י״א בניסן תשפ״ד – 18/04/2024

ה' תקונים יסודיים ועקריים לפגם ברית קודש

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

שובה ישראל
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

יג. תקון א' – מקוה
(וכן אזהרות נחוצות להולך למקוה שלא יצא שכרו בהפסדו)
כתב בספר "טהרת הקודש" (מאמר "תקון היסוד" פרק א) וזה לשונו: בהיות שראיתי בחבורים שהביאו תקונים כמו ספר "קרנות צדיק" שקבץ צ"ח תקונים (ואולי כוון זה הצדיק לבטל הצ"ח קללות). וכן שמעתי שיש ספר שקבץ מכל הספרים כמה מאות תקונים, אבל במחילת כבוד קודשם אין אנו יודעים מה טוב עשו בעמם בזה ובפרט לדורנו זה, כי בענין סדור הפגמים בודאי מה טוב ומה נעים למען ידע כל איש עד היכן הדברים מגיעין, אבל בענין התקונים לא פעלו בזה כלום, אדרבה: הוסיפו יגון על יגון, כי מי זה האיש בפרט בדור הזה שיוכל לקים כל התקונים הללו. ובראותו רבות התקונים יאחזמו חיל ורעדה בחשבו כי מתי אעשה אני לביתי אלו התקונים הרבים, ונסוג אחור ואינו עושה כלום. ואני השפל לא ראיתי בזה שום טובה בעולם, אדרבה…
ולכן אחי חביבי אסדר לפניך חמשה תקונים בעזרת ה' לתקן נפשך ולהאיר באור ה' בעזרתו יתברך שמו.
והנה תיקון הראשון הוא טבילת המקוה, דהינו: כשנטמא אדם בטומאת קרי או אם רוצה לשוב לה' ולקבל על עצמו תשובה על זה עוון ז"ל, אז התקון הראשון הוא הטבילה (ועיין ב"ראשית חכמה" שער האהבה פרק יא).
והנה תיקון הטבילה הוא לאו דווקא יום קבלת התשובה או ביום שנצרך לטהר מטמאתו, רק יש בענין המקוה בכל פעם תיקון גדול ונורא לטהרת הברית.
ועכשיו נבאר עניני אזהרות ששיכים להנהגות המקוה, שבאם אינו נזהר בכל אלה, לא די שאינו מקבל תוספות קדושה בנפשו רק ממשיך על עצמו זהמא וגורם חס ושלום לקצץ בנטיעות, ה' ישמרנו.
והנה מן האזהרות: ההנהגה במחשבה, דבור ומעשה. ראשית כל צריך לזהר ולכבש המחשבה שלא יהרהר בדברי תורה, רק במים ששם מותר [כמבואר ב"שלחן ערוך" "ארח חיים" סימן פד עיין בט"ז, וב"שלחן ערוך" "יורה דעה" סימן ר עיין שם], מה שאין כן במקום שפושטין המלבושים ועומדין ערומים אסור להרהר בדברי קדושה, וכל שכן שיזהר חס ושלום מהרהור עבירה חס מלהזכיר.
ובענין הסתכלות, כתבו בספרים שאסור להסתכל באנשים ערומים, שזה אחד מפגמי היסוד, וכל שכן חס ושלום להסתכל בברית קודש, כאשר אמרו ("סנהדרין" צב.): המסתכל בערוה קשתו ננערת, וכל שכן בקשת חברו שהוא עוד יותר חמור כמבאר במפרשים. ומי שאינו נזהר מלהסתכל באנשים ערומים, הוא נכשל גם כן בהסתכלות הקשת שלו ושל חברו. ואם אמרו רז"ל: "קשתו ננערת" חס ושלום, בודאי דבריהם לא יצאו לבטלה. אם כן יצא לו עוד שמהליכתו במקוה יפסיד הרבה יותר משירויח.
ועוד יש פתאים מבוהלים יותר, אשר עומדים ערומים בלי בושה ואין מורא שמים עליהם ומשיחים זה לזה ערום בלא לבוש בלי שום בושה. ומבאר ב"שלחן ערוך" (ארח חיים" סימן ב) שאסור להיות רגע בלי לבוש, וגם כשלובש חלוקו צריך להיות מכוסה שלא יעמוד רגע ערום בלי לבוש. והנה במקוה לא אפשר זאת, אבל על-כל-פנים תכף שיוכל ללבש את עצמו ילבש, וכל שכן שחס ושלום לעומד סתם ערום אפילו רגע, וכל שכן עוד להשיח עם חברו, הנה פתי כזה בודאי ממשיך זוהמא גדולה על נפשו ולא שירויח. וצריך כל ירא שמים קודם שהולך למקוה לבקש מה' שלא יכשל בשום איסור בפגם הראיה ובעניני דבור.
ומובא בספר הקדוש "נוצר חסד" (מהקדוש מקאמרנא ז"ל, פרק ששי), שצריך להזהר מלדבר שום דבר במקוה, וזה לשונו: וישים לבו אל הדבורים, כי האותיות יש להם כח גדול, ואחר כך בעמדו להתפלל וללמד תורה יעלה כל הדבורים למעלה עם כל הניצוצים, ובלבד שיכון לבו לשמים. ולכן יזהר מאד שלא לדבר שום אות שאינו הכרחי בבית המרחץ אף בחול ומכל שכן בשבת קודש, כי הדבורים האלו אי אפשר להעלות והם דברים בטלים ממש, ועובר בעשה ומחלל שבת ונרגן מפריד אלוף ונידון בכף הקלע. ולכן יזהר כל ירא שמים לנפשו ואור לו באור כי הדבורים הוא דבר השם יקר מאד, עד כאן לשונו.
והרי תראה אזהרת זה הצדיק, שלא דבר חס ושלום דבורים סתם מעצמו אם לא היה מקבל זאת מרבותיו או מגלוי נשמות שהיה גדול בזו המדרגה כידוע.
לכן לפעמים אם לא אפשר מפני דרכי שלום שחברו שואל ממנו איזה דבר, אז יענה לו בקצור ויראה להשתמט עצמו בכל מה שיוכל, כי מובא בסדור השל"ה הקדוש, שאם אדם מדבר בבית הכסא מתעבר בו שד רחמנא לצלן על-ידי הדבורים, וככה חס ושלום יכול להיות גם בדברו במרחץ, ולא עוד אלא שאין להדבורים עליה.
ועוד שאתי דבור ומבטל מחשבה, כי באם יטה אזנו לשמוע השטותים והבלים שמפטפטים שם הולכי בטל וכל שכן שמסייע להם עם הדבורים, אז ימשיך זוהמא על נפשו ויטמטם שכלו ולא יהא בכחו עוד לכוון שום כוונה, כאשר גלוי וידוע ובדוק ומנסה לכל בר-דעת.
וספר לי גיסי הרה"ח רבי שמואל הי"ד מקדושים שבארץ המה, איך שעמד פעם אחת אצל אחד מגדולי צדיקים המפרסמים (הוא הגאה"ק מרן רבי יששכר דב זי"ע אבד"ק בעלזא) והיה המדבר מאחד מאנשי חסידיו שצריך לעמוד לצבא, ואמר אחד ממשפחתו של אותו צדיק: "הוא בטח יצא לחרות שיש לו מום בגופו". ושאלו הצדיק מהיכן ידעת והשיב לו שראה אותו במקוה. והתחיל לצעוק זה הצדיק על קרובו: "היתכן?! האיך עושים כזאת להסתכל באיש ערום, וכי לא ידעת שזה פגם גדול מאד?!" והוכיחו זמן רב על זה, ומעשה רב.
ולפעמים זה הקדושת עינים [ששומר עצמו בבית המרחץ] הוא יותר תיקון מעצם טבילת המקוה, כי בכל סייג קדושה שאדם בר ישראל מקדש עצמו, כמו בשמירת עינים וכדומה ובפרט בענין שהוא רק מחומרות היראים והחסידים, איקרי קדוש באותה שעה ונמשך עליו ועל נשמתו קדושה גדולה מאד. והמקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה ("יומא" לט.).

יד. תיקון ב' – פדיון פ"ד תעניות
עוד שם: מובא ב"שער היחודים" להאר"י ז"ל שתקון פגם הברית להתענות פ"ד תעניות, והיות שעכשיו בדורנו זה, דור חלוש ונדכה, בודאי מעטים המה בדור שיוכלו לסבול מספר אלו התעניות וכו' לכן העצה לכל מי שרוצה לתקן נפשו שיפריש בכל שנה סכום של פדיון פ"ד תעניות ויעשה הפדיון בעשרת ימי תשובה או בימי השובבי"ם או בימי העומר, כי אלו הזמנים מסגלים לתקון החטא של פגם הברית.
וגם מי שמצבו דחוק, ידחק עצמו לעשות תיקון פדיון פ"ד תעניות לפחות פעם אחת בשנה וייחד הפדיון לעוון זה של פגם הברית, ואם יוכל להתענות באותו יום מועיל יותר, ומי שהוא חלוש ביותר יתענה חצי יום באותו יום שעושה פדיון פ"ד תעניות.
ומובא בספרי יראים: כמו שאין לערב תיקון אחד בחברו, כך אין לערב פדיון צדקה יום ביומו ויום בחברו, כמו למשל באדם שעושה היום פדיון פ"ד תעניות על פגם היסוד, אין לעשות באותו יום פדיון לעוונות אחרים אלא על כל עוון לחוד.

טו. תיקון ג' – דמעות
עוד שם: דע כי מובא בשם רבנו האריז"ל שאדם על-ידי עוונותיו בפגם היסוד, בין בשוגג בין במזיד, גורם להרבות טומאה במאוד מאוד רחמנא ליצלן ומוריד בכל פעם הרבה ניצוצות קדושות למקום הטומאה והחיצונים.
ולכן מובא בספרי קודש שאם אדם מוריד דמעות מעיניו על זה הפגם, אז על כל טפת דמעה מתקן טפה של אסור. וכן מובא בספר "אור פני משה" (פרשת "ויקרא"), אשר ידוע שכל דבריו מהתגלות האלשי"ך הקדוש אשר נתגלה אליו ולמד עמו.
ומובא ב"תבואות שור" על גמרא "שבת" קה: אמר ר' שמעון בן פזי: כל המוריד דמעות וכו' הקב"ה סופרן. וקשה למה צורך יש לספרן וכו'. ונראה לי על-פי מה שכתבו הספרי מוסר, דאחד מתקוני הברית להוריד דמעות, וכל טפת דמעה מתקן טפה קרי, ולכן הקב"ה סופרן את הדמעות לכוונם לתקן בהם מדה במדה: טפה של אסור כנגד טפה של דמע.
ומזהיר מאד הרב "טהרת הקודש" משם "החוזה מלובלין", שהיות שהיצר מתקנא מאד בהורדת הדמעות מפני גודל מעלתם ותקונם ולכך מביא לאדם פניות ומחשבות גאות אחר הבכיה כדי לחטוף לו הדמעות שלא יתקנו פגמו בברית. ולכן צריך מאד ליזהר שלא יתגאה לאחר בכיתו ויחשוב שכבר מי כמוהו צדיק וחסיד, וכן שידע שעוד לא תקן בפעם או פעמים של בכיה, אלא צריך להמשיך בזה שנים על-גבי שנים, ואז במשך הזמן יהיה בעל תשובה גמור.
עוד ממעלת הדמעות כתב ב"זהר הקדוש" וזה לשונו: אמר ר' יהודה, כל הדברים שבעולם תלויים בתשובה ותפילה שהאדם מתפלל להקב"ה, וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שאלו הדמעות לא תבאנה בו. מה כתוב? ("שמות" ב, ו) "ותפתח ותראהו את הילד": "ותפתח" – זו היא השכינה העומדת על ישראל כאם על בנים, והיא פותחת תמיד בזכותם של ישראל. כיון שפתחה "ותראהו את הילד", דהינו: ילד שעשועים שהם ישראל, שמתחטאים לפני מלכם תמיד. ומי שמתחננים לפני הקב"ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו כבן הבוכה לפני אביו, מה כתוב? "והנה נער בכה" – כיוון שבכה הוסרו ממנו כל גזרות קשות שבעולם. מה כתוב? "ותחמל עליו" – שנתעוררה עליו רחמים, "ותאמר מילדי העברים זה", שהם רכי לב, ולא מילדי העכו"ם שהם קשי ערף וקשי לב; מילדי העברים שהם רכי לב בזכותם של האבות והאמהות לשוב לפני אדונם ("זהר הקדוש" "שמות" יב ע"ב).

