מאמרים ופנינים יקרים לשולחן השבת מאת גדולי תורה ורבני ביהמ"ד 'דורשי'

בתוספת רעיונות משיעוריו ותורתו של הגאון הינוקא שליט"א

דורשי השם

מאת הגאון הרב יעקב ישראל שליט"א

אַחֲרֵי הַמַּעֲמָד הֶעָצוּם וְהַנּוֹרָא שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה – שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ד, יב) וְדִבֵּר אִתָּם פָּנִים בְּפָנִים (שם ה, ד), אָנוּ בָאִים מִיָּד לְפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים -דִּינִים וַהֲלָכוֹת. פָּרָשַׁת "מִשְׁפָּטִים" עוֹסֶקֶת בְּצִוּוּיִים שֶׁהֵם בִּגְבוּלוֹת הַשֵּׂכֶל וְהַהִגָּיוֹן. שְׁלֹשָׁה סוּגִים שֶׁל מִצְווֹת יֶשְׁנָם בַּתּוֹרָה: א. "חֻקִּים" – שֶׁהֵם מִצְווֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, כְּמוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה וְשַׁעַטְנֵז. ב. "עֵדוּת" – שֶׁהֵם מִצְווֹת שֶׁאֶפְשָׁר לָדַעַת אֶת טַעֲמֵיהֶם, כְּמוֹ שַׁבָּת וּתְפִלִּין. ג. "מִשְׁפָּטִים" – שֶׁהֵם מִצְווֹת שֶׁהַהִגָּיוֹן וְהַשֵּׂכֶל הַבָּרִיא מְחַיֵּב לְקַיֵּם אוֹתָם, כְּמוֹ לֹא לַהֲרֹג, וְלֹא לִגְנֹב וְכַיּוֹצֵא. גַּם אֻמּוֹת הָעוֹלָם, לְהַבְדִּיל, מְתַקְּנִים חֻקִּים כָּאֵלּוּ. אוּלָם בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה אָנוּ מוֹצְאִים שׁוּב עִנְיָן שֶׁל לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל וְהַהִגָּיוֹן – "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", שֶׁזֶּה בִטּוּי לְצִיּוּת וְקַבָּלַת עֹל מֻחְלֶטֶת, מֵעַל כָּל הֲבָנָה שִׂכְלִית. יוֹצֵא אִם כֵּן, שֶׁבִּתְחִלָּה הַתּוֹרָה מְתָאֶרֶת מַעֲמָד נִשְׂגָּב וְנוֹרָא, וּמִשָּׁם מִיָּד עִנְיָנִים פְּשׁוּטִים וְשִׂכְלִיִּים, וְשׁוּב חוֹזֶרֶת לִדְבָרִים שֶׁמֵּעַל הַשֵּׂכֶל. הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ אֶת הַסֵּדֶר שֶׁבּוֹ יְהוּדִי צָרִיךְ לַעֲבֹד אֶת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא. מַתַּן תּוֹרָה זֶה – "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ־לֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה). אֱמוּנָה פְשׁוּטָה וּבְרוּרָה בִּמְצִיאוּת ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁאוֹתוֹ מַנְחִיל כָּל יְהוּדִי לְבָנָיו וּבְנֵי בָנָיו אַחֲרָיו. אַךְ אָדָם לֹא יָכוֹל לְהִסְתַּפֵּק בֶּאֱמוּנָה זוֹ שֶׁהִנְחִילוּ לוֹ אֲבוֹתָיו, וּכְמוֹ שֶׁהַשְּׁלָ"ה הַקָּדוֹשׁ כּוֹתֵב (עשרה מאמרות מאמר א, יד) עַל הַפָּסוּק "זֶה אֵ־לִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות טו, ב), שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּא אָדָם לְהַכָּרָה בַבּוֹרֵא גַּם מִצַּד הִתְבּוֹנְנוּתוֹ בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא בְּשִׂכְלוֹ וּבַהֲבָנָתוֹ, עַד כַּמָּה שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת – זֶה בְּחִינַת "זֶה אֵלִי". כִּי הוּא מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ – זֶה הָאֱ־לֹהִים שֶׁלִּי. וְלָכֵן "וְאַנְוֵהוּ" – שֶׁזּוֹ בְעֶצֶם מִילָה הַמֻּרְכֶּבֶת מֵהַמִּילִים 'אֲנִי וְהוּא', שֶׁהָאָדָם מִתְאַחֵד עִם הַבּוֹרֵא. אַךְ כַּאֲשֶׁר הַיְּהוּדִי אֵינוֹ עוֹסֵק לְהִתְבּוֹנֵן בַּבְּרִיאָה וּבִגְדֻלַּת הָאֵ־ל בָּרוּךְ הוּא, וְהַקֶּשֶׁר שֶׁלּוֹ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנוּי רַק עַל הָאֱמוּנָה שֶׁעוֹבֶרֶת לוֹ בִירֻשָּׁה מִדּוֹר לְדוֹר בִּבְחִינַת "אֱ־לֹהֵי אֲבִי", אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִשְׁאָר מְרֻחָק וּמְרוֹמָם מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ כְחֵלֶק מֵחַיָּיו הָאִישִׁיִּים, אֶלָּא מַשֶּׁהוּ מֻפְלָא בִּבְחִינַת "וַאֲרֹמְמֶנְהוּ". וּבָזֶה נָבִין, שֶׁלָּכֵן מִיָּד אַחַר מַתַּן תּוֹרָה עוֹסֶקֶת הַתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת "מִשְׁפָּטִים" – שֶׁאֵלּוּ מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הַמּוּבָנִים בְּשֵׂכֶל הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁהַחִבּוּר שֶׁלּוֹ לַבּוֹרֵא יִהְיֶה מִתּוֹךְ הֲבָנָה שֶׁלּוֹ בְּהִתְבּוֹנְנוּת בַּתּוֹרָה וּבִרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. שֶׁיַּפְעִיל אֶת הַשֵּׂכֶל וְהַהִגָּיוֹן שֶׁלּוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא, וְכָךְ יַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. אֲבָל בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה חוֹזֶרֶת הַתּוֹרָה לְ"נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע" – שֶׁזּוֹ קַבָּלַת עֹל לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל, לוֹמַר לָאָדָם, שֶׁאַף אַחַר שֶׁהֵבַנְתָּ וְהֶעְמַקְתָּ וְהִתְבּוֹנַנְתָּ, דַּע לְךָ שֶׁעוֹד לֹא הֵבַנְתָּ כְּלוּם… זוֹהִי דֶּרֶךְ עֲבוֹדַת הָאֵ־ל בָּרוּךְ הוּא. אֱמוּנָה פְשׁוּטָה בַבּוֹרֵא – "אֱ־לֹהֵי אֲבִי", כָּךְ קִבַּלְתִּי מֵאָבִי וְאָבִי מֵאָבִיו. וּמִיָּד אַחֲרֶיהָ הִתְבּוֹנְנוּת וְהַעֲמָקָה בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא. וְאָז "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" – שֶׁזּוֹ הֲבָנָה שֶׁבְּעֶצֶם עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי כְּלוּם. וְכִלְשׁוֹנוֹ שֶׁל הַשְּׁלָ"ה הַקָּדוֹשׁ (פרשת עקב, תורה אור א): "כִּי בְיוֹתֵר שֶׁהָאָדָם מַשִּׂיג, הוּא מַשִּׂיג שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ – תַּכְלִית מַה שֶּׁנֵּדַע הוּא, שֶׁלֹּא נֵדָעֶךָּ".

