בירורי הלכה ופסקי דין אקטואליים, מפי גדולי ופוסקי הדור שליט"א. לעורר לב המעיין, ואין לסמוך על הדברים הלכה למעשה.

באדיבותם הרבה של מכון הילכתא

קלף לא מגורד עם ליצה – גוויל, קלף, ודוכסוסטוס

שלשה סוגי קלף: מבואר מדברי השו"ע (או"ח סימן לב סעיף ז), והט"ז (יו"ד סימן רעא ס"ק ד), עור לא מעובד נקרא 'דפתרא' ופסול לסת"ם. לאחר העיבוד אפשר לעשות מהעור שלשה סוגי קלפים כשרים 'גויל' 'קלף' ו'דוכסוסטוס', וכדלהלן.

גויל: עור שלם מעובד ולא מחולק נקרא 'גויל', וכשר רק לספר תורה, וכותבים על הצד של השיער. ומבואר בתוס' (שבת דף עט: ד"ה קלף, בבא בתרא דף יד. ד"ה בגויל) שתיבת גויל פירושו שאינו מתוקן עדיין, שלא נחלק לשנים כמו קלף ודוכסוסטוס, וכעין אבני גויל שפירושו אבנים שלמות שאינם משויפות.

קלף ודוכסוסטוס: לאחר הסרת השערות מהגוויל, ניתן להפריד את העור לשני חלקים, השכבה החיצונית לצד השיער נקראת 'קלף', (מלשון קילוף שמקלף מצד החיצון קליפה דקה – 'ועתה כתבו'), וכשר גם לכתיבת תפילין, וכותבים במקום החיתוך על הצד הפנימי שהוא קרוב לבשר, כלומר במקום דיבוקו לדוכסוסטוס. ואילו השכבה הפנימית הפונה לצד הבשר נקראת 'דוכסוסטוס' ('דוך' בלשון הגמ' הוא מקום, 'סטוס' בלשון יוני בשר, כלומר מקום בשר), וכשרה לכתיבת מזוזות ולא לתפילין, וכותבים במקום החיתוך על הצד שהיה מחובר לקלף שהוא הצד הקרוב לשיער.

סימן לדבר כתב בעטרת זקנים (סימן לב) על פי לשון הפסוק (משלי פרק כה פסוק ב) כְּבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר, כלומר שהכתיבה תמיד נעשית בצד הפנימי של העור, במקום החיתוך שמוסתר בין שתי שכבות העור. אם שינה וכתב על קלף במקום שיער, או על גויל ודוכסוסטוס במקום בשר, לרוב הפוסקים פסול ויש מי שהכשיר (תוספות מנחות דף לב. ד"ה אידי, מרדכי ה"ק ו ג).

והוסיף בספר ועתה כתבו, בגויל כיון שגררו ותיקנו רק במקום השיער ובמקום הבשר לא תיקנו, אינו נאה לכתוב בצד הבשר מפני גידי הבשר והשמנונית, ולכן כותבים במקום השיער. אבל בקלף ודוכסוסטוס, מצד השיער אינו נאה לכתיבה, וגם מצד הבשר אינו נאה לכתיבה מפני הגידין ושמנונית הבשר שנמצא שם באופן טבעי, ואילו מקום החתך שבאמצע הוא לבן ונאה לכתיבה.

1. פעולת העפצים והסיד

הפיכת חי לדומם: בזמן הגמ' עיבדו את העורות בעיקר באמצעות עפצים. כיום, מעבדים את העורות בעיקר על ידי סיד, כאשר פעולת העפצים והסיד היא להפוך את העור שמקורו מבהמה חיה ועלול להתעפש כעבור זמן, למציאות של קלף דומם שיכול להחזיק שנים רבות. בבריאה יש דומם צומח חי מדבר, העורות מקורם במין החי ולאחר מיתת הבהמה מעלים רימה ותולעה. הקפאת או מליחת העורות משהים את תהליך הרקבון, לעומת זאת העפצים והסיד מסלקים את האפשרות לרקבון בכך שהופכו לדומם. ולכן כתבו הראשונים, שעיקר דין כוונה לשמה, נצרך בשעת ההכנסה לעפצים וסיד.