טז. תיקון ד' – בקשה המובאת בסדורים בברכת "תקע בשופר גדול"
וזה לשון הבקשה: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שכל טפה וטפה של קרי שיצא ממני לבטלה שלא במקום מצוה, בין באונס בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בהרהור בין במעשה, בין בגלגול זה בין בגלגול אחר, ונבלע בקלפות, יהי רצון שתקיא הקלפות ניצוצות קרי שנבלעו בתוכם בזכות שמך הגדול היוצא מפסוק: "חיל בלע ויקיאנו", ובזכות שמך הגדול (יחהבווה) שתחזירם למקומם במקום הקודש", ויכון בשם חב"ו.

יז. תיקון ה' – "קריאת שמע" בכוונה עצומה ודקדוק האותיות
תיקון החמישי, העיקר שבכל התקונים, דהנה מובא ב"שער הכונות" לרבנו האר"י ז"ל שכל התקונים שכתב בשער היחודים ורוח הקודש, דהינו: התעניות של פ"ד וכונתם, הוא רק לכפר עוונות שלא יצטרך לירד לגיהנום, אבל צריך עוד שני תקונים גדולים אחרים.
האחד: להמית הגופים של שדים וקלפות שנבראו על-ידי העוון וגורמים מה שגורמים רחמנא לצלן. לכן צריך להרוג אלו הגופים ולהוציא בלעם מהם.
והשני: מלבד שצריך להרג הגופים אלו, עוד צריך להוציא הניצוצי קודש מהם ולהעלותם למקומם ושרשם בבטן.
ויש אדם צדיק שיוכל להמית אלף קכ"ה מזיקין ב"קריאת שמע" אחד, ויש פחות מזה. ויש שממית בכל פעם כל כך חיצונים כפי מספר שברא בפעם אחת. וכן תבין מזה עוד, כל אחד לפי כוונתו ולפי מסירת נפשו ולפי כח נשמתו (ועיין כל זה ב"שער הכונות" וב"פרי עץ חיים").
ועוד שם (מאמר "תקון היסוד" סוף פרק ח): ואמרו רז"ל ("ברכות" ה): כל הקורא "קריאת שמע" על מטתו, מזיקין בדלין ממנו. ומובא בצואת הריב"ש בשם הבעל-שם-טוב זי"ע, שהכוונה על כל הזקי הנפש והזקי הגוף בדלין ממנו על-ידי מצות "קריאת שמע".
ועוד שם (מאמר "תקון היסוד" פרק ט): ועכשיו נבוא בעזרת ה' לתכלית ותכן ענין של "קריאת שמע". דע אחי כי יש בכל יום ד' מיני "קריאת שמע" והמה חלוקים במעלותיהם (כמובא ב"שער הכונות" בכונת "קריאת שמע", עיין שם).
ה"קריאת שמע" הגדולה והחשובה מן הכל הוא "קריאת שמע" של שחרית הנקרא "קריאת שמע" של יוצר.
"קריאת שמע" השניה במדרגה היא "קריאת שמע" של קרבנות ב"לעולם יהא אדם".
"קריאת שמע" שלישית הוא "קריאת שמע" של תפילת ערבית.
ו"קריאת שמע" הרביעית היא "קריאת שמע" שעל המטה.
והנה ב"קריאת שמע" שעל המטה, מלבד תקונא דשכינתא ותקוני העולמות הנתקנים בזה, נאמר בו שני דברים לתועלת האדם.
האחד בשביל להעלות הנשמה, שעל-ידי "קריאת שמע" יש לה הכח לעלות למעלה לבל ימשלו בה זדים. כי בהעלות אדם נשמתו בשעת שנתו, פוגעים בה שלשה מיני כתות של מחבלים זה למעלה מזה, וצריכה הנשמה רחמים רבים להנצל מהם, כי באם לא כן דנין אותה בכף הקלע, הגם שאין אדם מרגיש אבל הנשמה מרגשת בצער גדול ונורא. והעונש הזה להנשמה הוא על שלא זכתה להתגבר על תאות הגוף, וזה עוד בחיים וכל שכן לאחר מיתה. ועל-ידי מצות "קריאת שמע" בכוונה יש באדם כח להנצל מהם (כמובא בסדור האר"י 'קול יעקב" בהנהגת הלילה).
ותקון השני לתועלת בני אדם הוא שעל-ידי "קריאת שמע" שעל המטה זוכה להרוג גופים הטמאים שנבראו על-ידי טפות קרי, ועוד להעלותם שנית למקור שורשם הרמתה (כמובא ב"פרי עץ חיים" עיין שם).
אבל "קריאת שמע" של שחרית עוד במעלה יותר גדולה ונוראה מזה, כמובא בתקונים (דף ח) וזה לשונו: והאי איהו דאוקמוהו מרי מתני', כל הקורא "קריאת שמע" כאלו אוחז חרב פיפיות בידו, והא אוקמוהו על מטתו להגן מפני המזיקין. אבל ב"קריאת שמע" דצלותא [דשחרית] אדון המזיקין קשור לית ליה רשו [רשות] למברח, וזכה איהו מאן דשחיט ליה בההוא זמנא, לקיים הבא להרגך השכם להרגו בצלותא, עד כאן.
ותבין הענין, שב"קריאת שמע" שעל המטה הוא להגן מפני המזיקין ולהרוג אלו שנולדו על-ידי עוון פגם הברית, אבל ב"קריאת שמע" של שחרית ראש המזיקין שהוא הס"מ בעצמו כמובא בכמה מקומות, הוא קשור בידו. אם כן יש בכחו להעלות הרבה ניצוצי קודש על-ידי מסירות נפש, ועל-ידי כח כונתו ויגיעת גופו יש בכוחו להוציא גם יתר ניצוצי קודש שהוריד על-ידי עוונותיו. וככה הוא בכל יום לפי ערך כוונתו וכוחו ולפי ענין היום, כי אין לך יום שווה לחברו.
אם כן אחי, אחר ראותך גודל מעלת "קריאת שמע" וכונתה, ותדע שענין של "קריאת שמע" מלבד שהוא אחד מתרי"ג מצוות לקרות "קריאת שמע" שחרית וערבית כדכתיב: "ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך". והגם שבשביל זה לבד ולפי גודל מעלתה היינו צריכים להתאמץ בכל כחנו לומר "קריאת שמע" במסירת נפש ובכל הכוונות שאפשר. וכל שכן כשתדע אחי, שזה עצם תיקון נפשך, ואין לך בכל תקוני הנפש כדגמתה. ואם ב"קריאת שמע" שעל המטה מובא מהאר"י ז"ל ב"פרי עץ חיים" שהיא גדולה מאד על כל תקוני היסוד, וכל שכן ביתר ה"קריאת שמע" שמעלותיהם גדול ביותר מן "קריאת שמע" שעל המטה, שהמה תיקון הנפש ממש, ומתרפאים בו כל איברי האדם, כמובא ב"בית יוסף" (סימן סא) בשם "הזהר הקדוש" וב"מגיד הקדוש" ל"בית יוסף" (פרשת "ראה") שגלה לו המלאך וצוה אותו שם על זה כמה פעמים והזהיר אותו שס"מ ונוקביה רודפים אחריו. והעצה להנצל מהם ולהכניעם – על-ידי אש של "קריאת שמע" כי "קריאת שמע" ראשי תבות ק"ש שיהא מבטלת כתות של עשו שהם כמספר ק"ש. אם כן אחי אל תהי פתי לזרוק ממך תיקון הנפש העצום והנורא הזה.

יח. הכונות שיש לכוון בתקון "קריאת שמע"
"קריאת שמע", שהוא התקון הגדול שבתקונים, יש בו כוונות רבות, אולם בקיצור מה שיש לכוון בדבר השוה לכל נפש הוא כך:
"שמע ישראל" – הקשב והבן ישראל. "ה' אלקינו" – ה', היה הווה ויהיה, שהוא אלקינו, תקיף ובעל היכלת והכחות, "ה' אחד" – ה' אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם. ויאריך בד' של אחד בכוונה זו.
ובכונתו "אחד" שה' יחיד ומיוחד וממלא כל העולמות וכל חיותם של כל העולמות ממנו, ואין שום כח לשום דבר מבילתו יתברך. ואפילו המחשבות של האדם וכל פעולותיו הכל רק מכחו יתברך.
ויכון במלת "אחד" למסר נפשו על קדוש ה' ויציר לעצמו כאלו אש גדולה לפניו והוא מטיל וזורק עצמו לתוך האש, והוא תיקון עצום לחשוב, ורק שיכוון בלבו זאת באמת ובלב שלם כמובא בדברי רבי אלימלך מליז'נסק.

יט. זהירות ודקדוק באותיות "קריאת שמע"
עוד שם: הרה"ק רבי אלכסנדר זיסקינד זצ"ל בעל "יסוד ושרש העבודה" הפליא עצה בזה בחבורו, שסדר ולמד האיך צריך לקרוא קריאת שמע, שלא יחליף האותיות במקום ב' לומר פ', כמו "בכל לבבך" אל יאמר 'בכל לבפך', וכן לא יאמר 'ופכל לבבך'. "ובכל מאדך" לא יאמר 'מודיך'. ומביא עצה לזה שזמן רב יקרא "קריאת שמע" מתוך הסדור דייקא וירגיל עצמו ממש לומר מלה במלה בחיות הלב וידקדק בכל אות ואות.
ואז, אם יתנהג ככה, הגם שפגם מה שפגם ועל-ידי כל עברה הרתיח לעצמו יותר הגיהנום, בפרט על-ידי פגם ברית קודש, אז על-ידי דקדוק מלין ב"קריאת שמע" יזכה שעל-ידי כל תיבה ומילה ממש ישפוך מים (רוחניים) הרבה לאש הגיהנום לצננו, כאשר אמרו רז"ל ("ברכות" טו): כל הקורא "קריאת שמע" ומדקדק באותיותיה, מצננין לו גיהנום ואשרי לו.
ויאמר "קריאת שמע" בחיות אלקית ביראה ובשמחה כמבואר (בטור "ארח חיים" סימן סא ב"בית יוסף") וזה לשונו: ויקראנה ביראה ובכוונה. כתב רב עמרם לשויה איניש ל"קריאת שמע" כפרוטגמא חדשה, כלומר: שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו. וכן אמרו חז"ל על "אשר אנכי מצוך היום" – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, עד כאן לשונו.
ויאמר ברעש ובקול המעורר כוונה ובחרדת הלב "שמע ישראל", ויאמר כל מלה ממש בפני עצמה שעל-ידי הפרדת המלים יפריד בזה דברי הסטרא אחרא ולא תתבלבל מחשבתו, ויאמץ עצמו בכל כחו לכוון בפרט בפסוק ראשון, ורק תיבת ה' אלקינו יאמר ביחד, ויתאמץ לכוון כל הכוונות הנאמרים לעיל.
ואמרו על הקדוש בעל "אשל אברהם" ו"דעת קדושים" מבוטשאטש שלפעמים היה מאריך כמה שעות רצופות בפסוק "שמע ישראל" מגודל הכוונות והיחודים והתפשטות נפשו מגופו.
וגם הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא מעיקר היחוד, וכמו "שמע ישראל" צריך גם זה לומר מילה במילה בכח גדול ובכוונה, כמובא ב"שלחן ערוך" ("ארח חיים" שם "מגן אברהם" ס"ק יא, עיין שם).
ואחר כך תאמר שאר "קריאת שמע" ותכוון בכל דבקי אותיות והתקונים והמצוות, ואז בכל תיבה ותיבה ממש מרפא גופו ורמ"ח איברי נפשו מהארסיות שנתן בו היצר וכל החילות דילה, כמובא ב"טור" ("ארח חיים" סימן סא) ובמקובלים.
והנה הבאתי לעיל מדברי "הזהר הקדוש" ומדברי האריז"ל אשר זהו העיקר שבכל התיקונים של פגם היסוד ועיקר שבעיקרים מתקוני המצוות, וזכר את כל אלו הכללים שכתבנו, כי המה הרים גדולים ורמים ונשגבים.
ונחזור לעניננו דלעיל לבאר החמשה תקונים, שהמה עיקר תיקוני היסוד בפרטות, וסימנם למען תזכרם הוא מלת תקבצ"ם, דהינו: הת' הוא תפילת ת'קע בשופר, ק' תיקון ק'ריאת שמע, ב' תיקון ב'כיה, צ' תקון צ'דקה, מ' תיקון מ'קוה. ואז נעשה תקבצ"ם, דהינו: שעל ידי אלו התקונים תקבץ בעזרת ה' כל הנדחים. או נקח במקום ב' שהוא בכיה אות ד' שהוא ד'מעות, ואז יהא מלת צדקת"ם שנעשה צד"ק ת"ם. במקום שעל-ידי פגם היסוד נעשה מת שנתחיב מיתה חס ושלום, מפני שפגם במדת יסוד שנקרא ח"י. ועל-ידי אלו התקונים נעשה צד"ק ת"ם, שיתהפך ממ"ת לת"ם וישלם קומת נפשו ונשמתו בעזרת ה'.

