הבוטח בה' ישגב

וַיְהִי רָעָב בָאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָם כִי כָבֵּד הָרָעָב בָאָרֶץ. (יב, י)

ופי' הרמב"ן (שם) וז"ל: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא," עכ"ל. דברים נוראים ונשגבים ממש! חזינן מזה חומר המחייב של מדת הבטחון, דמי שאינו בוטח בהשי"ת ראוי לעונש גדול כזה, שכל גלות מצרים, היה משום חטא זה של חסרון בטחון בה' [וחס ושלום אין לנו להרהר אחר האבות העולם, אבל באים אנו רק ללמוד מדברי הרמב"ן.]

המחוסר בטחון ראוי ליענש

ובאמת, מצינו בכמה וכמה דברי חז"ל דמי שמחוסר בטחון ראוי ליענש. החובת הלבבות (סוף שער הבטחון) הביא מעשה וז"ל: "ואמרו על אחד מן החסידים, שהיה לו שכן סופר מהיר, והיה מתפרנס משכר ספרותו. א"ל יום אחד: היאך ענינך? א"ל: בטוב, בעוד ידי שלמה. ולערב היום ההוא נגדעה ידו, ולא כתב בה שאר ימיו, והיה זה ענשו מהאל יתברך על אשר בטח על ידו," עכ"ל. דברים נוראים! חזינן מזה, גודל המחייב להיות בוטח בה,' שאם איננו בוטח בהשי"ת, ראוי ליענש בעונש גדול כזה. כמו שהסופר נענש על שבטח בידו, וסמך על ידו לפרנסתו, ולא היה בוטח בה,' שוב לא היו לו ידים לכתוב ולעסוק בהם לצורך פרנסתו.

ובתלמוד ירושלמי מובא מעשה נפלא בענין המחוסר מדת הבטחון (שבת פ"ו, ה"ט) וז"ל [עם פי' הקרבן העדה:] "רבי חונה משתעי הדין עובדא [היה מספר מעשה זה,] חד גיור [גר אחד] הוה איסטרולוגוס, חד זמן אתא בעי מיפוק [פעם אחד רצה לצאת,] אמר כדון נפקין [אמר בלבו וכי עכשיו יוצאין הלא סכנה היא לפי אצטגניניו,] חזר ומר: כלום אידבקת בהדא אומתא קדישתא לא למיפרוש מן אילין מילייא [כלום נתדבקתי באומה הקדושה הזאת אלא להיות פרוש מן דברים כאלה כדכתיב (דברים יח,יד:) ואתה לא כן נתן לך ה' שלא תשמע אל מעוננים ואל קוסמים.] ניפוק על שמיה דבריין [נצא בשם בוראנו] קריב למכסה [כשהתקרב למקום סכנת חיה רעה,] יהב לה חמרא ואכלה [רצה לאכלו וניצול ממנו.] מאן גרם ליה דיפל [במקום סכנה?] בגין דהרהר [משום דהרהר תחלה שלא לצאת בשעה ההיא,] מאן גרם ליה דאישתיזיב [אח"כ?] בגין דאיתרחץ על ברייה [מפני שלבסוף בטח בבוראו.] אמר לו כל המנחש סופו לבוא עליו, ומה טעמא? כי לא נחש ביעקב – כי לו נחש," ע"כ. הרי חזינן גם ממעשה זה, שאם לבסוף לא היה בוטח בה,' היה נופל באותו סכנה מחמת שלא היה בוטח בה.' וזה שניצל מאותו סכנה היה רק משום שבטח בהשי"ת.

יסורים בעי

איתא בברכות (ס, א:) "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון. חזייה דקא מפחיד, אמר ליה: חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים. אמר ליה: והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד. אמר ליה: ההוא בדברי תורה כתיב. יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא, אתנח. אמר ליה: יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה, דכתיב כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי. – והא כתיב: אשרי אדם מפחד תמיד, ההוא בדברי תורה כתיב," ע"כ.

והק' המפרשים דמאי שנא דבעובדא קמייתא א"ל ר' ישמעאל: "חטאה את." ובעובדא בתרא א"ל רב המנונא: "יסורים בעי?" הרי שניהם היו בפחד, או נימא לשניהם "חטאה את" או נימא "יסורים בעי."

המהר"ל (נתיב הבטחון) ביאר דברי הגמ' וז"ל: "כי המפחד הפך הבוטח בו יתברך, שהבוטח בו יתברך אינו ירא כמו שאמר שלמה חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, ולכך אמר יסורים בעית דכיון שאין בך בטחון אתה גורם ליסורים שיבאו. ועוד כי הפחד גורם שיבואו יסורים על עצמו, כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו אין צריךשיהיה ירא מן השבירה כאשר הוא חזק, אבל כאשר הוא רע קל הוא השבירה וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם והוא כמו כלי רעוע שאמר פחד פחדתי ויאתיני מפני שהוא כלי מרועע בשביל הפחד. לכך גבי ההוא דמתנח אמר יסורין קא בעי כו,' מפני כי אנחה שוברת חצי גופו של אדם ונחשב בשביל זה כלי מרועע ביותר ולכך הוא מוכן לשבירה לגמרי, וההוא דמפחד דאמר חטאה את כי החטא קרוב לו השבירה בשביל חטאו ולכך הוא מפחד תמיד," עכ"ל.

ומבואר מדבריו, שהחילוק בין הני ב' עובדות, שהכל תלוי כפי הדרגה שמחוסר מדת הבטחון. דמי שהוא בפחד כל כך, שמתוך הפחד הוא גונח – זהו סיבה שיבא עליו יסורין, שהרי מכשיר גופו לקבל היסורין, שהרי גופו נשבר מאותו פחד, וגוף שאינו שלם מוכשר לקבל היסורים. כמו דכתיב: "פחד פחדתי ויאתיני," ופי' המצודות (שם) וז"ל: "הפחד אשר פחדתי בעת שלותי פן יבואו עלי הרעות האלה – הנהכןבאואלי," עכ"ל. הרי, שאם אחד מפחד מאיזה דבר – זהו הסיבה שיבא עליו אותו דבר שמפחד ממנו. אבל בעובדא קמייתא וכן מבואר מדברי הגר"א שביאר מה דכתיב במשלי (יח, יד:) "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה." וז"ל, "רוח איש – כמו שפי' שהשמחה באה ע"י הרוח וזהו "רוח איש," כשהאיש תמיד בשמחה, הוא "יכלכל מחלהו," אף שתבוא עליו מחלה חס ושלום, הוא יכלכל מחלהו בשמחתו יבטלנה. אבל מי שיש לו "רוח נכאה," והוא עצבון, מי יכול לישא את זאת," עכ"ל. דברים נוראים! זהו הכח של שמחה, שעצם השמחה מבטלת כל חולי שבעולם! וזהו ממש כמו שמבואר מדברי הזוהר, שאם אחד בשמחה, נותנין לו עוד שמחה! והביאור בזה, שזהו הנהגת השי"ת עם הבוטחים בו, שאם אחד בוטח בה,' השי"ת יצילו מן הצרה, אע"פ שאותו צרה ראויה לבא עליו. ואם אחד חו"ש אינו בוטח בה,' ומפחד וירא מאיזה צרה שאפשר שתבא עליו, זהו גופא הסיבה שתבא עליו אותו צרה. והכל תלוי כפי מחשבתו של כל אחד ואחד. וע"כ בכל מצב שהוא, הבחירה נמצאת ביד כל אחד ואחד, אם יעלה על דעתו מחשבות שלא יצליח, זהו הסיבה שהוא לא יצליח, אבל אם יעלה על דעתו מחשבות שיעזרהו השי"ת שיהא מצליח וע"כ הוא מרגיש בשמחה שיודע שיצליח – אז יהיה מצליח. וכן מי שנחלה, אם יעלה על דעתו מחשבה שהשי"ת ירפא אותו מחליו וע"כ הוא בשמחה, יזכה שירפאהו השי"ת מחליו, ואם עולה בדעתו מחשבה שלא יתרפא מחליו, אז לא יזכה לישועת ה.' וכן בכל עניני מסחר, אם יעלה על דעתו במחשבתו שיעזרהו השי"ת שירוויח ויצליח, אז יזכה להיות מצליח וירוויח במסחרו, אבל אם חושב שלא יצליח – לא יזכה להצליח. דמי שחושב שלא יצליח הרי אינו בוטח בה' שיעזרהו – שאם היה בוטח בה,' לא היה עולה על דעתו מחשבה כזו.

גם זו לטובה

ידוע ומפורסם המעשה עם "נחום איש גם זו" (תענית כא, א) שהלך להביא דורון של אבנים טובות ומרגליות לבי קיסר. ובדרך לן במלון, ובלילה כשהוא ישן, נטלו ממנו האבנים הטובות ומרגליות, ומלאו הארגז שלו עם עפר. וכאשר קם משנתו, ראה נחום שמלאו בעפר ואמר: "גם זו לטובה." והביאו להמלך, ובעו להרגו, אתא אליהו ואדמי ליה כאחד משרי המלך, ואמר שאפשר שזהו העפר של אברהם אבינו, וכשזורקו נהפך להיות חיצים, וכך הוה וכו.' וביארו המפרשים שהטעם שזכה נחום איש גם זו לנס כזה, היינו משום שהאמין שזהו לטובה – "גם זו לטובה" – ע"כ זכה לראות שבאמת היה לטובה.

וביאר בספר החיים (אחיו של המהר"ל, גאולה וישועה חלק ה' פרק ה)' מדוע נחום איש גם זו האמין שזהו לטובה וז"ל: "שהחסיד הזה היה נותן אל לבו שגם זה שנגנב ממנו מה שהיה בתיבה הוא לטובה, לפי שגלוי וידוע לפניו יתברך שהדורון הזה לא יהיה מקובל בעיני הקיסר כי קטן ושפל הוא בעיניו לפי רוממות גדולת מלכותו, וחישב כי לא לחנם נגנב הדורון, וניתן במקומו העפר," עכ"ל. וא"כ מובן היטב, שנחום איש גםזו, האמין שזה שנגנב היה ממש לטובתו, שלהביא דורון עם אבנים טובות ומרגליות, לא יתקבל לרצון בעיני המלך. וכיון שהאמין שזהו לטובה, זכה לנס כזה שהיה לטובה. וכ"א אם יחשוב שהשי"ת יתנהג עמו לטובה, יזכה לראות הטוב, ואפילו ע"י ניסים גילוים למעלה מדרך הטבע!