כיום לאחר עיבוד בסיד, לא מתאפשר להשתמש לכתיבה בשכבת הדוכסוסטוס, בפרט בעור שליל שהוא רך ודק, ולא בקיאים כיום איך לחלק לשנים עור שעובד בסיד, באופן ששני הקליפות יהיו כשרות לכתוב עליהם כדין קלף ודוכסוסטוס. ולכן מגררים שכבה מתחתית העור ומורידים את כל הדוכסוסטוס, ונשאר רק שכבת הקלף, ואת הצד השני שעליו השיער מגרדים מעט, לתקנו ולהחליקו מהשערות.

ולגבי ה'ליצה' תלוי ביצרנים, ובסוגי העור, למשל בעור שליל רך ודק אין סיבה להוריד את הליצה, אבל בעור שליל גס, או בעור עגל עבה וקשה יש סיבה להוריד את הליצה. וכן עור שקרוב לצואר מטבעו הוא יותר עבה, וצריך להוריד מעוביו כדי שיהיה גובה שוה בכל היריעה, וזה הסיבה שמורידים את ה'ליצה' שיהיה רך ונעים לכתיבה.

בעורות המעובדים על ידי עפצים, קל מאוד לחלק את הקלף מהדוכסוסטוס וכפי שניתן לראות בתמונה המצורפת, בעת ביקורו של הג"ר נפתלי הירצקה פרנקל זצ"ל במפעל קלף, בו הצליחו להסיר את הקלף מהדוכסוסטוס בעור המעובד באמצעות עפצים, ואמר הגרנ"ה פרנקל בשעת הביקור, "כיום אין לנו מסורת ברורה איך לחלק את הדוכסוסטוס מהקלף". ויש סופרים שהצליחו לכתוב תפילין כשרות על ליצה בלבד, מעור המעובד בעפצים.

• שורש הסוגיא

קלפים שלנו: כתבו התוס' (שבת דף עט: ד"ה קלף), קלפים שלנו יש להם דין קלף, ומותר לכתוב עליהם ספר תורה ותפילין ומזוזות בצד הבשר, ולא כדעת הסוברים שהקלף שלנו דינו כדוכסוסטוס מחמת שהאומנים גוררים את הקליפה העליונה ונשאר הדוכסוסטוס, כי אם כן איך אנחנו כותבים עליהם תפילין, הרי מפורש בגמ' שתפילין נכתבים רק על הקלף.

משמע בדברי התוס', שדרכם היה לגרר את הקלף בצד השיער, ובכל זאת דינו כקלף.

הרא"ש (הלכות קטנות הלכות ספר תורה סימן ה), מביא את שיטת התוס', ומוסיף שיש אומרים שהקלף שלנו דינו כדוכסוסטוס, משום שמגרדים אותו הרבה בצד השיער, ומורידים הרבה קליפות עם סכין, ונשאר רק הצד שכלפי הבשר. ושואל עליהם, שאם כן איך משתמשים בהם לתפילין, והרי דוכסוסטוס פסול לתפילין, אלא ודאי מוכרחים לומר שמקלפים אותם גם בצד של הבשר, ולכן יש להם דין של קלף, וצריך לכתוב על הצד של הבשר.

משמע מדברי הרא"ש שהקלף מותר, למרות שגירדו הרבה במקום השיער.

וכותב המרדכי (מנחות פרק הקומץ רבה רמז תתקנט), שהסרת הקליפה של העור היא רק תיקון העור, ואילו הקליפה עצמה אינה עבה כל כך שיהא שם קלף עליה, ולכן הנותר נחשב כקלף ולא כדוכסוסטוס.

להלכה מבואר בבית יוסף (סימן לב), וכפי שפסק בשו"ע (סימן לב סעיף ז) כדעת התוס', שהקלף שלנו דינו כקלף וכותבים לצד הבשר, ודלא כדעת הסוברים שדינו כדוכסוסטוס. ומבאר הבית יוסף הטעם, משום שגרירת הקליפה במקום שיער הוא רק בשיעור הנצרך לתקנו ולהחליקו, ודבר זה היה נצרך גם אם היו מחלקים את העור לשנים. ומצד הבשר גוררים הרבה, עד שישאר רק קלף לבד.

• שיטות הנשמת אדם והחת"ס

כמה מותר לגרר? כאמור, בשו"ע מבואר שמותר לגרר את הקלף מצד השערות, בשיעור הנצרך לתקנו ולהחליקו, ונחלקו האחרונים מה הדין כאשר מגרר יותר משיעור זה, לדעת הנשמת אדם (כלל יד אות א), אם גירד יותר משיעור זה אינו נקרא קלף. מאידך בדברי החתם סופר (שו"ת או"ח סימן ג) משמע שמיקל בזה. הביאור הלכה (סימן לב סעיף ז ד"ה לתקנו), מביא את מחלוקת הנשמת אדם והחתם סופר, ואינו מכריע.