כ. מגדולי תקוני עוונות היא התפילה
אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח וכו', הלך וישב בין הרים וגבעות. אמר: "הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים" וכו'. אמר: "שמים וארץ, בקשו עלי רחמים" וכו', אמר: "חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים". אמרו לו: "עד שנבקש עליך רחמים, נבקש על עצמנו" וכו'. אמר: "אין הדבר תלוי אלא בי". הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת-קול ואמרה: "רבי אלעזר בן דורדיא מזמן לחיי העולם הבא" ("עבודה זרה" יז).
כתב ב"טהרת הקודש": אבל תדע אחי, כי להתקרב לה' באמת, לעקור שורש הרע מקירבו וחלק הזהמא והפסולת מהחטאים, ועיקר שבעיקרים הוא המידות שהכל בהם תלוי, לזה צריך דייקא תשובה בתפילה בקביעות, דהינו: לסדר לעצמו איזה שעה או שתים לפי שעותיו ועניניו. והזמן היותר מכשר הוא קודם אור היום, שאז נעשה בחינת התחדשות בכל העולמות. והקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן-עדן ואז עת רצון לה' כמובא ב"זהר הקדוש". וגם האדם אחר שנתו נעשה בריה חדשה ומחו צלול קצת, וגם בני ביתו על-פי רב ישנים בזה הזמן. לכן גם מי שאין לו מקום וחדר מיוחד, יוכל אז בזה השעה לעורר ליבו ולעסוק בתשובה. ואם לא אפשר אז יהיה קודם השינה, ואם לא אפשר אז גם ביום הוא טוב, ונכון לקבוע על-כל-פנים שעה בקביעות.
ועוד שם: ומובא בשם הקדוש רבי בער זי"ע על הכתוב ("ישעיה" מג, כא): "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", משל למלך שיש לו צפור המפטפט ומדבר, אז הגם שזה הצפור מדבר בלי דעת כלל, עם כל זה המלך משתעשע מזה יותר מכל מיני נגונים וזמירות של בעלי מנגנים ודברי שבחים של בעלי דעת. ככה עם הקודש: הלא יש לו להקב"ה רבוא רבבות כתות של מלאכי השרת שהמה בלי שעור, כדכתיב ("איוב" כה): "היש מספר לגדודיו", וחיות הקודש והשרפים וכל צבא מעלה שמה מזמרים ומשבחים תמיד להקב"ה בכל מיני שירות ותשבחות בהתלהבות ואש גדול ונורא ומלאים בושה גדולה ונוראה – עם כל זה הקב"ה עיקר שעשועין דילה הוא בכנסת ישראל. לכן מקדימין בשירותיהם מכל צבא מעלה כדכתיב: "קדמו שרים אחר נגנים" ("תהלים" סח), (ועיין "מדרש רבה" "בשלח"). וזה מה שכתוב "עם זו", דייקא הפשוטים בלי דעת וחכמה כלל. ואותם "יצרתי לי תהלתי יספרו" ומהם אני משתעשע. ואמר: "תהלתי יספרו" – אפילו כסיפור בעלמא בלי שום טעם כלל, עם כל זה אני משתעשע מהם.
הנה הבאתי לך כל זה כדי שלא תפול בעיני עצמך כלל. ואם יבלבלו אותך אלו המחשבות בעת שתקבע לעצמך זמן לתשובה, אז תאמר התפלות כפי כחך, כי הקב"ה בוחן לבות ויודע שרצונך לשוב לפניו רק הרע מונע בכל כחו ומעכב.
אבל תדע, כי כתבתי לעיל, שאם אדם יש לו מצווה או לימוד או ענין קבוע של מצווה, אז ידחו כל הקלפות כקש בהמשך הזמן. וככה אם תקבע לך בכל יום סדר התשובה איזה שעות, וככה תתנהג זמן וזמנים, אז בהמשך הזמן יעזרך הבורא שכשיבוא זה הזמן הקבוע לך לזה, לא יהיה רשות לשום משחית לבלבל אותך ותוכל להעמיק בתשובה בדמעות ובעמקא דלבא, וזה בחון ומנסה בלי שעור פעמים.
וכבר כתבתי עצה לזה שיוכל לכוון לבו לתשובה, שקודם אמירת הדבורים יסגף עצמו באיזה סיגוף של ממון שיפריש לצדקה, ואז בזה נכנע כח הרע שהמה בחינת "סביב רשעים יתהלכון" ("תהלים" יב), שעקר בלבול מחשבות באים ונמצאים על-ידיהם. ועל-ידי הכנעת הגוף המה גם כן נכנעים ואין להם כח לבלבל אותך בזה השעה עד איזה זמן. ואם חוזרים ומבלבלים צריך עוד הפעם להתחזק מבלי להניח לעצמו, רק להיות תקיף שבתקיפים על חלק הרע, כי הקב"ה נותן כח לנפש להתחזק על הרע, רק שהיא בהסתר. לכן צריך לגלות בעל-כרחך זה ההסתרה על-ידי יגיעה במחשבה ובלב וגוף ובתנועת האיברים, שהחיצוניות מעוררת את הפנימיות, שעל-ידי זה מסתלקים העננים ומתפזרים כמו עננים שמתפזרים על-ידי רוח חזק כידוע, עד כאן.
והגאון מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי (הסטיפלר) זצ"ל במכתבו לתלמיד אחד כתב: ועוד פרט צריך לדעת, כי הספרים הקדושים האריכו מאד בגודל החטא הזה והפגם שהוא פוגם וכו', אבל קצרו מאד לבאר את הצד השני, שבזמן שהאדם הוא בתוקף תאותו ומתגבר עליו לפי שהתורה אוסרתו, אז ממשיך עליו אור הקדושה נורא ואיום שאין לשער, והוא במדרגת יוסף הצדיק שקידש שם שמים בסתר וכו'. וידוע מספרים הקדושים דבשעת התגברות היצר מאבד האדם את היראת שמים ונשאר רק רושם של יראת שמים.
ולכן בשעה שרואה יצרו מתגבר, ילך מיד לבין אנשים אשר בנוכחותם לא יעז לחטא, וכן להתפלל תמיד בסוף "שמונה עשרה" אחרי "יהיו לרצון" שינצל מיצר הרע. ואף שנדמה לו שאין תפילתו מועילה כלום, לא ירפה מלהתפלל, כי סוף סוף שהתפילה מועלת. ואמרו חז"ל: יש תפילה שמועלת לאלתר, ויש לאחר שבה וכו', עד כאן לשונו.
וב"קבץ ענינים" לרבי יחזקאל לוינשטין זלה"ה מביא בזה הלשון: דבר חדוש נמצא במדרש ("צו" פרשה י), לחד מאן דאמר תשובה עושה הכל ותפילה עושה מחצה, ולחד מאן דאמר תפילה עושה הכל ותשובה עושה מחצה. חדוש יש כאן בכחה של תפילה להחשב במקום תשובה. ובאור הדבר בפשטות: ענין התפילה הוא "מלכיות", על-ידי התפילה מתעוררים באדם הרגשי אמונה והשגחה וקרבת ה' בעמדו בתפילה. והכרה אמתית בהרגש הלב במלכיות בכחה להביא האדם לשמירת כל התורה כלה. אם ההרגש ב"מלכיות" יחדור לתוך לב האדם, בטל כחם של מדות רבות. אם ידע האדם שהכל נעשה בהשגחה גמורה ואין כל אדם יכול לעשות לו מאומה, בטל כח המדות: קנאה, שנאה ותאוה. הגאוה לא יהיה לה בסיס אם ידע שאין בכחו לפעל מאומה ו"אין עוד מלבדו". אם ההרגש במלכיות ישלוט בקרב האדם, קרוב הוא לקיום כל התורה. אמנם עדין דרושה עבודה מיוחדת במדות, אבל קרוב הוא לתקונם. ודאי התפילה אינה במקום תשובה, אולם יכולה התפילה להיות במקום עבודת התשובה. התשובה עצמה היא החזרה לה' יתברך ותורתו, והיא הכוללת חרטה על העבר וקבלה לעתיד. אפשר להגיע לכך מתוך התבוננות בעניני החטאים והמצוות וזוהי הדרך דרך התשובה. חדשו לנו חז"ל שגם בכח התפילה להעמיד האדם במצב התשובה על-ידי שיתקרב בלבו להכרה במלכיות. מי שיקבל על עצמו לעמל בתפילה, ודאי העמיד עצמו על דרך המובילה לקיום כל התורה.
כמובן שהתפילה כדי שתהיה לתועלת להאדם צריכה להיות קשורה ללבו. איזוהי עבודה שבלב זו תפילה. ראשית דבר בזה לשמוע מה שמוציא מפיו. יש חושבים ששומעים מה שמתפללים, אך הם טועים. אין די שבאור המלות יעבור במחשבה בעת התפילה, בזאת עדין לא שמעו מה שהתפללו, צריך שהלב ישמע מה שמוציא בשפתיו. לזאת אין צורך בהתלהבות והתפעלות מרובה; התפילה יכולה להיות בנחת, ושהלב ישמע מה שמוציא בשפתיו. אמנם עדין לא זו דרך התפילה. בהמשך הזמן כשישמע מה שמוציא מפיו יתעוררו בקרבו הרגשי הלב השיכים למה שמוציא בשפתיו ויצטרפו לתפילתו, וזו היא העבודה שבלב. והסבא מקלם היה אומר: התפילה מחנכת ומתקנת היא את האדם, עד כאן.
הובא ב"זהר" חדש: צריך להתפלל להקב"ה שיצילנו מן החטא, תכף כשקם מהמטה (מהגר"א ז"ל). ובסדור של הגר"א ז"ל מהגאון רבי יצחק מאלצאן ז"ל הובא קודם נפילת אפים: שמעתי מהמדקדקים שאומרים בשעת נפילת אפים: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתצילנו מיצר הרע", וכמו שאמרו בסוף "קדושין", עד כאן לשונו.
ועוד ב"זהר": רבי חיא בר אשי הוה רגיל כל עדן דהוה נפיל לאפיה הוה אמר: "הרחמן יצילנו מיצר הרע". ובחדושי אגדות של המהרש"א ז"ל אומר שם וזה לשונו: הגם שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מכל מקום הבא לטהר מסייעין לו, וכהאי גונא אמרינן בפרק קמא: אלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, עד כאן לשונו.
ורואים מזה גודל מעלת התפילה, שעל-ידי תפילה קטנה נקרא כבר הבא ליטהר וזוכה לעזרת הקב"ה להנצל מהחטא. וגם רואים הכרח התפילה שמעצם בריאתו של האדם נברא להיות מוכרח להתפלל תמיד אפילו על הרוחניות, שלכאורה זה כבר בידו: "ואתה תמשל בו", מכל מקום בלי תפילה לא יוכל להתקומם נגד היצר הרע, דמוכרח לעזרתו יתברך, ואלמלא עוזרו אין יכול לו. ולזכות לעזרתו יתברך מוכרח להתפלל, כמו שאומרת הגמרא שם ב"קדושין" ומ"הזהר".
כתב בספר "עבודת הבורא" וזה לשונו: והנה בני אהובי רעי ותלמידי, חזקו ואמצו וחזקו ונתחזקה ויחזק איש לרעהו ולא תיראו מחרפת אנוש, מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, כי מה זה טפה סרוחה להתרפה בעבורו מעבודת מלכנו ברוך הוא וברוך שמו, ובמטותא מניכו תתחזקו ותתאמצו בעבודת התפילה המפואר והמרומם והנעלה, ותמסרו נפשכם בזה, כאשר יבואר להלן בעזרת ה' יתברך בענין האמונה.
ותמסרו נפשכם בעבודת התפילה לאלקינו לקדש שמו יתברך ויתעלה לרומם קרן שכינת עוזנו המושפלת ומושכבת לעפרא בעוונותינו הרבים, בפרט על-ידי חטאות נעורינו. אוי לנו כי גרמנו צער גדול ונורא לשכינת עוזנו ולהשכיב אותה לעפרא כביכול. ואוי לנו כי גרמנו צער לכל העולמות והשמות והניצוצין קדישין אשר נפלו בעוונותינו הרבים למקומות החיצונים. והמה בוכים, צועקים ונאנחים ואין להם מושיע. ומה יש לנו ומי יש לנו עוד להוציא אלו העניים מדכים ועמלם ולהושיע להם מצעקתם המרבה, ואין לנו שיור רק התפלה הזאת, אשר אמרו אדוננו רבנו הקדוש רבנו חיים ויטאל זי"ע בספרו הקדוש "עץ חיים", אשר מפיהו אנו חיים כל בית ישראל אשר בדור האחרון הזה: עיקר העבודה הוא התפילה, וכתב רמז לזה ("תהלים" קב): "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון".
וכן מבאר המדרש, אשר עיקר הגאולה יהיה בעבור התפילה, וכן מבאר ב"זהר הקדוש" (ב"תקוני זהר" דף נ ע"ב) ועוד בכמה מקומות אשר בעבור התפילה יתגלה אור משיח צדקנו, ובעבור נשמות אשר ימצאו אז עוד אשר ימסרו נפשם בעבודת התפילה. וזה המקים אותנו בגלותנו המר, אשר הקב"ה שומע תפילת כל פה עמו ישראל, ואין שעור ואין ערך וגבול גודל השמחה והשעשועין דמלכא, אשר גורמים ישראל הקדושים המתפללים בכוונה.
לכן בני תלמידי, חזקו ונתחזקה לרומם ולפאר מלכנו ולעטרו בעטרין קדישין בעבודת מלכנו ברוך הוא וברוך שמו, זו עבודת התפילה, אשר אני השפל כמדומה לי שזה ביאתי להאי עלמא שפילא לקבל עלי מסירת נפש בעבודת התפילה ולעורר בזה תלמידי המקשיבים לקולי. ולא תרפו חס ושלום, כי זה צריך חזוק גדול יותר מכל הדברים, ולכן נתרפה זו העבודה הרמה עכשיו בדור האחרון הזה, מחמת שצריך לזה יגיעה גדולה בגוף ונפש מה שאין כן למוד התורה ומצוות אפשר גם כן בטרדות, מפני שמלבשת תורתנו הקדושה בלבושין, וגם המצוות והתורה הקדושה לבשו שק בעוונותינו הרבים, מה שאין כן תפילה היא בחינת הפשטה בלי לבוש, והבן שלזה נקראת תפילה מלשון ("במדבר" יט): "צמיד פתיל", דבקות אלקות, ונקראת עבודה שבלב דווקא יותר מכל המצוות, כמאמר הכתוב ("דברים" יא): "ולעבדו בכל לבבכם", וזו תפילה כמאמר רז"ל ("תענית" ב ע"א). ואין התפילה נקנית לגבי האדם רק במסירת נפשו לאלקיו ולא ישגיח על גופו הבזוי ונבזה, ויכון לקדש שמו יתברך ויתעלה, ובזה יתקדש גופו ונפשו ורוחו, כי אמרו רז"ל בפרק "אין עומדין" ("ברכות" לב ע"ב): גדולה תפילה יותר ממעשים טובים וגדולה תפילה יותר מן הקרבנות.
ועכשיו בדור השפל ובדור החלש אין לנו כח להתענות ולסגף נפשנו, כי גופינו חלשים, שהיה צריך להתענות אלפי אלפים ורבי רבבות תעניתים על עוונותינו הרבים, כמבאר בשער "רוח הקודש" להאר"י ז"ל וב"תקוני תשובה" מהרקח וב"ראשית חכמה" ובספרי הרמ"ע מפאנו וכדומה להם מהצדיקים, הרבה תעניתים בלי שעור על עוונות פרטיות המבאר שם. וכל שכן על עוונות שלא נתגלו תקונם מרבנו האריז"ל, שלא נתגלה רק מעוטא דמעוטא, אשר אם היינו מתענים ומסגפים נפשנו כל ימי חיינו לא היה מספיק אפילו על קצת מן הקצת לכפרת עוונותינו הרבים. הלא הראשונים הקדושים אשר סגפו נפשם בתעניות משבת לשבת ובסגופים נוראים בגלגול שלגים בחרולים ובשקים ובתעניות ובגלות לכפר עוונותיהם אשר היו מעט מזעיר כטפה מן הים נגד עוונותינו הרבים ונגד מה שנצרך לתקון נפשנו מגלגול זה, וכל שכן הנשאר מגלגולים הקודמים. ולא נשאר לנו רק שיור התפילה הזאת לכפר עוונותינו, אשר מבאר בספרים הקדושים דרך אמת אשר עכשיו עיקר התקון הנפש רק בתפילה ביגיעה ובמסירות נפש ממש, וזה מועיל עכשיו כמו תעניות ועוד יותר, אם הוא באמת בכוונה ובמסירות נפש.
לכן בני אהובי חזקו ונתחזקה ולא נרפה חס ושלום עמוד העומד ברומו של עולם, כי על שלשה דברים העולם עומד: על תורה, עבודה וגמילות חסדים. וכתוב בכתבי הקודש של בעל "התניא" ז"ל שעל-ידי תפילה נתעלה התורה וגמילות חסדים שלו, כי על-ידי תפילה מתלהב לב האדם ביותר ברשפי לבת אש, ואלו הדבורים מעלים דבורי התורה. ואם אחד רוצה להעלות חברו צריך להיות יותר גבוה ממנו, לכן צריכים דברי תפילה לעמד דייקא ברומו של עולם להעלות התורה והמצוות. והענין למה דייקא מתעלה על-ידי תפילה, הלא תפילה נקראת רק חיי שעה, ותורה נקראת חיי עולם, מפני שתפילה נקראת עבודה שהיא במקום קרבן, ועיקר הקרבן על-ידי מסירת נפש שהוא לעלות מיין נוקבין מתתא לעילא כידוע, וזה עיקרו של תפילה כמובא ב"זהר הקדוש", כי תפילה נקרא פלחנא דרוחא.