---

מאמר הרב

מאת הגאון הרב יחזקאל צמח שליט"א מראשי ביהמ"ד "דורשי ה'"

אהבת הבורא יתברך

כתיב "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה" (משלי כג, כו), חפצו של הבורא מהאדם הוא, שיתן לו את ליבו וילך אחריו מבלי הסתכלות זרה, וכמו שאמר הקב"ה: "אם נתת לי עינך וליבך – יודע אני שאתה שלי" (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), וזהו שורש עבודת ה'.

כי הלב שנתן ה' יתברך לנו הנבראים, הוא בשביל שנתקשר בו בבורא יתברך, עד שמרוב אהבה לבורא, ירגיש כל אחד את עצמו כאילו הוא יחידי בעולם, שכל העולם עומד עליו בכל רגע, ויקיים כל מצוה באהבה ולה' ובשמחה יותר מכל דבר שבעולם, ואז ייפתחו בפניו כל השערים. ולתת את העינים לבורא, אין הכוונה רק להשמר ממראות אסורות, אלא גם מלהסתכל על שום דבר שמצער את האדם. ויסתכל באותיות התורה הקדושה המאירות, וכן יתבונן בשמיים ובטבע, ביופי הבריאה של ה', העצים והפרחים, ובכל העולם המופלא שברא הקב"ה – הכל בכדי ליהנות בהן בני האדם.

וזהו רצון הבורא שנראה ונסתכל על היופי של הבריאה שלו, כדי שנתקרב אליו. עד שמרוב אהבה לה', אינו חושב על שום דבר בעולם מבלעדי השמחה בה', רק שמח בעצם המצוה שה' יתברך באהבתו אותנו נתן לנו את הזכות לעבוד אותו בדחילו ורחימו.

כל ציווי שנצטווינו בתורה, הוא גילוי כמה אהבה ה' ברוך הוא אוהב אותנו, ומרוב אהבתו הוא קורא לנו ומודיע שיש בידינו את הזכות כעת לקיים מצוה לעבוד לפניו ולהמליך אותו בעולם.

וכשאדם יודע את הערך הזה, הוא שמח במצוה יותר ממה שיתנו לו כל זהב ומרגליות שבעולם, ומעדיף לקיים מצוה אחת ממה שיקבל כל הון דעלמא. וכך זכו כל הצדיקים לשמוח בכל מצוה ומצוה, ומכח זה עלו ונתעלו במעלות הקדושה. אילו זכה האדם לטעום משהו קטן מן הנעימות והמתיקות שיש בכל דבר שבתורה הקדושה, היה מבין שהזכות לקיים מצוה אחת קלה היא יותר מלהיות המלך הגדול ביותר בין כל המלכים שבעולם הזה – שיש לו כביכול את כל האמצעים שבעולם לשמוח ולהתענג, כי כל חפצי אותו מלך סופם לכליון והפסד, וכל אשר לו עתיד להינתן לזרים, ורק התורה והאהבה לה' הם הדבר האמיתי והנצחי.

אם היינו יודעים ומחשבים ומבינים את האהבה של ה' אלינו, המלך הקדוש, האל הגדול, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו באהבה את תורתו הקדושה – שאין יקר ממנה, היינו אוהבים אותו יותר מכל דבר, ולא היינו נותנים מקום בלב הקדוש שלנו לשום אהבה אחרת.

בזוהר הקדוש (שמות ה:) מובא, שאם בני העולם היו יודעים כמה אהבה יש לה' ברוך הוא לכל אחד ואחד מישראל, היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו באהבה.

צריכים אנו להתבונן באין סוף רחמים ואהבה שיש לבורא ב"ה עלינו, וכמה הוא חפץ לגואלינו, ומתוך כך לעורר את הרצון אל הקב"ה בעצמו, שתתגלה כבר מלכותו בעולם שלו, ולא רק לרצות את השפע שלו, שישפיע עלינו את כל הטובות. וכאשר יתן האדם כך את ליבו לה' יתברך, יהיה כולו שמור מלפני ה'.

כשמדת האהבה יוצאת אל אהבת הבורא, הלב ניטהר, ונכנסת אהבת ישראל בלב האדם, עד שמרגיש שלא שייך לשפוט ולדון שום אחד מישראל קדושים (וחובה מן התורה לדון את חבירו לכף זכות. כי באמת אין האדם יודע מה שבליבו של חבירו, שהרי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. והמדבר טובות על ישראל, מלאכי השרת מליצים עליו טוב לפני ה' ברוך הוא, כמובא בספר חסידים סימן תרל"ג).

ומובא בתנא דבי אליהו (רבה פרק כח): 'אמר הקב"ה לישראל, מה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראין זה מזה'. כי על ידי זה אנו מגלים עלינו את האהבה והרחמים של האל הגדול הגיבור והנורא, שהוא אוהב אותנו ורוצה שנשיב לבבינו אליו ונדבוק בו, וכל אשר נבקש יהיה לנחת רוח לפניו.

וכך כשכל ישראל יחדיו באהבה גדולה, ונושאים עינים אל הקב"ה, נעשה מכך נחת רוח ושעשועים גדולים לפניו יתברך. כי כאשר האדם מרים את עיניו לשמים, יש בזה נחת רוח גדול לפני ה' יתברך, וזה מסוגל לחכמה, וגם למתק דינים ולפעול ישועות ולהמשיך השפעות טובות, אמנם כאשר זוכים כולם לדעת אמת והתבוננות המביאה לאהבת הבורא ואהבת ישראל, אזי יחדיו מתאחדים הלבבות כאחד, ומתקיים בכולם כאחד הכתוב (איכה ג, מא) "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם", וכך ימהר לנו ה' יתברך את הגאולה ובנין בית המקדש, ויגלה לנו אהבתו הגדולה לעיני כל הבריאה כולה.

המאמר ערוך מתוך שיעוריו של מו"ר גאון ישראל שליט"א

---

פניני דרך

פניני דרך ואבני יסוד משיעורי מו"ר הגאון הינוקא שליט"א נלקט ונערך ע"י הגאון הרב אריה גרודזינסקי שליט״א ראש ישיבת אור דוד

ברכת הנהנין

א. ברכות הנהנין בכוונה הם תיקון לענייני הקדושה, ורבינו יעקב אביחצירא זיע"א כתב שאם ייזהר כראוי בברכות הנהנין, יכול לתקן הכל כאילו לא קלקל מעולם.

ב. הרוצה להצליח בכל ענייניו ולהבין את התורה ולהתקרב באמת לה' יתברך, צריך להיות מיושב כראוי ובעל עצה ודעת נכונה, ובשביל כך צריך הוא לזכך את הדמים, ולאכול מזון טוב ובריא ומתוקן, בקדושה ובמתינות. כי המזון נהפך לדם, והוא מהווה את דעתו של האדם. ולכך תלוי הכל כפי מהות המאכל וכפי הבירור שעשה בברכה ובאופן האכילה, ואם יאכל במהירות ומבלי מחשבה, מקבל דעת של פזיזות ולא מיושבת. (אם יֵשבו יחד אדם שמאכלו רק בשר, ולעומתו אדם שמאכלו רק מאכלי חלב, ואדם שלישי שמאכלו רק מיני צמחים, יהא ניכר שלכל דעה אחרת מחמת המאכל. וכך דעות האדם מתהווים מכח המאכל כמו שכתב הרמב"ם). ומי שאכל מאכלות אסורות, אינו יכול להבין את השכל של התורה, כיון שנתהוו בגופו דמים אסורים ועכורים.

ג. ברכות הנהנין הם עיקר גדול בעבודת ה'. כי הבירור העיקרי נעשה בשעת הברכה, כי ברכה ראשונה היא להסיר את הקליפה הרוחנית מן המאכל (ולכן קודם הברכה המאכל נחשב כ'הקדש' ואסור בהנאה, מחמת הקליפה ששורה על המאכל, שהיא נפרדת וסרה רק על ידי הברכה), והברכה האחרונה זה כאשר המאכל והמשקה כבר נמצאים בתוכו, שהוא עליה ובירור נוסף למאכל.

ד. הבירור נעשה על ידי הברכה, מפני שתכלית הבריאה היא שכולם יברכו את ה' יתברך, ויודו לו על כל דבר גדול וקטן, ולולי הברכה לא היה העולם נברא. לכן עיקר גדול בתיקון האדם הוא הכוונה בברכות הנהנין, כי בשעת הברכה נעשה כבוד והתגלות לשמו של הבורא יתברך.