מקובל לבאר את סברת הנשמת אדם, שבא ליישב את הקושיא בדברי ספר התרומה (סוף סימן קצד), שקיימות שתי קליפות בעור הבהמה, השכבה החיצונית הנקראת 'ליצה' היא הקלף, והשכבה הפנימית לצד הבשר נקראת דוכסוסטוס, ובאמצע יש שכבה נוספת שאינה לא קלף ולא דוכסוסטוס. ולכן, אם גורר רק מצד הבשר, כל הנשאר נטפל לקלף וכשר לכתיבה כדין קלף, אך אם גורר הרבה גם מצד השיער, החלק הנשאר נטפל לדוכסוסטוס, ואין דינו כקלף אלא כדוכסוסטוס שפסול לתפילין.

וזה מה שהפוסקים כתבו טעם ההיתר לגרר מצד השיער שהוא הנצרך בכדי לתקנו לכתיבה, וכיון שמגרד גם מצד הבשר לכן דינו כקלף, אבל אם מגרד מצד השיער יותר מהשיעור הנצרך לתיקון הקלף, מאי חזית שיחשב קלף, אדרבה יחשב דוכסוסטוס שפסול לתפילין.

סברת החתם סופר, שאנו לא בקיאים איך לחלק העור לשנים, אך בכל זאת אנו מקלפים ממנו עור דק על ידי גרירה, ומשליכים אותה כי היא לא תצלח למלאכה, ולכן אם הגרירה היא מהצד העליון ואילו צד הבשר לא נגרר כלל, דינו כדוכסוסטוס שבימיהם, שאי אפשר לכתוב עליו תפילין, ואילו אם גוררים בתחתיתו אפילו קליפה דקה מן הדקה, ורק מסירים ממנו את השכבה הנוגעת בבשר ממש, יוצא מכך טובה כפולה.

כלומר, שלפי החתם סופר גם השכבה האמצעית דינה כקלף, אפילו בלי חיבור לשכבת הליצה, בתנאי שהסירו גם את חלק התחתון שכלפי בשר.

וכתב הג"ר יעקב מאיר שטרן שליט"א (בפירוש ביאור הסופר על קסת סופר סימן ב אות ט), שכבר נחלקו בזה הראשונים כמה אפשר לקלף מהעובי ועדיין יחשב קלף, לדעת הרא"ש ניתן לגרר הרבה ולמרות זאת עדיין ישאר עליו שם קלף, ואילו לדעת המרדכי, מה שהתירו לגרר היינו מעט רק לתקנו, אבל אם גירר יותר מכך פסול.

• הוראת גדולי הדור

הפולמוס של קלף עם ליצה התעורר לפני כ-40 שנה, האם יש הידור לקחת קלף שלא גירדו ממנו את שכבת הליצה, או אדרבה אסור להחמיר בזה, כי יתכן שבכך נפסל לכתיבה בצד הפנימי. ושורש הויכוח האם ניתן להקל כדעת החתם סופר שמכשיר, נגד הנשמת אדם שפוסל. עד אז לא היה מקובל להחמיר בזה, כי אם יחידים שהידרו בזה.

ראוי להחמיר: לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (סת"ם מורה דרך לקניה פרק יא הערה 132), יש ענין גדול להחמיר לקחת קלף לא מגורד שנשאר הליצה, לחוש לשיטת החיי אדם שזה מעכב, ולמרות שהחתם סופר מיקל הרי הביאור הלכה ציטט את המחלוקת בלי להכריע, ודינו כספק דאורייתא שצריך להחמיר ולהשאיר את הליצה.

והוסיף הגרי"ש, שאם ברוב שטח העור לא הוסרה ה'ליצה', אף שבחלקים מסוימים הורידו את הליצה, דינו כקלף עם ליצה. ומטו בשם הגרי"ש, שאם אדם הזמין תפילין מהודרות, מחויב המוכר להביא לו קלף עם ליצה, שגם זה בכלל המשמעות של תפילין מהודרות.

בנשמת מרדכי כתב, שאם יכול לכתוב תפילין על קליפת ה'ליצה' לבדה, מוכח שהקליפה הזו היא הקלף, וממילא מה שנשאר קלף מגורד דינו כדוכסוסטוס ופסול לתפילין, אבל אם אי אפשר לכתוב תפילין על הליצה, מוכח שהליצה אינה הקלף, וממילא הקלף המגורד הנשאר, דינו כקלף.

ולדעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל (אור לציון חלק ב פרק מד אות כה), יש להזהר בקלף שכותבים עליו פרשיות התפילין, כי יש סופרים שמגרדים הרבה משני הצדדים, ואם לא משתייר מהחלק של צד השער כשיעור קלף, הוא נחשב לדוכסוסטוס ופסול.

ולדעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל (דעת נוטה חלק ג תשובה תמח), לא הוכרעה ההלכה במחלוקת החתם סופר והנשמת אדם, וראוי להחמיר, והמיקל יש לו על מי לסמוך.

שבט הלוי: לדעת הג"ר שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שבט הלוי חלק י סימן קעה, תורת הלוי פרק ג סעיף לו) כיון שכמה אחרונים הסכימו כדעת החתם סופר, מותר לכתוב על קלף שהורידו את הליצה, וההיתר מבוסס על ההנחות הבאות; א. שנכון הדבר מה שהעידו בפניו סופרים מומחים, שבלי הסרת ה'ליצה' יתכן שהכתב יתקלקל תוך זמן קצר, על ידי סדקים באותיות בפרשיות התפילין של ראש, כיון שהקלף קשה. ב. ה'ליצה' היא חלק דק, שיש לתלות שבוודאי נשאר עור קלף מתחתיו. ג. ההיתר הוא בתנאי שעוד רבנים מובהקים יצטרפו להתיר. ד. אם החלק המגורד יותר עבה, ומגיע כמעט עד קרוב לחצי הקלף, צריך לעיין שוב האם כשר לכתחילה.

יש להוסיף, שבעבר היו רבים וטובים שהתנגדו לחומרא להשאיר את ה'ליצה', בגלל שהסופר הידוע הג"ר מנחם דוידוביץ זצ"ל ותלמידיו אחריו, קבעו שברבות השנים הליצה 'נשברת' ונוצר סדקים בקלף ופסולים באותיות. אבל כיום במציאות ניתן להשיג שופרא דשופרא קלף רך וטוב עבודת יד עם 'ליצה', שהקלף לא נסדק, וכפי שכתב בספר סת"ם (מורה דרך לקניה פרק יא הערה 132) בשם הג"ר מרדכי פרידלנדר זצ"ל שכיום המציאות היא שהקלף עם 'ליצה' מאוד נוח לכתיבה, נמצא שהמציאות שעליה ציין השבט הלוי, השתנתה היום. ואכן מטו בשם הג"ר משה שאול קליין שליט"א שצריך להחמיר שיהיה קלף עם 'ליצה'.

צריך עיון: כתב בחוט שני (נושאים שונים הלכות תפילין עמוד קיא), יש סופרים נוהגים בתפילין של ראש, כיון שהקלף צריך להיות דק ואילו השכבה העליונה קשה, לכן קולפין אותה, אלא יש טוענים שהשכבה ההיא לעצמה היא שקופה כזכוכית וחלקה וקשה לכתוב עליה, ואין מסתבר לומר, שהשכבה שאי אפשר לכתוב עליה כלל, יקבע על זה שם קלף, וצ"ע למעשה.

לא צריך להחמיר: הרבה נוהגים שלא להקפיד בזה להשאיר בדוקא את ה'ליצה' וכפי שנהגו בדורות הקודמים (ראה בספר סת"ם מורה דרך לקניה פרק יא הערה 132). וכן העיד מנהל המפעל של 'עורות יעקב', שהחזו"א הכין את היריעות שלו אצלו במפעל, וגירדו את הליצה.

והרי בזמן הראשונים גירדו הרבה מצד השערות, ובכל זאת הכשירוהו. ואף לשיטות שגירדו מעט, מכל מקום ה'ליצה' קולפה לחלוטין. ומה שטוענים המחמירים לאסור על פי דברי הנשמת אדם, אינו נראה, כיון שכל המושג של 'ליצה' הוא דבר חדש, שלא מצאנו כן בדברי הראשונים והאחרונים, והנשמת אדם דיבר כאשר מגרד את הקלף עצמו, ולא כאשר מוריד דבר דק כמין קרום של ביצה, שודאי אינו מגרע את שם הקלף.

