תורת הבטחון – פרשת תרומה – באדיבות גליון תורת הביטחון

בענין מהותו של מידת הביטחון

 וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  

שמות, תרומה כה' פסוק כב'

מקום השראת השכינה

הנה התכלית של בנין המשכן היתה להכין מקום ראוי להשראת
השכינה כדכתיב: "ועשו לי מקדם ושכנתי בתוכם". ובתוך המשכן
המקום שבו היתה השראת השכינה, היה בבית קודש הקדשים על גבי
הארון מבין שני הכרובים. כדאיתא במדרש )רבה שיר השירים( על הקרא
)א, יג(: "צרור המר דודי לי בין שדי ילין" ז"ל, "בין שדי ילין – זו השכינה
שהיתה נתונה בין שני הכרובים", ע"כ.

טעם נדבת המשכן

הנה כל הדברים שהוצרכו לבניית המשכן, כולם הביאו כלל ישראל
בנדבה כדכתיב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש
אשר ידבנו לבו". והקשה ר' יחזקאל לעוינשטיין )אור יחזקאל דרכי העבודה,
עמ' נ"ה( דמדוע הוצרכו כלל לנדבת בני ישראל, והלא לה' הארץ
ומלואה, ומדוע לא יבנו המשכן בלא תרומתם? ותירץ שהמשכן היה
המקום של השראת השכינה, וכדי שיזכו כלל ישראל להשראת
השכינה, הכל תלוי במעשי האדם. ונמצא דנדבת המשכן לא היתה
רק היכי תמצי שיהיה להם את הדברים שראוי לבנות בהם, אלא דזה
גופא גרם להשראת השכינה, דהשראת השכינה תלוי כפי שיעור
שפונה להשי"ת, זהו השיעור שזוכה שהשי"ת פונה אליו. וע"י הנדבות
כל כלל ישראל פנה להשי"ת, ומחמת כן זכו להשראת השכינה.

קיום השכינה היתה מחמת הבטחון

איתא בב"ק )צב, ע"ב(: "א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא
דאמרי אינשי: כד הוינן זוטרי לגברי ]פרש"י: כשהיינו קטנים היינו
חשובים כגברי[, השתא דקשישנא לדרדקי ]עכשיו שהזקננו הננו
שפלים כתינוקות[? אמר ליה, מעיקרא כתיב: וה' הולך לפניהם יומם
בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם, ולבסוף
כתיב: הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך", ע"כ.
וביאר הגר"א דברי הגמ' )ביאורי הגר"א ב"ק צב, ע"ב( וז"ל, כד הוינן זוטרי
כו', כמ"ש במדרש )ויק"ר פכ"ה( משל התרנגולת כשהיא קטנה אמה זנה
אותה ונותנת בפיה וכשמתגדלת ובאה לאכול עמה מכה אותה לפי
שכבר יכולה לזון א"ע, כן כשהאדם קטן בוטח על בוראו מאד ומנהיגו
הקב"ה בהשגחה עצומה פרטיי' וכשנתגדל בוטח בעצמו, וכמו כן

ההשגחה נמעטת מעליו, כמו כן בישראל קודם הים היו מתייראין מן
המצרים והיו בוטחים בה' מאד ואח"כ כשנתמעט בטחונם נתמעט
ההשגחה מעליהם, וע"ז היו במקדש הכרובים 'כרביא' להיות
שהקטנים הם קיום השכינה", עכ"ל. ומבואר מדברי הגר"א, שכל
השראת השכינה היתה מחמת 'הבטחון בהשי"ת'. וע"כ הכרובים היה
בדמות פרצוף של 'תינוק' שזה מורה על בטחון בהשי"ת.

מהותו של בטחון

לבאר דבריו הק', הנה מהותו של בטחון, להרגיש ממש כמו תינוק
ביד אמו. הנה החובת הלבבות )שער הבטחון פ"א( כתב שמהותו של
בטחון הוא – "מנוחת הנפש". ואיתא מהגר"א )בדברי אליהו, תהלים פ' קלא(
ז"ל, "שאלו לרבינו הגר"א, איך הוא מצות הבטחון בקדוש ברוך הוא?
ואמר, כבר פירש לנו דוד המלך ע"ה )תהלים קלא, ב(: "אם לא שויתי
ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי". פירוש, כמו הגמול
היונק משדי אמו, כאשר ינק כדי שבעו אינו דואג אם יהיה לו מה לינוק
אחר כמה שעות כשיהיה רעב,כגמול הזה עלי נפשי, שאינני דואג כלל
מה יהיה אחרי שעה או ליום מחר. וזהו גם כן מה שכתוב )שם כב, ט-יא(:
"גל אל ה' יפלטהו יצלהו כי חפץ בו. כי אתה גחי מבטן מבטיחי על
שדי אמי עליך השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה". וזהו שצותה
התורה )שם קלא, ג(: "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם", עכ"ל. הרי
דברים מפורשים מפ"ק של רבינו הגר"א דעיקר יסוד ההרגש של
בטחון הוא להרגיש כמו תינוק ביד אמו שאינו דואג כלל, כמו שאין
תינוק יודע כלל איך לדאוג.

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך

יש לבאר העומק בביאור מהות הבטחון. דהנה כפשוטו עצם מהותו
של בטחון הוא זה שסומך ובוטח על מישהו. אולם החובת הלבבות
ורבינו הגר"א כתב שאין זה מהותו של בטחון, רק עצם ה'מנוחת
הנפש'. ונראה הביאור בזה, דהנה אם ילד קטן הסומך על שולחן אביו
ואמו, ובא אחד ושאל את הילד, מדוע יש לך מנוחת הנפש, ואין לך
דאגות, הרי אביך ואמך אין להם פרנסה טובה כל כך, ואפשר שלא
יהיה להם מהיכן להתפרנס, ומנין לך שמחר יהיה לך מה לאכול?
פשוט שהקטן שאינו יודע כלל על הני דאגות, מיד יענה: אבי ואמי
הזמינו לי מה לאכול כמה וכמה שנים, כשם שעלה בידם מה שאכלתי
עד עכשיו, כך יפרנסוני היום ומחר, והם שדאגו לי עד עכשיו, הם
ידאגו ג"כ להזמין לי מה לאכול מחר.
ונמצא דקטן תמיד קאי ב'מנוחת הנפש', לא רק משום שיודע
שיהיה לו מה לאכול, רק משום שידוע שאביו ואמו דואגים עליו. וע"כ
הקטן מבין שאין זה צריך להיות דאגה שלו מה יאכל, והדאגה של
פרנסת מחר הוא דאגת אביו ואמו, שהם דואגים עליו.

כן הוא הדין לענין הבטחון בה', הא דלית ליה שום דאגה אינו רק
משום שסומך על השי"ת שיעלה בידו כל מה שנצרך לו. אלא גם
שיודע שהשי"ת ידאג עליו לפרנסתו כמו כל אב ואם שדואגים
לבניהם. וא"כ שיודע שיש מי שדואג לו, א"כ נמצא דליכא שום מקום
לשום דאגה בעולם, 'שאינו דאגה שלי' – יש מי שדואג לי!
וכן הוא הדין לכל שאר דאגות בעולם, כמו שמובן שקטן אינו דואג
כלל על פרנסתו, שזהו דאגת אביו ואמו, הוא הדין לכל שאר ענינים
שיתכן לדאוג, אם מכיר שהשי"ת דואג לכל אחד ואחד, נמצא
דלעולם ליכא שום דאגה כלל, שאינו דאגה שלי. וכדכתיב: "השלך
על ה' יהבך – והוא יכלכלך", ר"ל אם משליך הדאגה להשי"ת, ואינו
דואג כלל, שהשי"ת דואג עבורו, יזכה למה דכתיב: -"והוא יכלכלך".

השגחה כפי שיעור הבטחון

ובענין מדת הבטחון, הכל תלוי כפי שיעור שבוטח בה'. שאם אחד
משים עצמו ממש כמו 'קטן' – ואינו בוטח בעצמו, רק בוטח על אבינו
שבשמים, זוכה להשגחת השי"ת, באופן נפלא. אבל אם אדם משים
עצמו כ'גדול', ובוטח בעצמו, וחושב שאינו צריך לבא להשען על שום
עזר מאת אבינו שבשמים, שהרי ביכולתו לעשות הכל, הרי הוא
ממעט מעליו ההשגחה. דהשגחת השי"ת תלוי כפי שיעור בטחונו בו.
וכפי השיעור שבוטח בהשי"ת, זהו השיעור שזוכה להשגחת השי"ת.
וזהו האופן לקנות מדת הבטחון, לשום עצמו ממש כמו קטן,
ולהרגיש שאין לו על מי לסמוך, ואין ביכולתו לעשות מאומה, רק כל
מה שצריך לעשות צריך עזר, ומי שמרגיש כן, בודאי יבטח בהשי"ת
שיעזרהו בכל דבר. אבל מי שמרגיש שאינו צריך שום עזר, שהרי הוא
כגדול, שביכולתו לעשות כל מה שצריך, חו"ש זהו סיבה להפסיד
השגחת השי"ת. וזהו ביאור דברי הגמ' בב"ק לפי הגר"א.

פורשי כנפים למעלה – מסתכלים למעלה

ולפי זה אפשר לומר ולבאר הטעם מדוע הכרובים היו פורשי כנפים
למעלה. ד הנה תנן במתני' בראש השנה )פ"ג, מ"ח(: "והיה כאשר ירים
משה ידו וגבר ישראל וגומר )שמות יז, יא( וכי ידיו של משה עושות
מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל
מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו
מתגברים ואם לאו היו נופלין, כיוצא בדבר אתה אומר )במדבר כ"א(
עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, וכי
נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה
ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו
נימוקים", ע"כ. הרי משה 'הרים' ידיו – ולשון הרמה הוא לשון של
סילוק. ]כדכתיב )במדבר יז, י(: הרמו מתוך העדה[ והכוונה הוא להורות
שאין שום כח כלל לידים, רק כל הכח הוא מאת השי"ת, וכל זמן
שמשה רבינו הרים ידיו למעלה, והיו כלל ישראל מסתכלים כלפי
מעלה היו משעבדים לבם לאבינו שבשמים והיו מתגברים במלחמה,
וכמו כן היה גבי נחש הנחושת.

א"כ יש לפרש דמטעם זה היו הכרובים פורשי כנפים למעלה,
להורות על מדת הבטחון, דהבוטח בה' מאמין שום שום כח כלל וכלל
לידיו. וכל מה שנעשה על ידיו הוא כולו בהשגחת השי"ת. ואינו חו"ש
כוחי ועוצם ידי. ומרגיש ממש כמו תינוק שאין לו שום כח כלל לעשות
שום דבר, וזהו מהותו של בטחון כמו שנ"ל.

פניהם איש אל אחיו

הנה הכרובים היו "פניהם איש אל אחיו". ואפשר לפרש, מאחר
שמבואר שכל השראת השכינה שהיה בהמשכן היה מחמת בטחונם
של כלל ישראל, וזהו הטעם שפניהם היו כדמות פרצוף של תינוק.
א"כ לפי זה יש לבאר מדוע היו פניהם איש אל אחיו. דהנה הבוטח בה'
זוכה להנהגה של "ה' צילך" כדברי המדרש הובא בנפש החיים )שער
א', פרק ז'( וז"ל, "וז"ש דוד המע"ה ה' צלך על יד ימינך. היינו שכמו
שנטיית הצל של איזה דבר הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן
נוטה. כן בדמיון זה כביכול הוא ית"ש מתחבר לנטות העולמות כפי
תנועות ונטיית מעשי האדם למטה. וכן מפורש במדרש אמ ר לו
הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אקי"ק אשר
אקי"ק. מהו אקי"ק אשר אקי"ק כשם שאתה הוה עמי. כך אני הוה
עמך. וכן אמר דוד ה' צלך על יד ימינך. מהו ה' צלך כצלך. מה צלך אם
אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם
אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף
הקדוש ברוך הוא ה' צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך ע"כ",
עכ"ל.
ולפ"ז מובן היטב מדוע היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, שגם זה
להורות על מדת הבטחון בהשי"ת, דכשיעור שפונה להשי"ת זהו
השיעור שזוכה שהשי"ת פונה אליו בהשגח תו. ע"כ הכרובים שמורים
על מדת הבטחון, היו פניהם איש אל אחיו, להורות שכפי שיעור
שפונה להשי"ת זהו השיעור שזוכה שהשי"ת פונה אליו, וזוכה
להשגחתו.

שמירה של הבוטח בה'

איתא בב "ב )ז, ע"ב(: "רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן ]רש"י:
הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם[, אמר
ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא וכו'", ע"כ. וביאר החזון איש את
דברי הגמ' וז"ל, "מצאו חכמים שאין ליטול מהם לנטירותא, ואחרי
שבאמת תורתן מגנת עליהן ואינם נתונים תחת מקרי הטבע כשאר
בני אדם, כי השגחתו ית' הוא לפי מדת הבטחון שאדם משליך יהבו
על בוראו ית', והלכך ראוי ת"ח לפוטרו מנטירותא וכו'", עכ"ל.
ומבואר מדבריו, דהשמירה של הבוטח בה' אינו תלוי כלל לפי דרך
הטבע, שהשי"ת בעצמו שומרו מכל צרה ורעה שבעולם!

יהי רצון שנזכה למדרגה זו!