כא. תשובה עלאה
בענין תיקון פגם היסוד הביא ב"אגרת התשובה" ל"התניא" דברי בעל "ראשית חכמה" מה שקבל מרבו הרמ"ק זיע"א, שהתקון הוא דווקא תשובה עלאה, ולא די בתשובה תתאה.
ומסביר הרב "שומר אמונים" מה היא תשובה עלאה, תשובה במסירות נפש. ולפי שהחטא בפגם היסוד פוגם במחשבה בהרהורים רעים ופוגם בדבור, כגון ברבוי שיחה עם האשה וכיוצא, ופוגם במעשה העברה – צריך לתקן מחשבה, דבור ומעשה על-ידי מסירות נפש בקדושה דהינו תיקון מחשבת האסור על-ידי קדושת המחשבה במסירות נפש, שיקבל במחשבתו למסור נפשו על קידוש השם, ואם יבוא לפניו נסיון לעבור על ג' עברות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, יסכים בלב שלם למות ולא לעבור על צווי ה'.
וכמובא ב"נעם אלימלך" וזה לשונו: בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן, יהא מהרהר במצות עשה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ("ויקרא" כב, לב). וידמה בנפשו ויציר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת ה' יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קדוש ה'. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאוריתא, עד כאן לשונו.
וזה הפרט והמחשבה של מסירות נפש שייך אצל כל בר ישראל ואינו דווקא לצדיקים ויחידי סגולה, כי כל בר ישראל מוכן ומזומן בזמן נסיון למסור נפשו בשביל ה', כאשר הוכיח עם ישראל את עצמו בכל זמן של גזרות השמדה על קדוש ה'. ובכל דור אפילו פשוטי עם מסרו חלבם ודמם לה' לבלתי לכפר חס ושלום בה' אחד, ואשרי להם. וכל בר ישראל שוים בזה הקבלת מסירות נפש: איש ואשה, קטן וגדול, כלם מוכנים ומזומנים וראויים לקבלת מסירות נפש על-ידי מסירות נפש במחשבה לתקון פגם המחשבה.
תיקון פגם הדבור על-ידי קדושת דבריו במסירות נפשי דהיינו תפילה בכוונה גדולה, ויבקש מה' שימחל לו. והבקשה בהתאמצות הכוונה ובדמעות, שאז אין תפילתו חוזרת ריקם, וכן דבוריו בתורה יהיו בכח ובמסירות נפש, ואף שגופו חלוש מתאמץ לתורה ותפילה בכח.
תיקון פגם המעשה על-ידי קדושת המעשה במסירות נפש למסור תאוותיו ורצונותיו ולהשליכם לכבוד ה'. והוא קשה יותר ממסירות נפש של מיתה, כי למות על קדוש ה' הוא פעם אחת ותו לא, אבל להשליך רצונותיו ותאוותיו ולשבר טבע גופו כל יום הוא מסירות נפש, וזה או בנתינת צדקה, חומש או מעשר. ואפילו שקשה לו ימסור נפשו וידחוק עצמו, או ב"קדש עצמך במתר לך" שימעט מתאוותיו לא בתענית וסגופים אלא במשיכת יד ימעט מעט מעט מהנאותיו, ובזה נחשב לו מסירות נפש במעשה. הכלל: כל מה שעושה למעלה מגדר טבעו וכופה את רצונותיו וטבעיו, הרי זה בגדר מסירות נפש ונכנס בגדר תשובה עלאה (מהספר "טהרת הקודש").
ועוד מובא בספר "עבודת פנים" מענין מעלת העבודה, כשהוא עם מאמץ יותר מטבעו: איתא ב"פרי עץ חיים", אמרו רז"ל: במדה שאדם מודד מודדין לו; כפי אשר האדם מתנהג בעבודת ה' כן משלם לו כגמולו. אם התנהגותך הוא רק בדרך טבע העולם, עושה מצוה ככח גופו אבל חושש לחלישות גופו, למשל פריקה וטעינה במקום שצריך כח גדול, או בהליכה לבית המדרש בימות החורף ושינה בסוכה אם הקור גדול, או טבילה במים קרים או להוציא הוצאות על שבת ויום טוב לכבוד הבורא, שכיון שקשה לו מיד פורש ולא ירדוף אחר קיום מצוותיו למעלה מטבעו ומזגו, וכן בלימוד התורה ילמד עד שידו מגעת, ואם יחלש לבו או יחטפנו שנה ילך לו לעסוק בצרכי גופו, ולא ירצה בשבירת עצמותיו ובהתאמצות כוחותיו לעבוד את ה' ביותר מטבעו. וכן בנתינת הצדקה אף שמפזר על המצוות ונותן צדקה הוא רק בערך השגת ידו, וכגון להלביש ערומים ולהשיא יתומים, או בקנית אתרוג ומצה וטלית ותפילין, יניח המצוה מלקיימה – כן הקב"ה נוהג עמו גם כן בדרך טבע העולם, ובהיטיבו לכל העולם ייטיב גם עמו בבני חיי ומזוני בדרך הטבע, אבל אם לפעמים יצרך לישועה חוץ לטבע, למשל כאשר יבואו לסטים וכו' וכיוצא בו, לא יעשה ה' עמו חוץ לטבע העולם. אולם אדם השובר את טבעו ועובד את ה' למעלה מטבעו ומתאמץ בעבודת ה' יותר מכחו, ההנהגה עמו היא למעלה מדרך הטבע, ואף אם יהיו כל העולם חלילה בצער – הוא ינצל בדרך נס, עד כאן.
היוצא מדברינו כי כמו שקיום העולם תלוי בלפנים משורת הדין, כמו כן במדה שאדם מודד מודדין לו. ואם הוא מחזיק בתורת ה' יותר מכפי כחו והשג ידו, אף שאינו מחויב על-פי דין תורה, אז גם הקב"ה מתנהג עמו ברחמים, והבל יפצה פיהם של אותם האנשים המתימרים ומבקשים שכר כפינחס באמרם: הלא בכל יום ויום אנו מתפללים ומניחים תפלין, לא הבערנו אש ביום שבת קודש חס ושלום, כי אפילו להגיע אל מדרגת קיום התורה וה"שלחן ערוך" לאו כל אדם זוכה ומכל שכן וכו', אבל באמת זוהי החומה הבצורה שסגר היצר הרע בעד התשובה לפני המון העם בחושבם שהנם מקיימים כל דיני התורה והמצוות, מה חטאנו כי עליו נשוב? וזה הפרוש: "נחפשה דרכינו ונחקרה" כי אז "ונשובה".
עוד מתיקוני היסוד אמר הרב הקדוש מקוברין, שאם אדם מקבל הנהגת הקב"ה עמו בכל מדה ומדה ולא מהרהר אחר ה' יתברך אלא מאמין שהכל לטובתו, דבר זה הוא תיקון לפגם הברית יותר מכל התקונים לפגם זה, עד כאן לשונו.

