מעלת פיטום הקטורת מובאת בזהר הקדוש :

א"ר שמעון (בזהר הקדוש), אם בני אדם היו יודעים, כמה עליון הוא מעשה הקטרת לפני הקב"ה היו לוקחים כל מלה ומלה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם, ככתר של זהב. ומי שמשתדל בו, במעשה הקטרת, צריך להסתכל בו, ואם יכוון בו בכל יום, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ויסתלק מיתה ממנו ומעולם, וינצל מכל דינין שבעולם הזה, מצדדים רעים, ומדין של גיהנם, ומדינה של מלכות האחרת.

ועוד אמר לי אליהו, בשעה שיקרה מגפה בבני אדם, ברית נכרת, וכרוז מעביר על כל צבאות השמים שאם בניו יכנסו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבארץ, ויאמרו ברצון הלב ונפש, את הענין של קטורת הסמים שהיו להם לישראל, יתבטל המגפה מהם. אמר ר' יצחק תא חזי מה כתוב, ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' אמר לו אהרן למה זה, אמר משה כי יצא הקצף מלפני ה' וגו', מה כתיב וירץ אל תוך הקהל וגו' ותעצר המגפה, ומלאך המחבל לא יכול לשלוט ונתבטל המגפה, הרי מפורש שהקטורת מבטל את המגפה…

אמר לו, אלעזר בני, תא חזי, כל הקרבנות וכל העולות הם נחת של הקב"ה, אבל אין הן נחת לפניו כמו הקטורת, כי הקטרת משובחת היא מכל, ומשום זה היו מעלים אותה לפני ולפנים (לקדש הקדשים), בלחש, ולמדנו זה, ומשום זה לא נענשו כל האנשים בשאר הקרבנות ועולות כמו בקטרת, שכל עבודת הקב"ה נתקטר ונתקשר כאן יותר מכל, ועל כן נקרא קטרת, (כי קטרת היא התקשרות בלשון ארמי), וכן נאמר שמן וקטרת ישמח לב.

ומובא במדרש תנחומא :מהו קטרת, ק' קדושה, ט' טהרה, ר' רחמים, ת' תקוה. (תצוה יד)

מבעלי התוספות :והקטורת לבסם הבית קודם בא המלך, ועל ידי הקטורת נראית השכינה, דכתיב כי בענן אראה… (שמות כה ו)

מובא ברקנאטי : עתה באתי להזכיר קצת מסוד פטום הקטורת, דע כי אין חביב מכל הקרבנות כמו הקטורת, והוא יותר פנימי מהקרבן שבא לכפרה, שמקרב כל הכחות, אמנם הקטורת שמו מוכיח עליו שהוא מקטר ומקשר בפנימיות הענין בעצם ריח הניחוח, על כן נעשה במזבח הפנימי, וזה לשון הרקנא"ט בפרשת תצוה (ראה שם)… ולשון קטורת נ"ל שהוא לשון ארמית וענינו קשר ודיבוק מרכבה העליונה….

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קׇרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַיהֹוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃ אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃ וַעֲשִׂירִ֧ית הָאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃ וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַיהֹוָֽה׃ וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃

תָּנֵי בַר־קַפָּרָא: אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה, הָֽיְתָה בָֽאָה שֶׁל שִׁירַֽיִם לַֽחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַר־קַפָּרָא: אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ, אֵין אָדָם יָכוֹל לַֽעֲמֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָֽמָּה אֵין מְעָֽרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָֽמְרָה: כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה: יְהֹוָ֣ה צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֨נוּ אֱלֹהֵ֖י יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃ יְהֹוָ֥ה צְבָא֑וֹת אַֽשְׁרֵ֥י אָ֝דָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ׃ יְהֹוָ֥ה הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קׇרְאֵֽנוּ: וְעָֽרְבָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָ֑‍ִם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיֹּֽת: