עבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב

ד. למה מי ששונה פרקו מאה ואחד פעמים דייקא, הוא נקרא עובד ה'.

ובזה יבואר על נכון דברי הגמ' חגיגה ט:) דגרסי' אהא דנאמר מלאכי ג, יח) 'ושבתם וראיתם מה בין צדיק לרשע מה בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו', ומבאר הגמ' "עבדו
ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמירי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד וכו"', ע"כ. ונלאו כל חכמי לב להבין עד היכן מגעת החילוק בין מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו פעם נוספת וכי למה מי ששונה מאה פעמים
אינו נחשב לעובד ה'? ומבאר הגה"ק בעל ה'תניא' משום 'שבימיהם היתה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים… ולכן זאת הפעם המאה האחת השונה מן הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה על כולנא העולה על גביהן ביתר שאת וביתר עז להיות נקרא עובד אלוקים, מפני שכדאי לשנות את טבע הרגילות צריך לעורר האהבה לה' על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו ושליט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם נפש הבהמית… או לעורר את האהבה המסותרת בלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא גם כן עבודה להילחם עם הטבע ועם היצר על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו, מה שאין כן כשאין לו מלחמה אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל." ולכן לא נתן ה' את תורתו למלאכים, אלא לישראל בניו אהוביו, וכששאלו מהקב"ה תנה הודך על שמים ענה להם משה "'כלום יצר הרע יש ביניכם", והיינו שאין להם נסיונות ושפיר נתן את התורה לישראל הנמצאים בעוה"ז וטרודים הן ביצרם המושך אותם להבלי העוה"ז, וכדאי לקיים התורה צריכים הם להתגבר ולהתאמץ הרבה.
וכה אמר הגה"ק רבי דוד'ל מ'טאלנע זי"ע, לבאר הא דנתן אברהם אבינו למלאכים ג' לשונות בחרדל ב"מ פו:), כי חרדל מאכל חריף הוא, ורמז נתן להמלאכים לומר ששלנו גדולה משלהם היינו שעבודת בני אדם בעוה"ז חשוב יותר מעבודת המלאכים דהיצר הרע עומד לשטן להם ובכוחותיהם שוברים הם את הטבע ומתגברים עליו…

ה. סיבת הדבר שלעתיד לבוא עתידים בתי בני ישראל שבחו"ל להיקבע בא"י.

גרסינן בגמרא (מגילה כט.) "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל להיקבע בארץ ישראל", וכתב בזה ה'קדושת לוי' להוסיף דהנה בבתי כנסיות מתפללין וקורין קריאת שמע שחרית וערבית, ואע"פ דעיקר מצוות תפילה נחלקו בזה הראשונים אם חיובה הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכן בעיקר מצוות קריאת שמע פליגי בגמ' ברכות כ"א.) אם הוא מן התורה או רק מדבריהם, ומזה יש ללמוד בקל וחומר, שגם בתי מגוריהם של ישראל יעלו ויעברו לארץ ישראל, שהרי בבתי ישראל קדושים מקיימים מ"ע דאורייתא לרוב כגון מזוזה, ברכת המזון, צדקה, וכדו', וא"כ כל שכן שיעברו לארץ ישראל ולכאורה אינו מובן, כי לעתיד לבוא בהמלא הארץ דעה את ה', מה לי להביא את בתי העצים והאבנים מחו"ל, ומה תועלת יש בזה, ולפי יסוד הנ"ל מבאר הגה"ק בעל ה'דברי יואל' מסאטמער זי"ע, (הו"ד בבאר החיים) כי הנה ידוע שלעתיד לבוא יבוא הקב"ה וישחט למלאך המוות הוא היצר הרע, ואז ימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ובני ישראל ישבו איש תחת גפנו ותאנתו בלי שום דאגות שבעולם, ובוודאי שאז תהיה לו נחת רוח גדול מעבודתנו, אבל הקב"ה מתאוה לעבודתן של ישראל במסירות נפשם מיד שונא הוא היצר הרע בתוך הגלות עם כל הדאגות ועול הגליות, ולכן יעברו לארץ ישראל כל אותם הבתים ששהו בהן בני ישראל במשך אורך גלותן ועסקו באורייתא ועבודת ה' ולא שתו ליבם לכל הקשיים שעברו בהן ובהאי אידנא שימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים לא יהיה תאוה ומשיכה לשום דבר שבעולם מלבד עבודת ה', ויתאוה הקב"ה אז לעבודת ישראל בגלות דאשתכחו מצערא דילהון ועסקו בחדוותא דיליה ולכן שפיר יועילו הבתים האלו שבהם ישבו יהודים ועבדו את ה' ביגיעה. ובזה מבאר מה שאומרים בהגדה של פסח "השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין", ולכאורה יפלא על כפל הלשון ולפי הנ"ל נענה ונאמר שזאת כוונת בעל ההגדה, 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" והיינו שגם הבתים יעברו לשם ואם תתמה מה לי בזה שהבתים יעברו לא"י ועל זה אמר "השתא עבדי" דאכתי עבדי אחשוורוש אנן בעול הגלות ושיעבוד מלכיות תחת מלכותו של אותו מלך זקן וכסיל, ועבודתינו את ה' הוא מתוך מסירות וניסיונות, אבל לשנה הבא בני חורין" מהיצר הרע ואז לא יהיה לו כל כך נחת רוח מעבודתינו והעבודה הזו, ואז יהיה יקר המציאות העבודה שנעשה מתוך עמל ויגיעה.