כב. "וחטאך בצדקה פרוק"
כתב בספר "טהרת הקודש" ("מאמר הצדקה" פרק יב): והנה דע, שעכשיו עקר תיקון נפשותינו תלוי במה שכתבתי בהנהו תרין מאמרים: מאמר הקודם של תפילה ומאמר הזה של צדקה, כי תש כחנו מלסגף עצמנו לאלפי אלפים ורבבות תעניתים וסגופים שנתחיבנו בחטאינו המרבים, לכן זה עיקר עבודתנו ותשובתנו לפייס את הקב"ה כביכול בתפילה ודמעות ותחנונים ובנתינת צדקה.
והנה מי שרוצה לתקן נפשו ובקרבת ה' חפצו, הגם שאם באנו לתקן בפרטות כל החטאים הגדולים וקטנים אי אפשר לפרטם כי רבים הם, אבל על-כל-פנים מה שבכחנו לפרט ולפי מה שנתגלה על-ידי רבבו הארי ז"ל מספר הצומות על כל חטא ועוון. וכתבו בספרי יראים שמי שאין בכחו להתענות כל התעניתים המפרטים על כל חטא, אז יפדה כל התעניתים בצדקה.
ומבאר בספר הקדוש "התניא" (ב"אגרת התשובה") שזה שאמרו ("כתבות" סז): המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, זה לא נאמר רק למי שלא חטא וכדי לקיים מצות צדקה, אבל מי שחטא והחוב מוטל על קרקפתא דילה לתקן, אינו מספיק לו החומש, רק כמו שכתוב ("איוב" ב): "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", כדי לקיים ("דניאל" ד): "וחטאך בצדקה פרק".
לכן נהגו עכשיו חסידים ואנשי מעשה ליתן הרבה צדקה, הרבה יותר מחומש, בהיות שאין בכחנו להתענות ולסגף נפשנו. לכן אחי חמול על נפשך שלא תרד לשאולה ואל תחמול על נפשות ביתך במקום שצריך להציל את נפשך משאולה, לבד מהנצרך בהכרח לפרנס בני ביתך ולגדלם על דרכי תורה שזה גם כן לצדקה נחשב, כמו שאמרו רז"ל ("כתבות" נ): "עשה צדקה בכל עת" ("תהלים" קו) זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. אבל כתבו בספרי יראים שאל יסמך על זה הצדקה לפדיון נפשו כמו שרמזו הצדיקים בזה בהכתוב ("ויקרא" טז): " ואל יבא בכל עת אל הקודש", דהינו: הגם שדרשו רז"ל "בכל עת" זה המפרנס בני ביתו, אבל מן "בכל עת" זה לא יבוא אל הקודש כלל אם לא יתן ויחלק צדקה ביד רחבה ומלאה ממש במסירות נפש וביותר מכחו.
ושאלו לי, הנה מי שהוא בעל חוב, שמבאר בס"ח שכל זמן שלא שילם החובות לא יתן לצדקה, שהוא כמו בוצע ברך.
ועל-ידי זה דכירנא שנסעתי איזה פעם עם אדם שוע ונדיב וסיפר לי על-הדרך החובות שלו שרבו משערות ראשו. ושאלתי אותו, אם כך הוא איך יכול לפזר כל כך לצדקה? והשיב לי: אם קודם שאני הולך לקנות מלבוש חדש בשבילי או לבני ביתי או קודם שאני הולך לאכול, היה לי זה החשבון: "האיך התר לי לקחת מלבוש חשוב או לאכל מאכל טוב וכדומה, אם אני חייב לאחרים, שלא תהא כגזלה נחשב", אבל בעוונותי שאין לי אז זה החשבון, אם כן לא תהא כהנת כפנדקית; כשבא לצדקה אז אחשב זה החשבון? והנאני דבריו שזה דברי חכמה וקרוב לאמת.
אבל בזה בודאי לא יפטור את עצמו מלשלם החובות, כי יראה כל אדם שלא יהא חס ושלום בכלל "לוה רשע ולא ישלם" ("תהלים" לז) ולא יקרא רשע לפני המקום, כי כתבו הספרי יראים דברים איומים בזה חס ושלום מי שאינו משלם החובות לחברו, השם ירחם מה שעובר על זה האדם לאחר פטירתו.
עוד שם: והעקר שבכלם שיראה הבעל תשובה להוסיף בלימוד התורה בכל מה שיוכל במקרא או במשנה. ואם אינו בן תורה, על-כל פנים יראה להוסיף אומץ במידת הצדקה וחסד, ואפילו אין לו משלו יראה לזרז חברו לצדקה וחסד ולהחיות העניים שכל זה מועיל לו לאדם להאריך ימיו ושנותיו ולכפר על עוונותיו, כדכתיב ("משלי" טז, ו): "בחסד ואמת יכפר עון". ואיתא ב"מדרש רבה" פרשת "קדשים": אם נכשל אדם בעברה ונתחיב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד יקרא שנים, ואם היה למוד לשבות פרק אחד ישנה שנים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות, מה יעשה? ילך ויעשה גבאי לצדקה והוא חי, שאילו נאמר: "עץ חיים לעמלים בה" לא היה תקומה, אלא "עץ חיים למחזיקים בה", כמו שנאמר: "בצל החכמה בצל הכסף".

כג. מתקוני התשובה הגדולים – זהירות בברכות הנהנין
כתב בספר "קול ששון": והנה תיקון גדול שאין ערך ומעלה כמותו להנצל מעונש הגלגול הוא שאחר שיעשה תשובה ראויה על עוונותיו, יזהר בברכות הנהנין שיברך על כל מאכליו: פירות, מים, לחם ובשר בכוונה, ואז הוא מתקן כל הניצוצות והנשמות שבאו מגלגלים באותם מאכלים, ובכונתו בברכה מעלה את אותם ניצוצין ונשמות מגלגלות למדרגתם ומתקנם. ולכך מדה כנגד מדה: כשם שהוא תיקן נשמות רבות מגלגלות ומעונות בעינוי וצער, על-ידי ברכתו שברך בכוונה ובברכה הראויה, כן ישלם לו שינצל מדין הגלגול אפילו שנתחייב גלגול על רע מעלליו.

כד. מעקרי התשובה – שבירת התאווה בדברים המותרים
כתב רבנו יונה: ישיב אל לבו כי התאווה עוללה לנפשו לחטוא ולמשוך העוון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור דרך התשובה, ויפרוש מן התענוגים ולא ימשך אחר תאוותו גם בדברים המותרים. ויתנהג בדרכי הפרישות ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו וכו', כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאווה, נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך נפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר ("דברים" לב, טו): "וישמן ישרון ויבעט", ונאמר (שם ח, יב-יג): "פן תאכל ושבעת ורם לבבך".
עוד שם: כאשר ישבור אדם תאוותו גם בדברים המותרים, בזה תצליח הנפש והמדה הזאת תערב לה, כי ירים השכל ידו וגבר וכו'.
עוד שם: ועוד תמצא לו תועלת בשברו התאווה הגשמית, בזה שאם יתקפהו שוב יצרו הרע לעברה, יאמר ללבו: הלא אפילו בהתר לא אמלא תאוותי ואיך אשלח ידי לשמוע לו באיסור?!
עוד שם: עוד תמצא בשבירת התאוה תועלת רבה ועצומה, כי יגלה בצדק לבו וטוב חפצו לתשובה, והראיה שהוא מואס הטבע אשר גרם לו החטא, ובזה יתרצה אל ה' וימצא חן בעיניו וכו'.

כה. שבירת התאוה והרצון – תחליף לתעניות שהיינו מחויבים להתענות על כל חטא וחטא
כתב הרב הקדוש רבי חיים ויטאל ז"ל ב"שער היחודים" שמה שכתוב בגמרא בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשרותיה ("תענית" יא), כלומר שתלמיד חכם לא יתענה, ואם התענה תעניתו הולך לכלבים מחמת שבטל מהתורה על-ידי התענית – זה דווקא במי שלא חטא מעולם אין להחליש כחו בתענית. אבל מי שחטא נגד ה' אין מועיל לו עסק התורה לבד אלא צריך דווקא לתקן בתענית, וכן מובא ב"ראשית חכמה" ("שער התשובה" פ"ב) ובשל"ה הקדוש.
הרי שמעקרי התשובה – התענית, ובדרך זו הלכו ודרכו כל בעלי התשובה.
כתב בספר "טהרת הקודש" (חלק א', מאמר "תשובת המשקל", פרק א') וזה לשונו: והנה הגם שענין התענית הוא ענין גדול ונורא מאד, אשר נהגו בו כל קדמאי וקדמאי דקדמאי כמו אדם הראשון שהתענה מאה ושלשים שנה ("ערובין" יח ע"ב), ויש אומרים שהתענה כל ימיו כמנין תענית שעולה תתק"ל כמנין שנותיו. וראובן דכתיב אצלו ("בראשית רבה" פ"ד) שעסק בשקו ותעניתו לכפר על חטאו, ודוד מלכנו שפתח שערי התשובה לכל השבים התענה כ"ב שנים ואכל פת באפר כדכתיב ("תהלים" לה): "עניתי בצום נפשי". וכתיב (שם קב): "כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי", לבד מה שנצטרע ששה חדשים, וי"ג שנה שכב במטה ביסורים נוראים, והלך בגולה וסבל בזיונות בלי שעור וחקר.
וככה כל הנביאים ואחריהם אנשי כנסת הגדולה והתנאים הקדושים שמצינו ברבי אליעזר הגדול (ב"פרקי דרבי אליעזר") שהתענה הרבה תעניות, וכן רבי ישמעאל כהן גדול, וכן מצינו ברבי אלעזר בן עזריה כמובא ב"ירשלמי" "ביצה" (פרק ב' הלכה ח): אמר ר' חנניה פעם אחת יצאת וכו', והשחירו שניו מן הצומות ומן התענית. וכן מצינו ברבי יהושע ("חגיגה" כב ע"ב) על דבור אחד שדבר שלא כהגן נגד בית שמאי, כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו. וכן ברב הונא מצינו ("מועד קטן" כה ע"א) דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפלין ויתיב עלה ארבעין תעניתא. וכן רבי שמעון שהוציא דבור מפיו קצת שלא כהוגן נגד רבו רבי עקיבא ("נזיר" נב) תנא השחירו שיניו מפני תעניותיו. וכן מצינו (ב"בבא מציעא" לג) יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונאי יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משוט דחשדיה לרב חסדא. וכן (שם פה) רב יוסף יתיב מאה ושמונים תעניתא שלא ימוש התורה ממנו ומזרעו ומזרע זרעו. ור' זירא יתיב מאה תעניתא דלא נשלט ביה נורא דגיהנום. וכן ברב חיא בר אשי ("קדושין" פא) על נסיון שבא לפניו כידוע, כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה תשובה, ועוד ועוד בלי שעור.
וראה בדברי האר"י, רבנו הרקח, הרמ"ק, הרמ"ע ז"ל, תקוני עוונות על-ידי תעניות דוקא, סכום תעניות קצוב לכל עוון ועוון שאם ירצה האדם החוטא לקים צריך להיות כמעט רב ימיו בתעניות, כי ענין התענית לבטש ולכתש כח התאוה שבאדם, כמבאר ברבנו יונה שבזה מתגבר כח השכל ונחלש החומר.
ובהיות שכל גדולי הדורות שלאחר האר"י הורונו שבדור חלש כמונו אין ראוי לבעלי תשובה להרבות בתעניות וסגופים אלא העיקר סור מרע ועשה טוב: בתשובה, בתפילה, בתחנונים ובצדקה – מחובתנו להחליף את ענין התענית בענין דומה כדי להגיע למטרה של שבירת כח המתאוה והוא בקיום מצות "קדשים תהיו", קדש עצמך במותר לך, שהיא מצות עשה לדעת הרמב"ן. והוא הנזכר לעיל בדברי רבנו יונה: מעקרי התשובה "שבירת התאוה בדברים המותרים".
וראה מה שכתב הסטיפלר זצ"ל באחד ממכתביו וזה לשון המכתב: והנה על-פי דין אסור להתענות בשבת אפילו לשם תפילה ותשובה, ובכלל אין ראוי בזמננו לצום אפילו בחול כי מחליש בזה את הגוף והשכל. תוכל להיות בשבת קודש במירון ולהתפלל שמה בכוונה, אבל לא לצום. וה' יתברך יעזור לך שתוכל לעבוד אותו יתברך כראוי.
צריך לדעת כי היסורין והצער שיש לאדם ממה שאינו יכול לעבוד את ה' יתברך כראוי או ממה שנכשל חס ושלום באיזו חטא, אותו הצער הוא מזבח כטרה וחביב לפני ה' יתברך כמו מי שעושה מצוה, כי רחמנא לבא בעי.
העקר להתפלל תמיד לה' יתברך על סיעתא דשמיא לעבודתו יתברך, ואף-על-פי שעברו ימים ושנים ונדמה לו שאין תפילתו מתקבלת, לא ימנע עצמו מלהתפלל תמיד, וסוף סוף יזכה לסיעתא דשמיא.
ועוד כתב במכתב אחר וזה לשונו: שמחתי לקבל מכתב ממך ולהודע משלומך, ונבהלתי מראות המובא במכתבך (מתוך איזה מלים) שאתה צם תעניתים חלילה.
תדע שזהו דרכי היצר לבטל אותך מתורה, כי בזמננו המסגף גופו אי אפשר שלא יזיק ללימוד התורה שלו, ושעה אחת של לימוד חביב אצל הקב"ה יותר מאלף תענית. וכבר מבאר בספרים הקדושים דתלמיד חכם אסור להתענות, והוא מבאר בגמרא ("תענית" דף יא ע"ב): אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא וכו', עיין שם.
ומה שמצאנו בחז"ל וקצת בפוסקים שהיו תלמידי חכמים מתענים, זהו כשהיו בריאים וחזקים וידעו בברור שלא יזיק להם כלל, אבל בזמננו ברור שהתענית מזיק ללימוד תורה ואסור.
מי שרוצה לסגף עצמו לשם כפרת עוונות ילמד בחזרה על דבר שכבר הוא יודע היטב, דללימוד זה אין לו חשק והוי לימוד הזה לשם שמים ממש והוי גם כן סיגוף ובכל אופן לא סיגופים אחרים חס ושלום. גם בענין הלימוד צריך שיהיה במידה לא באופן שאינו לפי כוחו.
ועוד ידוע מעלת תענית הדבור המכפרת יותר מתענית, ומעלה בה שאינה מחלשת הגוף, ואין שעור למעלתה. ובפרט שבזה נשמר מכל אסורי הלשון. וכתב ה"משנה ברורה" (סימן תקעא) וזה לשונו: וראיתי כתוב בספר אחד שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל תענית מן הדבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחלש על-ידי זה. וכעין זה כתב הגר"א באגרתו שצריך אדם לייסר עצמו לא בתעניות ובסגופים כי אם ברסן פיו ובתאוותיו, וזהו התשובה וכו'. ועוד אמרו: כל רגע שחוסם אדם פיו בעולם הזה, זוכה לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולין לזכות לו.