ה. מאה הברכות שתקנו חכמים לברך הכל יום, שהם בג' התפילות וברכות הנהנין וכיוצא, הם מהמצוות שהאדם דש בעקביו ואינו שם ליבו לדקדק בהן. ואם היה האדם זהיר ויודע מה יקרות הן המילים היוצאות מפיו בתפילה לה' יתברך, היה מתעלה לאין שיעור, כמו שאמר הרה"ק השר שלום מבעלז זיע"א, שאם יהודי היה מתפלל כראוי מראשית ועד סוף התפילה את כל התפילות, היה משיג רוח הקודש, ולא ע"י כוונות האר"י והרש"ש, אלא בכוונות פשוטות של כוונת הלב. ומרבינו האר"י מובא כן על ברכות הנהנין, שעיקר השגת רוח הקודש תלויה בזהירותו של האדם בברכות הנהנין.

ו. כאשר יזהר בברכות הנהנין בכוונה, לא יגיע לשום חטא, וגם יזכה להצלחה שלימה, מאחר שזה השורש והתכלית של כל הבריאה כולה. לכן אמרו רז"ל שהאוכל בלא ברכה כאילו מעל, וגוזל את הקב"ה וכנסת ישראל (ברכות לה.), כי הבריאה היא גילוי תפארת מלכות ה' לבני האדם. ואם לוקח ממנה מבלי התכלית והמטרה שלה, נחשב כמעילה, ואמרו עוד, שחבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל, כי כל החטאים, וכל המרירות, זה מפני שאין מברכים ומשבחים לה' יתברך כראוי.

ז. אמרו בגמרא (שם), שמי שאינו נזהר בברכות, תקנתו שילך אצל חכם וילמדנו סדר ברכות, והכוונה הפנימית בזה, שהאדם שאינו מברך ומתפלל בכוונת הלב, הוא מחמת שאין שכלו בשלימות, וליבו אטום מלהרגיש את חיוב ההודאה לה' יתברך, ואילו היה זוכה לדרך החכמים ולהאמין בהם כראוי, היה משלים את שכלו, וזוכה ללב טהור לעבוד את הבורא יתברך.

---

דרך חכמים

נערך ע"י המשפיע הרב שלום פרקש שליט"א

שביבי אור מהליכותיו ודרכו בקודש של רבינו הגאון הינוקא שליט"א

היומן – חלק א'

הנה רואים אנו שכל בעל עסק הרוצה להצליח בעסקיו עורך יומן מסודר על כל עניני העסק, והוא הערובה להצלחתו. בלא פנקס ויומן מסודר, לא
יוכל להחזיק את העסק זמן מרובה עד שיקרוס ללא הצלחה. והכל הוא בשביל שנלמד לענין העסק הגדול ביותר של האדם עלי אדמות – הוא עבודת השם, שצריך לגשת אליה ברצינות וכובד ראש מלא.

לכן העצה הראשונה בעסק התורה ובעבודת השי"ת היא "היומן", לעשות יומן מסודר ולא לזוז ממנו, שיבחין היכן הוא עומד, ויכיר בבירור מהו רצונו,
ויהיו הדברים ברורים ומסודרים בשכלו עד דרך סלולה וקבועה בהחלט. ויש לו לייחד זמן בכל יום לחשב בה חשבונו של עולם בדעת נכונה, ויבין ויברר את רצונו האמיתי בעולם בצורה נכונה כרצונו יתברך באמת, וישא תפילה לפני הבורא שיעזור לו להתקדם עם רצונותיו ודרך עבודתו יתברך בכל פרט ופרט, כפי הדרך שסלל ביומנו, ואז אין למעלה מזה, שאדם הולך עם רצון ברור ומוחלט יחד עם תפילה להשי"ת.

התפילה היא הכח המוציא לפועל את מחשבותיו, וללא התפילה וההתבוננות כראוי, יכולים ימי חייו להתגלגל ולעבור מבלי שישיג מעט מן המעט שיכל להשיג, מפני שאינו יודע מה הוא רוצה, וגם המעט שיודע אינו ברור אצלו בהחלט. שהרי באמת היכולות של האדם להשיג ולמלא את רצונותיו, הם לאין שיעור, ובלבד שרצונו יהיה אמיתי ומוחלט, כי אין מה שיוכל לעמוד בפני רצון אמיתי.

ומה שהאדם חושב שהוא מוגבל בהישגיו – מחמת שנולד כך והורגל כך, אין זו האמת כלל, כי אם היה לו רצון אמיתי, יכל להשיג. לפי שה' יתברך יכול ליתן לאדם הכל, אלא שהוא יתברך פותח שערי סייעתא דשמיא למי שיודע מה הוא, ומה רצונו, והוא חזק בדרכו.

אמנם הרצון הוא רק ההתחלה בלבד כי כל רצון ברור ומוחלט הוא רק דרך לפנות בו להשי"ת, והוא כמו מספר טלפון מדוייק כדי להשיג את המבוקש, ואם לא יקום ויקיש את המספר, בוודאי לא יועיל לו מה שיודע את המספר, ולא יקבל דבר. ולכן צריך לפנות לה' יתברך, ולקום ולשפוך לבו להתחנן לפניו יתברך שיזכהו להשיג את מבוקשו, וכך ילך עם תפילה בכל שלב.

היומן הוא הספר היקר ביותר לאדם, שם נמצאים כל שאיפותיו, וגם כל צרותיו ובעיותיו, ואיתו הוא עומד בתפילה לפני בוראו, בתפילות הקבועות, ובכל עת צורך, ובפרט בזמן הקבוע לו לחשוב חשבונו של עולם. ואז הוא רואה את תפילותיו שהם מתקבלות, והבעיות מסתדרות, והדרך שלו הולכת ונסללת, ונכנסת שמחה בלבו, כאשר הוא רואה שזיכהו ה' יתברך לצעוד נכון צעד אחרי צעד, והגם שהשאיפות שלו הם עצומות למאד והוא עדיין רחוק, הוא יודע שהוא עקבי, ואינו מניח את התפילה לעולם, ולכן הוא מלא תקוה ועידוד, מבלי שום רפיון ואזלת יד.