ו. למה הקב"ה בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק

וכדאי להבין גודל השעשועים שאנו גורמים להשי"ת בעבודתינו אותו מתוך קושי עלינו להתבונן בדברי הגמ' חגיגה ה:) ת"ר שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הציבור, ולכאורה יפלא הדבר דבשלמא על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק על דא יאה ליה למבכי ולקונן על בנו יקירו שאפשר לו לעסוק בתורה הק' ומעביר את זמנו בהבלי עולם הזה, וכן פרנס המתגאה על הציבור ג"כ מובן דמקונן עליו על מעשיו הרעים כנ"ל, אבל זה שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, מהו צערו של הקב"ה על זה הלא אדרבא הוא לומד תורה מתוך הדחק כשאין לו חשק או שיש לו טרדות וכדו', הלא מדריגה גדולה הוא זו כמו שאמרו חז"ל אבות דרבי נתן פ"ג, ו). טוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריווח", ומבאר הגה"ק בעל הישמח משה זי"ע דלא הרי בכיה האמור כאן כשאר הבכיות כי אם דבכיה זו הוא בכיה של שמחה שהקב"ה משתעשע בלומד התורה מתוך הדחק ומרוב התענוג בוכה הוא מתוך שמחה. והנה אם נתבונן בדברים אלה שלפעמים שאנו עוברים זמן קשה עם טרדות למעלה מראש, או שאין לנו התלהבות וחשק ללימוד ועבודת ה' ומרגישים אנו שאין עבודתינו חשובה כלל אצל הקב"ה, אבל מהאמור למעלה נחזי אנן דדווקא בעת כזאת הקב"ה יושב כנגדו ומוריד דמעות של שמחה על גודל התענוג והשעשועים שיש לו מכל מילה בלימוד התורה ועבודת ה'.
וכן מבואר בגמ' פסחים קיג.) אמר רבי יוחנן שלשה הקב"ה מכריז עליהן בכל יום, על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה, ומזה נראה גודל השעשועים של הקב"ה בעת שהאדם מתגבר על יצרו במסירת נפש כשאין לבו עמו, ונראה לו כאילו הוא רחוק מה', ודוקא בזה העת
מכריז הוא בפני פמליא דיליה ראו את בני חביבי שמוסר נפשו לקיים את רצוני.
הגה"ק הדברי יחזקאל זי"ע מפרש בזה לשבת עמוד עג.) דברי הפיוט "נעביד לון כתרין במילין יקירין" ד'יקירין' הוא מלשון קשים, והיינו שהקב"ה מתעטר בכתרים ע"י עבודת בני ישראל הבאה מתוך יגיעה ונסיון מעבדות ה' הבאה לאדם ביגיעה ובלא חשק נעשה כתרו של הקב"ה, כי השי"ת מחבב את העבודה שאינה באה לאדם בקלות אלא קורע ומוסר נפשו על זה.
וביסוד זה שמעתי מהגה"צ ר' אלימלך בידערמאן שליט"א לבאר את הפסוק ויגש מו, ב) ויאמר יעקב יעקב', וברש"י שם "יעקב יעקב לשון חיבה" ולכאורה לפום פשטיה יקשה הרי ידוע שיעקב מורה על בחינה של עקב וקטנות ומאידך 'ישראל' רומז למדריגה גדולה "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" וא"כ כשרוצה הקב"ה
לקראו בלשון חיבה הו"ל לקרותו בלשון 'ישראל'. ומבאר דמשל למה הדבר דומה.
לצבא שהגיע לארץ וצרו אותם וגבר ידם, והתחילו לכבוש עיר אחרי עיר עד שהגיעו למלך וקרוב היה שגם הוא יפול שבי בידם, לפתע אזר חיל אחד מעבדי המלך וקפץ עליהם ולחם עימהם בחירוף נפש עד שניצחם, והנה לאחר זמן לא רב נסתובב הגלגל, וצבא המלך הצליחו לגרש את הפולשים, עד שנתגרשו לגמרי מן הארץ, ויהי אחרי נצחונו הגדול עשה המלך משתה לכל שריו ועבדיו, ואורח הכבוד באותו מסיבה היה אותו העבד שחירף את נפשו למוות להציל חייו של המלך, שאם לא הוא לא יכול היה המלך לחגוג את נצחונו כי לא היה כעת בין החיים, המלך שילמו כגמולו בכל מיני מתנות מאוצרותיו וכן נתן לו בגדים חדשים מזהב ויהלומים משוקדים ומשובצים, אבל כשרצה המלך לזכור את אהבתו נזכר בבגדיו וגופו המלוכלכים בדם אחר שלחם למען המלך.
הוא הדין בנידון דידן כשרוצה ה' להזכיר חיבתו של יעקב מזכיר דווקא את ה' יעקב שמורה על עקב ושפלות, בעת מלחמתו עם היצר עם כל קשייו בבית לבן ועשו, שעי"ז נזכר בגודל אהבתו אליו.