כו. מעלת השובר תאוותיו ומייסר עצמו
כתב ב"טהרת הקודש": ודע אחי, שעניני האדם מושגחים בהשגחה גדולה ונפלאה, כי כל תנועה של אדם נרשם בפניו, במצחו ובנפשו ובאויר הנמשך עליו מגן-עדן על-ידי חבל הנמשך עליו עד צורת נפשו. וכן כל תנועה קלה הכל נרשם בשמים ממעל ונאחז בתואר שורש נפשו העליונה. וכל סיגוף קל אפילו דבר קטן מאד, אל תחשוב כי למה הוא נחשב כי הכל נרשם על צורת נפשך. ותכף שתקבל עליך אפילו הקטן מן הסגופים קלים, בהיות שנמשך ונעשה זאת מרצון לבבך ונפשך בלי שום מכריח לזה, נחשב בשמים לדבר גדול מאד.
ותכף ומיד באותו רגע נמחק חלק זוהמא ממך, ותכף באותו רגע נמחק איזה מזיק שנברא מעוונך אשר היה עומד להשתלם ממך בעונשים רבים, ותכף ומיד נתעלה ונתעטר באיזה בחינה דיוקנך ותואר וצורת נשמתך. ותכף ומיד נתעלה שורש נפשך שבשמים ושתחת הכסא, ותכף ומיד יש להם עליה לכל המלאכים והנשמות המתלוים אתך והמלאכים והנשמות שנבראו על-ידי מעשיך הטובים, ותכף ומיד נכנע כללות חלק הרע, אשר החלק הרע שבשורש נפשך הבהמית מקבל חיות מהם.
וכל שכן אם הוא יסורים כאלו אשר יש לך צער גדול מהם ויסורים שהמה קשים לפי שעה ואתה סובל. ובפרט כשהוא בהצנע ואין לבבך מתגאה בשביל זה כי זה שורש הכל, אז מה טוב חלקך, ומה אתה עתיד לשמוח על זה, על כל סיגוף שסיגפת על עווניך ועל כל פרוטה שנתת בשביל בוראך ועל כל דבר קטן וגדול.