הגיבורים שהיו בתולדות עם ישראל שהתהלכו לפני ה' בעבודות נאצלות לפניו יתברך, הם אלו שישבו לחשוב חשבונו של עולם (ב"ב עח:), והיו תמיד עם פנקס צמוד, לברר את התכלית בעולם כרצון הבורא ב"ה, והלכו עם פנקס שאיתו עקבו על מצבם, ואז היו מבקשים סייעתא דשמיא, וה' יתברך היה ממלא כל משאלות ליבם, כי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

---

פניני משולחן שלמה

נערך משליונות משולחן שלמה לרבינו הגאון הינוקא

אגדה ומדרש

מָה אָנוּ לְמֵדִים מִיָּשְׁרוּתוֹ וְצִדְקוּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא עַד הָאֱ־לֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם (כב, ח).

כָּל דַּיָּן, שֶׁדָּן אֶת יִשְׂרָאֵל וְהוֹצִיא אֶת הַדִּין לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' ז, טו) "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו", וַהֲרֵי כָּל יָמָיו אֵינָן אֶלָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, צֵא מֵהֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיָה עֵלִי קַיָּם – וְהוּא שָׁפַט וְדָן אֶת יִשְׂרָאֵל, נִשְׁתַּיְּרוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֶלָּא כָּל הַמּוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ, כְּאִלּוּ דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו.

וְכֵן נֶאֱמַר עַל בְּנֵי שְׁמוּאֵל (שם ח, ג) "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט", וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? הַאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁבָּנָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיוּ נוֹטְלִין שֹׁחַד? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה אֲבִיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נָטְלוּ שֹׁחַד. וּמֶה הָיָה אֲבִיהֶם עוֹשֶׂה? כָּךְ אוֹמֵר הַכָּתוּב (שם ז, טז-יז), "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה, וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ", מַהוּ 'כִּי שָׁם בֵּיתוֹ', אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ, בֵּיתוֹ עִמּוֹ. אָמְרוּ, אֲפִלּוּ מִבְּאֵר שֶׁל רַבִּים לֹא הָיָה שְׁמוּאֵל שׁוֹתֶה, אֶלָּא מַה שֶּׁהָיָה שׁוֹתֶה, הָיָה לוֹקֵחַ בְּדָמִים, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ בִּלְקִיחַת שֹׁחַד.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כט, ד) "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה", אִם דּוֹמֶה הַדַּיָּן לְ'מֶלֶךְ' שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם, 'יַעֲמִיד אָרֶץ', וְאִם דּוֹמֶה לְכֹהֵן, שֶׁהוּא מְחַזֵּר בְּבֵית הַגְּרָנוֹת וְנוֹטֵל מַתָּנוֹת מֵהַצִּבּוּר, 'יַהַרְסֶנָּה'. וְכָל הַנּוֹטֵל שֹׁחַד נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יז, כג) "שֹׁחַד מֵחֵק רָשָׁע יִקָּח לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט", וְכָל שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל שֹׁחַד, זוֹכֶה וּמַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנּאֱֶמַר (ישעיה לג, טו) "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" – וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ שֹׁחַד – "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ". (משנת רבי אליעזר פרשה טז).

בִּזְכוּת מַה נִּזְכֶּה לָצֵאת מֵהַגָּלוּת

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ (כא, כו).

נאֱֶמַר עלַ עתֵ הַגּאְֻלּהָ (צפניה א, יב) "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת", דָּרַשׁ רַבִּי אָחָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מוֹצִיא אֲנִי אֶת יְרוּשָׁלָיִם לְחֵרוּת, כְּשֵׁם שֶׁהִכְתַּבְתִּי בַתּוֹרָה "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ", אֲנִי הִכֵּיתִי אֶת שְׁתֵּי עֵינֵיהֶם שֶׁל בָּנַי, שֶׁנּאֱֶמַר (ישעיה כט, י) "כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם", אֵינוֹ בְדִין שֶׁיֵּצְאוּ לַחָפְשִׁי, הֲוֵי אוֹמֵר "אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם", מִלָּשׁוֹן 'חָפְשִׁי'.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בֵּי רַבִּי, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם", מוֹצִיא אֲנִי אוֹתָהּ לַחָפְשִׁי, לָמָּה, שֶׁהֲרֵי הִכְתַּבְתִּי בַתּוֹרָה (שמות כא, ב) "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי" – שֶׁזְּמַן הָעַבְדּוּת מֻגְבָּל, אִם כֵּן כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ זְמַן הַגְּאֻלָּה תֵּכֶף אוֹצִיא אֶת יְרוּשָׁלָיִם לַחָפְשִׁי, הֲוֵי "אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם", אוֹצִיא אוֹתָהּ לַחָפְשִׁי. (פסיקתא רבתי פסקא ח).