• מאמרים בענין

אין להחמיר: פורסמו שני מאמרים נפלאים, לבאר את מנהג ישראל להוריד את ה'ליצה' מאמר הראשון בירחון האוצר (קובץ יז תמוז תשע"ח עמודים קעג-רד), ומאמר נוסף מאת הג"ר יהושע קונשטט שליט"א; והמסקנה שאין להחמיר להשאיר את ה'ליצה', מהטעמים הבאים.

א. המנהג הנפוץ בכל הדורות בכל תפוצות ישראל להסיר את שכבת 'הליצה', וכן משמעות לשונות הראשונים והשו"ע, ומסתבר שגם החיי אדם עצמו לא התכוין שצריך להשאיר את הליצה, שבזמנו היה קשה לכתוב על קלף עם 'ליצה', ורק בשנים האחרונות הצליחו מעבדי העורות לייצר קלף משובח ואיכותי, בד בבד עם השארת 'הליצה', ומה שהחיי אדם פסל, היינו כשמסיר הרבה מעובי הקלף אחרי הליצה, ולא בהסרה דקיקה של 'קרום הליצה'.

ומדברי הראשונים והשו"ע מוכח שצריך לגרד בעיקר מצד הבשר, ומעט מצד השיער, אך לא מפורש שיש קפידא להשאיר את הליצה. ולא זו בלבד, אלא כיון שגירדו רק קצת מצד השיער וכבר חל עליו תורת קלף, שוב יכול לגרד הרבה מצד השיער, שתורת קלף אינו פוקע על ידי הקילוף. ומכל מקום, מהיות טוב ראוי לחוש לשיטת הנשמת אדם והמקדש מעט, שלא לגרד יותר מההכרח מצד השערות.

ב. אדרבה יש עדיפות לקחת קלף מגורד שהוסר ממנו שכבת ה'ליצה' (בלבד), כיון שמבואר בבית מאיר ובחתם סופר שאדרבה כך מרויחים לצאת ידי חובת שיטת הרמב"ם, שנוקט (הפוך ממה שנוהגים כיום), שצד ה'ליצה' היא הדוכסוסטוס, וממילא אם לא הוריד את הליצה, יש בידו גויל ולא קלף, וצריך לכתוב מצד השיער ולא מצד הבשר. והרי הבית יוסף מביא מהראשונים שהמנהג לגרר את הקליפה העליונה של הקלף, ואין בזה חשש. ומבואר שה'ליצה' היא קליפה בעלמא [ולכן אין לכתוב עליה בפני עצמה], וממילא אין חשש בהסרתה. גם להנשמת אדם אין להקפיד על הסרת הליצה, אלא דוקא שלא לפגוע בצד החיצוני של שכבת הדרמיס.

יש להחמיר: במאמרים ארוכים ונפלאים מאת הג"ר אשר חנניה זצ"ל (שו"ת שערי יושר חלק א סימן א-ז), מוכיח מדברי הפוסקים שנוקטים להלכה כדעת השו"ע, שהקלף הוא החיצוני ולא הפנימי, כר"ת ולא כהרמב"ם. וכן ביקש הגרי"ש אלישיב זצ"ל לפרסם בשמו, שהמנהג מדורי דורות הוא כדעת השו"ע ולא כהרמב"ם, לכן אין צריך אפילו לחוש לשיטת הרמב"ם, למרות שיש הרבה ראשונים שנקטו כדעת הרמב"ם, כיון שהוכרע בעיקר דין הקלף דלא כהרמב"ם, ואדרבה עדיף לחוש לשיטת הנשמת אדם שהובא בביאור הלכה, ולהשאיר את הליצה, למרות שמחמת כך מפסידים את שיטת הרמב"ם, שפוסל בכהאי גוונא. וכעדות הג"ר דוד מורגנשטרן שליט"א שראה תפילין של הרבה גדולי ישראל מעשה ידיו של הג"ר נתנאל תפילינסקי זצ"ל, וכולם היו עם ליצה, כדעת השו"ע. וכן הג"ר חיים כהן זצ"ל היה מגרד בדרך כלל מצד הבשר ולא מצד השיער. והמפורסמות אין צריך ראיה שכך המנהג מקדמת דנא, וכפי שניתן לברר אצל כל יצרני הקלפים בארץ. והוסיף הג"ר אשר חנניה, שלכו"ע חובה ליזהר שלא להוריד מצד השיער יותר מצד הבשר, כמפורש בשו"ע ואין חולק בזה. וירא שמים יחמיר שלא להוריד כלל את הליצה.