כז. שבירת התאוה בסיגופים קלים השווים לכל נפש
מובא בספר "בעלי הנפש" להראב"ד ז"ל (שער הקדושה) וזה לשונו: ואני רואה הגדר הגדול והשמור המעולה והדרך הטוב להכניע היצר הוא רעבון הנפש ממעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה וכו'. והמאכל המעט שיאכל יהא מתוקן ומתובל יפה בעבור אשר יערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומפויסת במעט ממנו, ולעולם יניח מעט מכדי צרכו והשלמת תאותו. ועל זה אמרו ז"ל סעודתך הנאתך – משך ידך ממנה. ושתי תקנות יש בענין הזה: האחת שלא תזיקנו אכילתו, והשנית כי היא הכנעת היצר ושברון התאוה. וכמו שאמרו בסעודה כן הדרך לכל הנאות שבעולם ותענוגיו שלא ימלא אדם מהם כל תאוותו וכו', וידע כל חי המדבר שאין דרך ליצר הרע אלא מדרך ההיתר, ופתח דרכו מן המותר אצלו, ואם ישמור את הפתח אינו צריך שימור אחר וכו'. ועל זה תזהר בהיתר, ואם תגדור את עצמך ותמעיט את תאוותך המותר לך, מובטח אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האסור וכו', עד כאן לשונו.
וכן מובא בשל"ה הקדוש (מסכת "ראש השנה") שההפסק באמצע אכילה נחשב לתענית, וזה לשונו: וימעיט הנאת אכילתו וזה יהיה לו במקום תענית ואשרי לו, עד כאן לשונו. וכן מובא ב"חרדים", וזה מובא כמעט בכל ספרי יראים, שאוכל – והוא כמתענה.
ומובא בספר הקדוש "מגיד מישרים" (פרשת "ויקרא") שגילה המלאך לה"בית יוסף" שהוא יותר גדול מתענית, וזה לשונו: לכן בני ידידי, שמע בקולי ולא תאכל ולא תשתה בדרך הנאה כלל כמה דאולפיתך, וזכור כי בעוד שהאדם מאכלו ערב עליו יסלק ידיו ממנו לעבודת בוראו וזה חשוב יותר מתענית. ולהכי אקרי שולחנו של אדם מזבח, דכמו דמזבח מתנכיס (נשחט) ההוא סטרא, הכי נמי מתנכיס בשלחנו של אדם, כד מסלק בר נש ידיה ממאכליה וממשתיא כד ערב ליה, בהכי מתעבר יצר הרע ומתנכיס, ובכן אזדהר מלמיכל ומלמשתי בדרך הנאה וענג, אף בשבתות וימים טובים, עד כאן לשונו.
וכתב ב"טהרת הקודש": ובספר הקדוש "בית אהרן" מובא שהמצנן עצמו מתאוות אכילה הוא יותר חשוב מגלגול שלג, והבן זאת אחי שגלגול שלג מחליש הגוף ומסכן הגוף ועם כל זה המצנן עצמו מתאווה באמצע אכילה נחשב ליותר חשוב, כי שבירת התאווה באמצע התאווה יותר חשוב בשמים ויותר תיקון מסיגוף היותר גדול. לכן כתבו הצדיקים שלאכול בקדושה הוא הרבה יותר תיקון מתענית.
ופעם באו שני צדיקים אצל ה"חוזה מלובלין", ועל אחד אמר שבא להמדרגות על-ידי תעניתים, ועל השני אמר שבא גם כן לכל אלו המדרגות אף-על-פי שלא התענה כלום, רק מפני שהיה אוכל בקדושה.
הרי תראה אחי, העצה שנתן זה הצדיק שהיה בעל רוח-הקודש נורא מאד מפרסם בכל העולם, עד שכל העולם קראו לו "החוזה מלובלין", והוא כותב בספרו הקדוש שאפילו חוזר לאכילתו אחר צינון התאווה גם כן חשוב מאד בשמים.
והנה אם ככה תתנהג שלא לחטוף תכף אכילה שלפניך רק ללמוד איזה לימוד ולדבר דיבור של קודש לפני ה' ולאכול במתינות, אז כל לעיסה ולעיסה תחשב לך לסיגוף גדול, ואתה מכניע בזה ביותר כח הרע יותר מתעניתים וסגופים.
והנה ככה גם כן אם יש לפניך איזה פרי ואתה מתאווה לאכלו, תאמר: רבון העולמים, אני מתאווה זה הפרי לאכלו ואני משבר תאוותי לכבוד שמך יתברך לכפרת עוונותי. וכן אם יש לפניו איזה מאכל וחסר לו שמן או מתיקות או מלח או פלפלין ואתה מניח זאת לכבוד הבורא (ואתה אינך מתקן זה המאכל בהמלח וכדומה) ובדבורים דלעיל, אל תחשוב שדבר קטן עשית, רק דע שנחשב בכל פעם לאיזה בחינת קרבן, כי אמרו ("סנהדרין" מג): כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמים: העולם הזה והעולם הבא, דכתיב ("תהלים" נ): "זבח תודה יכבדנני", ואין לך זביחת היצר יותר מאשר ישנו התאווה לפניו והוא משברה לכבודו יתברך.
וככה אם עומד באמצע הלימוד או סתם יש לפניו התאווה, עיקר הקדושה הוא שלא יחטוף תכף התאוה לאכול או לשתות וימתין עד שיצטנן רתיחת הדמים של התאווה, ובזה זובח תאוותיו ונחשב כהקרבת קרבן וכתענית וגלגול שלג, לפי המשקל לפני בורא כל עולמים ששוקל כל אחד לפי רתיחת הדמים שלו. ואם כן בכל שבירת התאווה אתה מתענה תענית שלם או יותר. אם כן, אחי אהובי, תוכל לאכול וגם להתענות בזה כנ"ל אם עיני שכל לך.
וגם בחלקת משקאות ומיני מתיקה בבית המדרש או בסעודה וכל אחד חוטף, והוא גם כן יש לו חשק ותאווה ומונע עצמו לכבוד הבורא ולא לשם גסותא דרוחא חס ושלום, אז גורם בזה גם כן קדושה לנשמתו.
ונחזר לעניננו, עוד מובא בספרי יראים, שכשאדם צמא לשתות מים ומונע עצמו בפרט בעידן הלימוד או עוסק בשירות ותשבחות לה' או בהתעסקות איזה מצוה או אפילו סתם מונע עצמו מלשתות הוא תקון לדברים בטלים. ויאמר גם כן: אני מונע עצמי מלמלאות תאוותי לשתות עכשיו, יהי רצון שיהא תיקון לדברים בטלים ואסורין שלי.
והכלל הזה יהא בידך, שאל תקמץ מלומר בכל פעם אלו הדבורים כנ"ל וכדומה, כי ענין הסיגוף הוא דבר בפני עצמו, והדבור הוא דבר בפני עצמו, והקב"ה משתוקק מאד על דבורי בר ישראל כדכתיב ("שיר השירים" ב): "השמיעני את קולך", בפרט כשהוא מפני מניעת ערבות גשמיות, אז נתקים ממש (שם): "כי קולך ערב".
ומובא ב"זהר הקדוש" שכשם שנענשים על דבור רע, כך נענשים על מניעת דבור הטוב שהיה צריך לדבר. וזה לשון "הזהר הקדוש" (פרשת "תזריע") כמה דענשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה, עד כאן לשונו.
ומובא בשם רבי אלימלך מליז'עסק זצ"ל שלימוד שני דפים גמרא עם רא"ש נחשב לתענית יום אחד.
עוד שם: ואם קשה לו גם זה, יתענה תענית שעות, שיעכב איזה שעה מאכילה מזמן שהוא רגיל לאכול ולשתות, כמובא גם בגמרא ("תענית" יא) מענין תענית שעות, ואפילו מעכב אכילתו שעה אחת שאינו רוצה להפסיק מלימודו או לחטוף תפילתו אפילו רבע שעה, או שעוסק בדבר מצוה, או אפילו סתם לסיגוף הגוף, כל דבר מצטרף לחשבון גדול מאד, כמו שמובא בספר הקדוש "דרך פקודיך" בהקדמה ועוד בכמה מקומות שלאדם חלוש נחשב תענית אחת כמו לבריא הרבה והרבה תעניתים. כן תענית שעות: לאיש חלוש לפעמים שעה אחת נחשב לסיגוף כמו לבריא תענית שלם או יותר, כי הקב"ה אמת ותורתו אמת, ומשקל המאזנים בידו, ואינו בא בטרוניא עם בריותיו, והוא שוקל כל אדם לפי שכלו ולפי כוחו ולפי שעתו.
עוד שם: מובא בספרי התשובה, אם אדם יש לו איזה נגעים חס ושלום, גדולים או קטנים, או סתם שגופו מצטרך לחכוך מצד הדמים או חלבים או המותרות שבגופו, או איזה תולעים בגופו חס ושלום, אז כשמונע עצמו מחכוך מחמת סיגוף ותשובה, הוא לכפרה גדולה נחשב, וזה גם תיקון לשמירת היסוד, וכל שכן שלא יחכך עצמו סמוך לאבר שיכול חס ושלום וכו'.
והנה בכל פעם שמונע עצמו מחכוך, אין שום בריה יודעת מזה, רק הקב"ה לבדו, וזה מביא קדושה גדולה ונוראה על האדם. ושמעתי מכמה צדיקים שאמרו על עצמם שמעולם לא חככו עצמם בבשרם, ואשרי למי שיוכל לעמוד בזה, כי זה גם תיקון פגם הברית למאד, ועל כל פנים בכל פעם שעושה זאת ומונע עצמו, משליך בזה חלק זהמא מקרבו. (ואף אם יקבל זאת על עצמו יום בשנה או בימי תשובה ואפילו פעם אחת, אשרי לו.)
ויש סיגוף המובא בספרי יראים אם הזבוב עוקצו לא יגרשנו ויניח עצמו, וזה גם כן לסיגוף נחשב ולכפרת עוונות. וכל שכן מהיתושים שעוקצים ביותר ומכאיב לבשר, הוא תיקון גדול מאד אם אינו מגרשם ממנו ומניח עצמו לעקוץ בשרו, והוא תיקון לכמה ענינים. (וברור שכל הנ"ל באופן דליכא טרדא מעסק התורה, כגון בזמן שבלאו הכי אינו יכול ללמד וכדומה.)
עוד שם: והנה יש סיגוף בשנה, כמו למשל אם רגיל לישון על שני כרים ומניח כר אחד ואומר: רבונו של עולם, אני מניח זאת בשביל כבוד שמך יתברך, אז נחשב זאת לענוי, וראיה מתשעה באב (כמובא ב"ארח חיים" סימן תקנד סעיף ב) וכו'.
וכן מקיים מצוה מפי הקבלה ("משלי" כ): "אל תאהב שינה" וכו'.
וכמו ששמעתי בימי בחרותי מפי זקן אחד ירא שמים שספר לי מהקדוש שר שלום מבעלזא זי"ע ששאלו איש אחד: "רבי, האיך אפשר לתקן הימים שעברו עלי בחשך בביטול תורה ותפילה, הלא 'מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות' כתיב ("קהלת" א) ?!" והשיב לו: דע לך אחי, כי כל אדם שהוא רגיל לישן כך וכך שעות, בפרט אם צריך לו לבריאות והוא מונע עצמו ומקמץ שנתו בשביל לקום לעבודת בוראו דייקא, בזה הוא מתקן הימים הבטלים שלו, כי הנה אמרו ("מגן אברהם" סימן תקפג סעיף ב): "יושב בטל כישן דמי". אם כן הבטול מחסר ממנו חלק החיות שצריך לעבוד בהם בוראו. ואם אדם מקמץ משנה לעבודת ה', אז מחליף מבחינת "בטול הזמן" לבחינת "יש וחיות" והוה כאלו הוסיף על מספר שני חייו, ולפי ערך זה המספר שהוסיף מתקן שעות הבטלות שלו, והבן דבר זה כי הוא אמת לאמיתו, בפרט שיצא מפי הצדיק קדוש עליון.
וכן יש במעוט שנה תיקון גדול ונורא שהוא תיקון כרת: בחלול שבת או יום הכפורים או בעריות או חלב ויתר חייבי כריתות חס ושלום, אז התקון כמובא בשם האר"י ז"ל להיות נעור כל הלילה ולעסוק בתורה וכמובא (בשער רוח הקודש דף יא ע"א) וזה לשונו: ואגב נאמר חידוש, כי הנה מי שנעור כל הלילה ולא ישן כלל ועוסק בתורה כל אותה הלילה, יהיה נפטר מעונש כרת אחד אם נתחייב חס ושלום, וכל לילה אחת פוטר כרת אחד, עד כאן לשונו.
וכן מובא ב"משנת חסידים" (מסכת התשובה פרק ו') וזה לשונו: והרשעים החוטאים כפי חטאם משפילים צלם הנפש שבגופם עד לתחת מרגלותיהם וכו', ותקונו להיות ניעור כל הלילה ולא לישן כלל אלא לעסוק בתורה עד אור הבוקר. ובכל לילה אשר יעשה כן יהיה נצול מכרת אחד, ובלבד שילמד בלילה ההיא בענייני העברה שעבר שחייב עליה כרת, עד כאן לשונו.
וזה ענין גדול ונורא שהרי כמה תעניתים וסיגופים צריך אדם להתענות לכפר על עוון כרת, והרי תראה טובת ותועלת של מעוט שינה, שבלילה אחת אם יש לך שכל תוכל לתקן.
ומובא בספרי יראים שלתקן פגם היסוד הוא תיקון גדול להיות ניעור בליל ששי ולעסוק בתורה. וכבר עסקו בזה אלפי אלפים מישראל. וכן מובא בספר הקדוש "יסוד ושרש העבודה" (במוסר לערב שבת קודש) בשם האר"י ז"ל שהלימוד כל הלילה בליל ששי הוא תיקון גדול ונפלא לפגם הברית.
רק תדע אחי, שלכל זה צריך שכל גדול, שלא יחליש מחו בחולשת העצבים בפרט בדור חלש הזה, כי אז בטח יצא שכרו בהפסדו, כי חלשה הלזו מביאו לידי כעס ולכל המדות רעות ולכל טפשות הרעות, ועל זה הזהירו כל הצדיקים תלמידי הבעל-שם-טוב זי"ע.
ולכן העקר שלכל הפחות שתכף כשמתעורר אדם וישן כבר לפי ערך מדידת שנתו לצורך בריאותו, יקום תכף ומיד בזריזות ובשמחה לעבודת ה', ואל יקוים בו: "עד מתי עצל תשכב" וגו' ("משלי" ו), וזה קדושה גדולה ונוראה לקום בזריזות ובשמחה לעבודת ה'. ויטול ידיו תכף ואל ישהה הטומאה על ידיו, אז זה גם כן נחשב לסיגוף גדול וזביחת היצר, כי הגוף מתאוה להתגולל עוד על המיטה ולהתעצל והוא משבר זה התאוה וקם לעבודת ה' בזריזות, בזה משבר כח העצלות והמתאוה, ראשית כח העפריות שבו, וזה נותן לו כח וסיוע דלעילא לעבודת ה' על כל היום.
עוד שם: הנה בלבוש יש גם כן סיגוף: שאם יש לו לקנות בגדים יקרים וחשובים והוא חושב: הלא יותר טוב שאקנה לי בגדים פשוטים ואחלק המותר לצדקה, או נותן מלבושים שיש לו ומלביש בהם עניים ומקיים מצות הלבשת ערומים, וככה מן השמים מלבישים בזו השעה את נשמתו בלבושי הוד והדר ואשרי לו.
וכל שכן אם מהדר לילך בלבושי צניעות כמנהג החסידים ויראים, ומוסר נפשו על צניעות בני ביתו ואינו מסתכל על לעג הפתאים, ובפרט אדם סוחר טרוד בעסקיו ואינו משגיח על פתאי הדור והלצים ועמא דארעא ומוסר נפשו לילך בבגדי חסידות וצניעות ביותר וגם בפאות וזקן שלם אשר כל אחד לפי נסיונות שיש לו באלו הדברים נחשב לו בכל יום לסיגוף גדול ולנסיון ואשרי חלקו, כי לפום צערא אגרא.
וכתב "החפץ חיים" ז"ל בספרו "נדחי ישראל" גם מענין זה וזה לשונו: גם צריך לו לבעל תשובה לילך בהכנעה ובשפלות לפני המקום ולפני הבריות, שאם היה רגיל בקומה זקופה ישפיל עצמו ויכניע ויסתכל למטה במקום שנברא ממנו ועתיד לחזור שם בסופו כענין שנאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". וכן אם היה רגיל ללבוש מלבושים נאים ותכשיטים נאים והדורים ישנה מלבושיו ותכשיטיו כדי שישבר לבו לאביו שבשמים. וכן אם היה רגיל בתפנוקים ובמעדנים ובמאכלים ערבים יפחת מהן ויסגף עצמו בתענית, מפני שהתענית משבר לב האדם למקום ומכניע את יצרו. אך באמת עניין התענית שכתבו הספרים בחלקי תקוני התשובה תלוי בכל איש ואיש לפי כחו, ולפחות בכל ערב ראש חדש אם לא יזיק לו התענית, ועל כל פנים מחויב להתרחק את עצמו מחברת מרעים ותפנוקיהם, עד כאן לשונו.
וידוע המעשה באחד מגדולי המוסר, כמדומה לי הסבא מנובהרדוק, ששאלו תלמידו שמאחר וקנה חליפה חדשה, מה יעשה כדי שלא יתגאה בה. והשיבו: תן אותה בהשאלה לידידך כמה ימים שהוא ילבשנה תחלה ואתה תלבשנה אחר כך בתורת משומשת, ובכך לא ירום לבבך.