כֵּיצַד יָדַע מֹשֶׁה לְחַלֵּק אֶת דַּם הַבְּרִית

וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ (כד, ו). מֵהֵיכָן הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה חֶצְיוֹ שֶׁל דָּם? רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִילָעִי אָמַר, הַדָּם נֶחֱלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי נָתָן אָמַר, נִשְׁתַּנָּה מַרְאִיתוֹ שֶׁל הַדָּם, וְנַעֲשָׂה חֶצְיוֹ שָׁחוֹר וְחֶצְיוֹ אָדוֹם. בַּר קַפָּרָא אָמַר, מַלְאָךְ יָרַד בִּדְמוּת מֹשֶׁה, וְחִלְּקוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בַּת קוֹל הָיְתָה יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת 'עַד כָּאן חֶצְיוֹ שֶׁל דָּם'. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בָּקִי הָיָה מֹשֶׁה בְּהִלְכוֹת דָּם, וְחִלְּקוֹ. (ויקרא רבה ו, ה).

---

יסודות בהלכה

מאת הגאון הרב משה חיים דביר שליט"א

ל"ט מלאכות

שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע הַמְּלָאכוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּמִּשְׁכָּן נֶחֱלָקוֹת כָּךְ: קְבוּצָה א' – אַחַת עֶשְׂרֵה מְלָאכוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְצֹרֶךְ יִצּוּר הַצֶּבַע לִצְבִיעַת יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן 1 (הַצְמָחַת עִשְׂבֵי הַצְּבָעִים והֲַפָקַת הַצֶּבַע), וְהֵן נִסְדְּרוּ לְפִי עִנְיָן עֲשִׂיַּת לֶחֶם 2: א. זְרִיעָה; ב. ח רֲִישָׁה; ג. קְצִירָה; ד. עִמּוּר (אִסּוּף יְבוּל אוֹ אֲגִידָתוֹ לַחֲבִילוֹת); ה. דּיִשָׁה 3; ו. ז רְִיּהָ 4; ז. בּ רְֵרָה (הַפְרָדַת פְּסֹלֶת מִמַּאֲכָל); ח. טְחִינָה; ט. ה רְַקדָהָ (הַפְרָדַת פְּסֹלֶת מִמַּאֲכָל בְּאֶמְצָעוּת נָפָה); י. לִישָׁה; יא. אֲפיִּהָ (בִּשּׁוּל). קְבוּצָה ב' – שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מְלָאכוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲשִׂיַּת יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן 5 והְֵן נִסְדְּרוּ לְפִי עִנְיָן עֲשִׂיַּת בֶּגֶד: יב. גְּזִיזָה (גְּזִיזַת צֶמֶר וְכָל דָּבָר אַחֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים); יג. לִבּוּן (כִּבּוּס הַצֶּמֶר וַהֲפִיכָתוֹ לְצֶבַע לָבָן); יד. נִפּוּץ (סֵרוּק הַצֶּמֶר); טו. צְבִיעָה; טז. טְויִּהָ (עֲשִׂיַּת חוּטִים מֵחֹמֶר גֶּלֶם 6); יז. הַנסְָכתַ הַמַּסֶּכתֶ 7; יח. עֲשִׂיַּת שְׁנֵי בָּתֵּי נִירִין 8; יט. א רֲִיגהָ (יִצּוּר אָרִיג – שִׁלּוּב חוּטֵי רֹחַב בְּחוּטֵי אֹרֶךְ לִיצִירַת בַּד); כ. פְּצִיעָה 9; כא. קְשִׁירָה; כב. התַּ רָָה (פְּתִיחַת קֶשֶׁר); כג. תּפְיִ רָה; כד. ק רְִיעהָ (לְצֹרֶךְ תְּפִירָה). קְבוּצָה ג' – שֶׁבַע מְלָאכוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְצֹרֶךְ הֲכָנַת עוֹרוֹת הָאֵילִים הַמְּאָדָּמִים וְעוֹרוֹת הַתְּחָשִׁים (כִּסּוּיֵי הַמִּשְׁכָּן) וְהֵן נִסְדְּרוּ לְפִי עִנְיָן הַכְּתִיבָה 10 : כה. צֵידָה; כו. שְׁחִיטָה; כז. הפַשְָׁטהָ (הֲסָרַת עוֹר בַּעַל חַי מֵעָלָיו); כח. עִבּוּד (הָעוֹר); כט. מִחוּק (שִׁיּוּף וְהַחְלָקַת הָעוֹר); ל. שִׂ רְטוּט (סִמּוּן לְצֹרֶךְ חִתּוּךְ אוֹ כְּתִיבָה); לא. חִתּוּךְ (לְפִי מִדָּה). קְבוּצָה ד' – שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לִצְרָכִים שׁוֹנִים בַּמִּשְׁכָּן, שְׁמוֹנֶה בְּמִסְפַּר: לב לג. כְּתִיבָה וּמְחִיקָה (לְצֹרֶךְ כְּתִיבָה) – נַעֲשׂוּ לְצֹרֶךְ כְּתִיבָה עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, לָדַעַת לְהַעֲמִידָם חֲזָרָה בִּמְקוֹמָם הַקָּבוּעַ 11 ; לד לה. בְּנִיָּה וּסְתִירָה (לְצֹרֶךְ בְּנִיָּה) – נַעֲשׂוּ לְצֹרֶךְ הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן וּפֵרוּקוֹ בַּמַּסָּעוֹת; לו לז. כִּבּוּי (לְצֹרֶךְ יִצּוּר פֶּחָמִים) והְבַעְ רָָה – נַעֲשׂוּ בַּמִּשְׁכָּן לְצֹרֶךְ הַתָּכַת הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב 12 , זִקּוּקָם וִיצִיקָתָם 13 ; לח. הַכּאָָה בּפְטִַּישׁ (הַכָּאָה אַחֲרוֹנָה בַּיִּצּוּר, וְכֵן כָּל פְּעֻלַּת גִּמּוּר 14 ) – נֶעֶשְׂתָה לְהַשְׁלָמַת עֲשִׂיַּת צִפּוּי הַזָּהָב שֶׁל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן 15 ; לט. הוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת 16 – נֶעֶשְׂתָה לַהֲבָאַת הַנְּדָבוֹת לִבְנִיַּת הַמִּשְׁכָּן אֶל הָעוֹסְקִים בַּמְּלָאכָה.