ז. חביבות העבודה בדורינו אנו כאשר החושך יכסה ארץ יותר מבדורות הראשונים.

ולפי האמור לעיל נבין דבדורינו כאשר החושך יכסה ארץ וכבר אמרו חז"ל 'מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו' ומצינו שאמר רבי יוחנן על זמן הזה של ביאת המשיח "ייתי ולא אחמיניה" סנהדרין צח) "ובוודאי שלא היה מתיירא בשביל צרת הגוף של חבלי משיח אלא מן הנסיונות והירידה הנוראה ושפלות המצב ברוחניות שזה קשה מהכל" ראש השנה דרוש ל"ו) כל אחד בשלו כמה מיני צער ויסורים הטורדים אותו מלעבוד את ה' בוודאי חשוב עבודתינו פי כמה מדורות הראשונים.
וב'עבודת ישראל' ר"ה ד"ה כה אמר): מבאר בזה דברי האר"י הקדוש האומר שבמדבר היה השראת השכינה על ישראל בבחינת פנים באחור – דהיינו שהיו במדריגה נמוכה, ועמד על כך "וזה הענין נפלא מלהבין, כי לפי השגת כל שכל לא היה דור כדור המדבר אשר עיניהם ראו נפלאות ה' ואומץ גדולתו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף והורדת המן ושלו, ובפרט קבלת אש דת מימינו של הקב"ה והקפת ענני הכבוד סביב למחנותם וכמ"ש (במדבר יד, יד) 'אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וגו' ואם כן אין לך יחוד ה' עם דודה פנים בפנים כזה…
לכך נראה ליישב דברי חכמים כדרבונות על פי סברא ישרה והפוך מהנ"ל, כי בזמן דור המדבר אשר ראו ימין ה' רוממה עושה חיל וגדולותיו וגבורותיו, בוודאי אין תמוה אשר עבדוהו באמת ובלב שלם מאחר שהיה יורד עליהם באש מן השמים, יראת ה' ואהבתו על ידי ראותם נפלאותיו בעליל, לכן הגם שהיה עבודתם בשלימות וביתר שאת לא היתה חשוב כל כך, כי החוש נותן למי שרואה גדולת ה' ומלכותו שיקבל עליו עול העבודה מפני אדוני האדונים לכן נקרא היחוד פנים באחור וכתיב לכתך אחרי… אבל אח"כ בדורות האחרונים וכל מה שכבוד ה' הסתר דבר יותר ואין נראה אומץ ידו ונפלאותיו ואע"פ כן מתחזקת כנסת ישראל ומתדבקת ביוצרה ומקבלת עול מלכות שמים ולא תפנה אל רהבים ושטי כזב, ובפרט בחורבן במצור ומצוק יוכל להיות
שעבודתם נקראת בשם יחוד פנים בפנים: ופוק חזו כסף נבחר לשון צדיק דברי הגה"ק ה'אור לשמים' מאפטע זי"ע אור לשמים פרשת תצוה ד"ה עוד נראה לי) שמביא בשם ספר 'ברית מנוחה' דהנה אמרו חז"ל שבת קיב:) "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים", והנה הדברים נאמרו בזמן האמוראים אשר לגדולתם וקדושתם אין לנו השגה בקצהו, ועל דור דעה הלזו אומר הגמ' דעל אף גדולתם לא הגיעו לגדולת וקדושת התנאים, ועל זה אומר ה'ברית מנוחה' דהאמור לעיל הוא דווקא בדור האמוראים, אבל בדרא בתראה, יהיו יותר גדולים מהדורות הראשונים" והיינו כדברי העבודת ישראל דבעיקבתא דמשיחא כאשר החושך יכסה ארץ, וכשל כוח הסבל מרוב התאוות וטרדת הזמן, ולכן חשוב עבודתינו בעת הזאת אפי' יותר מדור דעה. ועיין בחתם סופר עקב שנת תקצ ד"ה למען ירבו ד)) למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ, פרש"י לתת להם- מכאן לתחיית המתים מן התורה, ולכאורה נהיה אנחנו כמי שלא באנו לעולם נגד מעשיהם עיין ע"ז ה) ומבאר החתם סופר ד'הכא מיירי אחר קיבוץ גליות שסבלנו אלף וז' מאות שנה גלות ותנועות ועול מלכות זהו שקול נגד צדקתם דלא הו"ל צערא ותנועה בגלות על כן למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' אשר נשבע וגו' לתת להם שהוא תחיית האבות ואפ"ה ירבו ויתגדלו ימיכם כימי השמים על הארץ שהוא תנועת הגלגלים, וה"נ על ידי תנועת הגלות ירבו ימיכם וימי בניכם"]