כח. סדר תיקון למחללי שבת ולחייבי כריתות
כתב "החפץ חיים" סדר התשובה ותקון למחלל שבת ולבועל נדה או אוכל חלב ודם וזה לשונו: והנה במאמרי הקודם הסברתי שכמעט שאין אנו כולנו נקיים לגמרי מעוון זה של חלול שבת, הן מה שעבר בעצמו על איזה חלול שבת והן מה שעברו בני ביתו על חלול שבת ולא השגיח על זה ולא הוכיחם. ומה נעשה ליום פקודה (אם לא נשוב בתשובה כראוי מקודם) בעת שיבוא אליהו הנביא ושאז יהיה יום הדין הגדול והנורא, כדכתיב ("מלאכי" ג): "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", ולו יהא שלא יבוא אליהו הנביא בימיו, והינו כגון שימות קודם ביאתו, הלא סוף סוף יהיה מוכרח לעלות למעלה ולתת דין וחשבון על כל מעשיו ופעלותיו לפני בית דין של מעלה, ובתוך כלל עוונותיו יהיה גם עוון של חלול שבת החמור מאד, ומה יענה לפני בית דין של מעלה, אם לא הקדים לעשות תשובה בימיו. ועל זה אמר הכתוב ("קהלת" יב): "וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה", פרוש: אלו הימים הקרובים ליום המיתה, ומי יודע ימי חייו כמה הם? על כן צריך כל אדם לראות ולתקן בחייו שלא ימצא תחת ידו עוון של חלול שבת.
ואסדר הדברים לפי עניות דעתי בקצור סדרי התשובה. ראשון לכל: חרטה גמורה על העבר, הינו: שיתחרט על מה שחלל שבת עד היום, הן מה שעבר בעצמו, הן מה שעברו בני ביתו ולא השגיח ולא הוכיחם על זה. וקבלה על העתיד, רצונו לומר שלא יחלל עוד את השבת מהיום והלאה. וכל מה שיהיה בידו להזהיר לבני ביתו ולמנעם מחלול שבת, יעשה כן.
ב. לרשם בפנקסו את כל חטא מחלול שבת שיודע שעבר עליו ויקבל עליו כשיבנה בית המקדש בימיו, יביא חטאת על אותו חטא ולעת עתה יתן צדקה דמי חטאת לעניים.
ג. ללמוד בתורה בפרשת חטאת ולקיים עצת חז"ל שאמרו: כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת. ואם יודע בעצמו ללמוד דיני החטאת, מצוה בו יותר מבשלוחו. ואם אינו יודע בעצמו ללמוד, יספיק לאחר שילמד עבורו הן בחנם או בשכר, ויחשוב לשם אותו החטא דוקא, אף ששניהם המה חייבי כריתות, כגון חלב ודם, ואכל אחד מהם בשוגג, צריך שיהא הקרבן לשם מה שאכל דוקא. אף כאן הקריאה בתורה צריכה להיות דווקא מענין ההוא ולשם אותו האיש שעבר על זה. וכשם שבקרבן צריך להיות סמיכה וודוי על החטא, אף כאן כן הדבר אף שסמיכה אי אפשר לקיים. ואם אין בעירו אנשים כאלו שיציתו לו ללמוד עבורו או שאינו רוצה שידעו אנשים מזה, יסע למקום אחר וישיג איזה רב או למדן מופלג וירא אלקים וילמדו עבורו הן בחנם הן בשכר. ולאו דווקא באיסור חלול שבת, הוא הדין בשאר עברות של חייבי כריתות, כגון עוון הנדה בשגגה או שאר חייבי כריתות, יראה לתקן בעודו בחייו שלא ישא עליו משא חטאים כבדים כאלו. וכבר ידוע מה שאמר הכתוב בענין תשובה למי ששב באמת, שכל עוונותיו אשר עשה לא תזכרנה לו ביום שובו מרשעו.
אך עיקר כל העיקרים שצריך לתשובה הוא הקבלה על להבא שתהיה באמת ובתמים, עד שיוכל להעיד עליו השם יתברך שהסכים בדעתו בהחלטה שלא ישוב לכסלה עוד, וה' הטוב יתקננו מלפניו לשוב בתשובה שלימה.

התעוררות נרגשת ותוכחה לתשובה מבעל "חובות הלבבות"
כתב בספר "חובות הלבבות" (לב טוב שער התשובה פרק י'): הרי בארתי לך אחי, מאיזה טעם הנך חייב לחזור בתשובה, וגם גליתי לך כיצד לעשות זאת. ומעתה יאשים אותך הבורא על שלא תחזור בתשובה, ולא תהיינה לך כל התנצליות מדוע לא חזרת בתשובה. האם תענה לו: "לא ידעתי שהייתי חייב לחזר בתשובה" – מענה זה הלא לא תוכל לתת, שהרי כן ידעת זאת ממה שבארתי לך. או שמא תענה לו: "עשיתי את מה שעשיתי, אבל לא ידעתי כיצד לחזור בתשובה" – גם מענה זה לא תוכל לתת, שהרי כבר גליתי לך כיצד לעשות זאת, ומה אם כן יהיה המענה שלך על שאלה זו? ואיו ספק שיציגו אותה לפנינו. הכן אפוא את המענה כל עוד שנותנים לך זמן לעשות זאת. ודע אחי, כי המענה אינו יכול להנתן על-ידי דברים בלבד אלא רק על-ידי מעשים. עשה לך חשבון-הנפש כיצד תוכל להגיע לידי כך שתהיה לרצון לפני הבורא, ואל תתעצל מעשות זאת, כי רק מי שמזדרז להגיע אל הטוב, הוא שמגיע אליו היום, ותוצאת העצלות אינה אלא חרטה.
הקיצה אחי מתרדמת טפשותך ורחם על נפשך שהיא הפקדון הכי נכבד מכל הפקדונות שהבורא הפקיד בידך. וכמה זמן עוד ועד מתי תתמהמה מלחזור בתשובה, הרי עד כה אבדת את ימיך ברדיפה אחרי רצון תאותך, כמו שעושה העבד הרע הבורח מאדוניו, ועתה הלא הגיע הזמן שתחזור מדרכך ותבלה את שארית ימיך בקיום רצון בוראך. הלא הנך יודע כי כל חיי האדם הם קצרים, והחיים שנשארו לך הם בלי ספק עוד יותר קצרים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות ב, טו): "היום קצר והמלאכה מרובה".
יש לך אחי נשמה יקרה ונכבדה, בה כבדת עד עכשיו את העולם הזה הבזוי והעובר והזנחת את אחריתך שישאר לך לעד, הלא מהראוי שתרומם מעתה את נשמתך אל המקום הנכבד והמעון הרם שהנשמות העולות אליו שוב אינן יורדות ממעלתן לעד. עשה זאת מהר כל עוד שער התשובה פתוח לפניך וכל עוד שמקבלים את תשובתך וסולחים לך, כמו שנאמר (ישעיה נה, ו): "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב".
מהר אחי הזדרז לחזור בתשובה לפני בוא היום שהנך מפחד ממנו, כי אינך בטוח אפלו בחיי יום אחד. עיין במעשיך כמיטב יכלתך עיון שכלי טהור, בלתי מושפע מדמיונות ותאוות. ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו, חודר אליו דרך הפתח הצר, בו נכנסים החסידים הסובלים בעולם הזה למען כבוד שמו יתברך. כלנו מקוים להגיע אל הטוב, אולם לא מגיעים אליו רק אלה המזדרזים לקראתו, הרצים אליו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות ה, כ): "הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
ודוד המלך אמר (תהילים קיט, ס): "חשתי ולא התמהמהתי".
עשה לך חשבון הנפש והתבייש מבוראך להתנהג איתו בצורה שאינך רוצה להתנהג בה אפילו כלפי נברא כמוך, שהרי הנך יודע כי כאשר אתה מרגיז את עצמך אפילו על פקיד קטן מאנשי המלך, אינך מתמהמה מלהכנע לו ולהתחנן אליו שיסלח לך ושיבטיח לך לא להעניש אותך, למרות שאין ביכלתו להעניש אותך בלי פקודה מהממונה עליו, וכל שכן שהנך עושה זאת כשכועס עליך שר. ועל אחת כמה וכמה כשהמלך עצמו כועס עליך, אז ודאי הנך מזדרז לבקש ממנו סליחה וממהר לחזור בתשובה אליו ולפייס אותו מתוך פחד שלא יעניש אותך על-המקום, והנך עושה זאת למרות שידוע לך שאין ביכלתו לעשות דבר שהבורא לא גזר עליו, כמו שאמר שלמה המלך החכם (משלי כא, א): "פלגי מים לב-מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו". ולמרות שיתכן שהוא לא יספיק להעניש אותך מפני שאולי מלכותו תכלה וממשלתו תתבטל לפני כן, ולמרות שמחשבותיו פזורות על דברים רבים, וטרדותיו בחלק מדברים אלה מונעות אותו מלעסוק בשאר הדברים, ולמרות שיתכן שהוא ישכח או יתעלם ממה שעשית, שהרי הנך רואה שהוא מתעלם מהרבה דברים גלויים, וכל שכן מדברים נסתרים, למרות שהנך יודע את כל זה, בכל זאת אינך מתמהמה מלבקש ממנו שיסלח לעוונך. והנך מזדרז לעשות את מה שהוא רוצה מאתך ואת מה שהוא מקבל ממך.
ואיך אם כן אחי לא נתבייש מבוראנו המשקיף על מעשינו ומחשבותינו הנסתרים והגלויים ואשר אין שכחה ולא התעלמות, וטרדתו בדבר אחד אינה מונעת אותו מלעסוק בדבר אחר, ואין מנוס מענשו, ואין קץ למלכותו, ואיך אם כן נסור מעבודתו ונתמהמה מלהכניע את עצמנו לפניו ומלחזור בתשובה אליו.
ומטעם נוסף עלינו לעשות זאת, שהרי אין אנו יודעים מתי יגיע קיצנו וכמה נגזר עלינו לחיות. הגע בעצמך: אילו היה אדם בא ומזהיר את האנשים של עיר או מדינה מסוימת ואומר להם: "בני אדם. הכונו לקראת הנסיעה לעולם הבא, מפני שבחודש זה ימות אחד מכם, אינני יודע מי מכם הוא", האם לא היתה שורת הדין מחייבת את כל אחד מהם להתכונן לקראת המות מפני שעליו לחשוש שמא יהיה הוא אותו האיש שימות ?! ואיך אם כן לא נהיה כלנו מוכנים למות, והרי אנו רואים כי המות פוקד בכל חודש הרבה בני אדם, ואם כן הלא שורת הדין מחייבת אותנו שנחשוש בכל חודש שמא נמות ושנחשוב על מה שעשינו עד כה ועל הצידה שעלינו להכין לדרכנו אחרי המות ועל המקום המיועד לנשמותינו, לפחות יום אחד לפני שנצטרך להם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות ב, י): "ושוב יום אחד לפני מיתתך". ונאמר (קהלת ט, ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". בדוק את נכונות הדבר במיטב שכלך והכרתך על-ידי מה שהנך רואה בעיניך ותשתכנע יותר שהוא נכון מאשר אילו היית שומע אותו ממישהו אחר.
ואל תדחה את מה ששכלך ובינתך מלמדים אותך, שהרי כבר נאמר כי הבורא יתברך נתן לעבדיו טובות רבות. אם הם מקבלים אותן ועושים בהן את רצונו, הם ירויחו ויהנו מהן, אך אם הם מסרבים לקבל אותן וממרים בהן את רצונו, הן תהפכנה להאשמות נגדם על שלא עבדו אותו בהן, ואחר כך כאשר הבורא יעניש אותם על כך, הן תהפכנה להם לנקמה. וכן הוא גם לעניננו: הבורא יתברך היטיב לך בזה שנתן לך חכמה, תבונה ודעת אשר בהן הוא נותן לך עדיפות על זולתך, הזהר והשמר שהן לא תהפכנה להאשמות נגדך.
ואל תשלה את עצמך שתוכל להתנצל בטענה שאף אחד לא הראה לך את הדרך הישרה ולא קרא אותך לחזור בתשובה, שהרי הבורא כן עורר אותך ללכת בדרך הישרה והראה לך את הנתיב המוביל אל טובתך מפני שהוא מרחם עליך ומנהיג אותך בעדינות ואינו רוצה שתשאר בטפשותך ותעמוד במריך ומתנהג אתך במידת החסד כמו שראוי לבעל חסד כמוהו יתברך. ומפני שהוא מרחם וחומל על ברואיו, כמו שנאמר (תהילים כה, ח): "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". והוא גם קרא אותך לחזור בתשובה אליו, תחילה בעדינות ובלשון רכה ואחר כך בלשון תוכחה והכלמה ואחר כך הוא גם הזהיר אותך מעונשו כדי שתשוב אליו ותמהר לחזור לעבודתו.
הזדרז אחי ותמהר להאזין אליו ולשמוע בקולו ולדבקה בו, ובחר לנפשך את מה שבחר לה אלהיך, ודרוש ממנה את מה שדורש ממנה בוראך, ואל תביא אותך עצלותך לידי כך שתזלזל בערך של נפשך, שהרי אם אפלו לנפשך אין ערך בעיניך, אם כן איזה דבר כן יקר אצלך? עד כאן לשונו.
ואמרו רז"ל: אין ישראל נגאלין אלא בתשובה. (הובא ברמב"ם הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ה) ויהי רצון שנזכה לשוב בתשובה שלמה ויוסר ממנו לב האבן ויתן לנו לב בשר, כמו שנאמר (יחזקאל לו, כו): "והסירתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". ובכח "ולשבי פשע ביעקב" – "ובא לציון גואל", אמן.