1לגבי צביעת בגדי הכהונה, יש מצדדים לומר שאין למדים מהמלאכות שנצרכו להם וכן אין למדים ממלאכות שנצרכו לכלי השרת או לצורך חצר המשכן, אלא למדים רק מהמלאכות שנצרכו לגוף המשכן עצמו. עיין אינצ' תלמודית ערך כותב הערה 11 . 2גמרא שבת עד ע"ב. ולפי היש אומרים בפרק הקודם, באמת אלו המלאכות שנעשו לצורך הכנת לחם הפנים, ולכן המשנה אמרה אפייה ולא בישול. 3פֵּרוּק גַּרְעִינֵי תְּבוּאָה מִקְּלִפַּת הַשִּׁבֳּלִים בְּאֶמְצָעוּת לַחַץ. 4הַפְרָדַת הַקְּלִפּוֹת הַמְּעֹרָבוֹת בַּגַּרְעִינִים בְּאֶמְצָעוּת זְרִיקַת הַתַּעֲרֹבֶת לָרוּחַ. 5עיין בהערה 1. 6אוֹ שְׁזִירַת מִסְפַּר חוּטִים לְחוּט עָבֶה. 7מְתִיחַת חוּטֵי הָאֹרֶךְ (הַשְּׁתִי) בִּכלְיִ הָאֲרִיגָה, לַהֲכָנָתָם לַאֲרִיגָה. 8יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזּוֹ הַשְׁחָלַת חוּטֵי הָאֹרֶךְ (שְׁתִי) בַּטַּבָּעוֹת הַמְּיֹעָדוֹת לְכָךְ בִּמְכוֹנַת הָאֲרִיגָה, וי"א שֶׁזּוֹ עֲשִׂיַּת הַטַּבָּעוֹת הַלָּלוּ, וי"א שֶׁזּוֹ הַנָּחַת חוּטֵי הָאֹרֶךְ לְצַד חוּטֵי הָרֹחַב (הַ' תְִּׁי' לְצַד הָ'עֵרֶב') בְּאֹפֶן שֶׁנּוֹצָרִים מִרְוָחִים בְּצוּרַת מְעֻיָּנִים אוֹ רִבּוּעִים. לשיטה זו ש קליעת סלים או רהיטים באופן מרווח כלולה במלאכה זו. 9פְּרִימַת חוּט שָׁזוּר לְצֹרֶךְ שְׁזִירָתוֹ מֵחָדָשׁ, וְי"א פֵּרוּק אָרִיג לְצֹרֶךְ אֲרִיגָתוֹ מֵחָדָשׁ. וְיֵשׁ בָּזֶה עוֹד פֵּרוּשִׁים נוֹסָפִים. 10 שכן בזמנם רוב הכתיבה נעשתה על עורות כגון קלף וכד'. 11 כי הקרשים בדרום שסמוכים למנורה היו קדושים מקרשי הצפון, וגם בכל צד הקרשים היו קדושים אחד מהשני בהדרגה לפי קירבתם למערב מקום קודש הקדשים, והיה אסור להחליף את מקומם כדי שלא להפחית מקדושתם. 12 והנחושת – לדעות הסוברות שלמדים מכל מעשי המשכן בכללותם. 13 וכן לצורך בישול הצבע והרתחת הצמר לליבונו. 14 ויש בזה דעות נוספות ולפיהן כל עשיית כלי המשכן היו כלולים במלאכה זו. 15 והשלמת ציפוי הכסף לעמודי החצר – לדעות הנזכרות בהערה הקודמת. 16 הוצאת חפץ ממקום המוגדר הלכתית 'רשות היחיד' אל מקום המוגדר 'רשות הרבים', וכן להיפך; הכנסת חפץ מ'רשות הרבים' לתוך 'רשות היחיד'.

---

שנות דוד ודוד

אדם הראשון – חלק ב'

סֵדֶר הַשָּׁעוֹת בְּיוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל אָדָם הָיָה כָּךְ: בַּשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה נִצְבַּר הֶעָפָר לִיצִירָתוֹ. בַּשָּׁעָה הַשְּׁנִיָּה גֻּבַּל הֶעָפָר וְנוֹצָר הַגֹּלֶם שֶׁל אָדָם. בַּשְּׁלִישִׁית גָּלְמוֹ נִמְתַּח וְהִתְחַלֵּק לְאֵיבָרָיו וְנֶעֶשְׂתָה צוּרַת הָאָדָם. בָּרְבִיעִית נֻפְּחָה בּוֹ הַנְּשָׁמָה. בַּחֲמִישִׁית כְּבָר עָמַד עַל רַגְלָיו וְיָדַע מִי הוּא וּמִי בְּרָאוֹ, וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בַּבְּרִיאָה וּמְפָאֵר אֶת בּוֹרְאוֹ. בַּשִּׁשִּׁית קָרָא שֵׁמוֹת לְכָל בַּעֲלֵי הַחַיִּים, לְעַצְמוֹ קָרָא 'אָדָם' וְאֶת הקב"ה קָרָא 'א-דנָי'. בַּשְּׁבִיעִית הִכְנִיסוֹ ה' לְגַן עֵדֶן. בַּשְּׁמִינִית עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם וְיָרְדוּ מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה אוֹ שִׁבְעָה, כִּי בּוֹ בַּיּוֹם נוֹלְדוּ קַיִן וּתְאוֹמָתוֹ וּלְדֵעָה מְסֻיֶּמֶת בּוֹ בַּיּוֹם נוֹלַד אַחַר כָּךְ גַּם הֶבֶל וּשְׁתֵּי תְּאוֹמוֹתָיו. בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכלֹ מֵעֵץ הַדַּעַת וּבְעוֹד שֵׁשׁ מִצְווֹת: אִסּוּר עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אִסּוּר קְלָלָה כְּלַפֵּי מַעְלָה ח"ו, מִצְוַת הֲקָמַת בָּתֵּי דִּין, אִסּוּר רְצִיחָה, אִסּוּר גִּלּוּי עֲרָיוֹת, אִסּוּר גָּזֵל. בַּשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית נִתְקַנֵּא הַנָּחָשׁ בַּכָּבוֹד שֶׁכִּבְּדוּ הַמַּלְאָכִים אֶת אָדָם כַּמְּבֹאָר בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם, וְלָכֵן פִּתָּה אֶת חַוָּה וְחָטְאָה וְהֶחֱטִיאָה אֶת אָדָם. בַּשָּׁעָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה הִתְחַבֵּא הָאָדָם עִם אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' בְּתוֹךְ עֵץ תְּאֵנָה אֲשֶׁר בַּגַּן, וְגָבְהוֹ הֻפְחַת לְמֵאָה אַמָּה, וְדָן אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרָמַז לוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. בַּשָּׁעָה הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְּסוֹף הַיּוֹם גֹּרַשׁ מִגַּן עֵדֶן מֵאַחַר שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, וְנִטַּל מִמֶּנּוּ זִיווֹ (לְדֵעָה מְסֻיֶּמֶת גֹּרַשׁ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת). יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּשְׁעַת הַמִּנְחָה בְּאוֹתוֹ יוֹם גָּזַר עַל עַצְמוֹ תַּעֲנִית לְכָל יְמֵי חַיָּיו.

עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלַּל אָדָם: נִגְזַר עָלָיו שֶׁיָּמוּת, שֶׁתִּשְׁלֹט בּוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה, שֶׁיִּהְיוּ יָמָיו קְצָרִים, שֶׁיֹּאכַל לַחְמוֹ בְּצַעַר, שֶׁיֹּאכַל טוֹב וְיוֹצִיא רַע, שֶׁיִּהְיוּ תּוֹלְדוֹתָיו גּוֹלִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, שֶׁבַּעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁנִּמְסְרוּ לִשְׁלִיטָתוֹ יִמְרְדוּ בּוֹ, שֶׁיְּהֵא מָסוּר לְחַיּוֹת רָעוֹת שֶׁיַּהַרְגוּהוּ, וְשֶׁיְּהֵא דִּינוֹ מוּכָן לָעֲתִיד לָבֹא.

כְּשֶׁשָּׁמַע אָדָם שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו, וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי וּבְהֶמְתִּי נֹאכַל בְּאֵבוּס אֶחָד?" עָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "הוֹאִיל וְנִזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרֶיךָ בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

אָדָם הָיָה צָרִיךְ לָמוּת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ה' "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", אַךְ יוֹם הַשַּׁבָּת סִנְגֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה' וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה לֹא נֶהֱרַג אִישׁ בָּעוֹלָם וּבִי אַתָּה מַתְחִיל? זוֹ הִיא קְדֻשָּׁתִי וְזוֹ הִיא בִּרְכָתִי? וְכָךְ נִצַּל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כִּי הֶחֱשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם יוֹם אֶחָד כְּיוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם", וּבְכָךְ נִשְׁאַר לִחְיוֹת עוֹד יָמִים אֲרֻכִּים. כְּשֶׁרָאָה אָדָם אֶת כֹּחָהּ שֶׁל הַשַּׁבָּת הִתְחִיל מְשׁוֹרֵר "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", אָמַר לוֹ יוֹם הַשַּׁבָּת: וְלִי אַתָּה שָׁר הִימְנוֹן? אֲנִי וְאַתָּה נֹאמַר הִימְנוֹן להקב"ה, וְזֶהוּ הֶמְשֵׁךְ הַמִּזְמוֹר "טוֹב לְהוֹדוֹת לַה'". וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָדָם פָּגַשׁ אֶת קַיִן לְאַחַר שֶׁרָצַח אֶת הֶבֶל, וּשְׁאָלוֹ מָה נַעֲשָׂה בְּדִינְךָ? קַיִן עָנָה לוֹ עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וּפָטְרוּ אוֹתִי, כְּשֶׁשָּׁמַע אָדָם כָּךְ הִתְחִיל לִטְפֹּחַ עַל פָּנָיו וְאָמַר "כָּל כָּךְ גָּדוֹל הוּא כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ?" מִיָּד עָמַד וְאָמַר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (שֶׁהוּא תְּשׁוּבָה). בִּרְבוֹת הַזְּמַן נִשְׁכַּח מִזְמוֹר זֶה וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ חָזַר וְיִסְּדוֹ.