אהבת ישראל 

מאת רבינו רבי ישראל מאיר בן רבי אריה זאב הכהן זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא מעיר ראדין בעל המחבר ספר חפץ חיים ומשנה ברורה

בו יבואר גודל העון של שנאת חנם

כתבו הפוסקים על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך וזכר לברכה ספר מצות השם, לאוין קמ״ב: מצות לא תעשה, שלא לשנוא אדם כשר מישראל, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ולא הזהירה תורה בלאו זה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו, ומחרפו, אינו עובר בלאו זה וכו׳. וכשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו בלב וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו (בלשון רכה) למה עשית לי כך וכך, וימחה הדבר מליבו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן עד כאן לשונו.

והנה בכלל אחיך, הוא כל אדם מישראל, וכדאיתא (אבות דרבי נתן פרק ט״ז) אאל תאמר לזה ישראל אני אוהב ולזה אני שונא, לאהוב את החכמים ולשנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את המינים, וכן דוד הוא אומר (תהלים קל"ט) הלוא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳. ומין נקרא, הכופר בתורת ה׳ ובהשגחתו.

וכאשר נתבונן היטב ונעמיק לחקור תוצאות העון הזה, נראה שהאדם ממשיך על ידי עון זה רוח טומאה על עצמו. דהנה ידוע דכל אבר ואבר שנעשה על ידו איזה מצוה, שורה עליו רוח קדושה, וממילא על ידי קיום כל המצות נתקדש כל גופו של אדם, כדכתיב (במדבר ט״ו:מ׳) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם. ולהפך, על ידי עשיית העבירות נמשכת רוח הטומאה על אותו אבר, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (כתובות ה.) אל ישמיע אדם לאזנו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים, שכונתם, על ידי שמיעתו דברים האסורים ממשיך על אזניו רוח טומאה ועתידים להיות נכוים תחלה לאיברים, וכן כל אבר ואבר שנעשה על ידו איזה עבירה נמשכת רוח טומאה על אותו האבר, ואין כאן מקום להאריך לבאר שמצינו ענין זה על כל אברי האדם.

והנה כל זה באברים שאין הנשמה תלויה בהם, אף שחסרונם גדול מאד לאדם זולתם. אך מה גדול החסרון בעת שנמשכת רוח טומאה על אבר כזה שהנשמה תלויה בו, כגון הלב, שכל חיי האדם תלויים בלב, ואם יחסר חס ושלום לאדם הלב, אז כמת נחשב הוא. ואם כן על ידי העון המר הזה של שנאת חנם שעיקרה תלוי בלב, הלא ממשיך על לבו רוח טומאה, ובאשר שהוא העיקר בחיי האדם, ממילא נמשכת על ידו רוח טומאה על כל איברי האדם.

והנה חוץ מזה שהוא עונש רוחני על האדם, עוד מעותד האדם לבוא חס ושלום על ידי עון זה לעונשים גדולים בעולם הזה, כדאיתא בגמרא (שבת ל״ב): בעון שנאת חנם, מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, הרי רואים אנו כמה רעות גורם האדם לעצמו על ידי העון המר הזה.

והנה אילו יפגע אדם אחד בבנו הקטן להכותו, הלא יתקוטט ויריב עמו וישנאהו שנאת מות, ואילו הוא עצמו שגורם להם סיבת מות אינו חושש לזה כלל, ואינו מתבונן עד היכן עונו מגיע. אוי לו ואוי לנפשו, איה שכלו ואיה דעתו שבעצמו גורם לכל זה.

ועל כן מאד מאד צריך האדם להזהיר מעון זה, ובכל רוחו ונפשו יתרחק מעון זה, ויהיה לו טוב בזה ובבא.

ב׳

בו יבואר עד כמה מגיע עון של שנאת חנם, ועד כמה הקפידה בו התורה

איתא בגמרא (יומא ט׳): מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלושה דברים שהיו בו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה בו, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים.

והנה אנו מתפללים בתפילותינו ובקשותינו ובפרט בתפלות המוסיפים לבנין בית המקדש, ומצפים אנו על זה בכל יום ויום, ואין אנו מתבוננים על עיקר העיכוב של בנין בית המקדש. ומה אם היה בכח העון המר הזה של שנאת חנם להחריב את בית מקדשנו אף על פי שהיו אצלם תורה וגמילות חסדים, כל שכן וכל שכן שיש בכחו לגרום שלא יבנה בימינו, אם לא נחזק את עצמנו בכל כחנו לסור מעון זה ולהעביר את השנאה הטמונה בלבנו. דבעונותינו הרבים נתרבה העון הזה בכל עבר ופינה, בין בעיירות גדולות ובין בעיירות קטנות, ואם לא נתבונן לתקן את אשר קלקלנו, אז נהיה חס ושלום נימוקים בגולה. ועוד נהיה נתבעים על כבוד שמים שנתבזה על ידינו במשך גלותנו המר.

ונבאר כאן למה חמור עון זה משאר עונות:

א) בכל העבירות אינו מצוי אצל אדם שיעבור עליהן בכל רגע ורגע (אם לא באדם המופקר רוצה לומר), אבל בעון זה של שנאת חנם עובר האדם בכל רגע ורגע בזמן שמתעוררת שנאה בלבו, ולפעמים עומדת השנאה אצלו חודש או שנה ויותר, ונתכפלו הלאוין עד אין שיעור.

וכשם שמחלה הנמצאת בגוף האדם אם לא נשתרשה, יש תקוה לרופא לרפאותה, מה שאין כן אם נשרשה המחלה בגופו זמן רב, אז קשה מאד מאד לרפאותה, כן הענין הזה בענייני הנפש, אם נשתרש העון הזה של שנאת חנם בלבו, אז חס ושלום אין לו תרופה, ומאוד מאד צריך האדם להשתדל שלא להשריש העון בלבו.

ב) עוד חמור עון זה משאר עונות, מפני שגורם לו לאדם לכמה עונות אחרים, דהיינו מחלוקת, ולשון הרע, ורכילות, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ולהוצאת שם רע, ולפעמים לרציחה ממש, וכדאיתא בספרי עבר אדם על לא תשנא סופו לבא לידי לא תרצח שכן כתיב (דברים י״ח) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש, וכן הריגת הבל היתה גם כן על ידי שנאת חנם של קין. כללו של דבר כל הצרות שבעולם תחילתן ועיקרן הן על ידי שנאת חנם.

עוד בא וראה כמה הקפידה התורה על לאו זה של שנאת חנם, מצינו בענין הלאו של לא תיטור שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: איזו נטירה, אם אומר אדם לחבירו השאילני קרדומך ואמר לו לאו, למחר אומר לו השאילני מגלך, אומר לו: הא לך, ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה. הרי חזינו דאף שמשאיל את החפץ שמבקש ממנו, אם רק אמר לו איני כמותך שלא השאלתני, הוא עובר על לאו דלא תיטור, דגלי דעתיה ששנאה טמונה בלבו על חבירו.

עוד איתא בגמרא (סנהדרין כ״ז:) דמי שלא דיבר עם חבירו מחמת איבה שלושה ימים נקרא שונא, ופסול לדון לו דין, בין לרבנן ובין לר׳ יהודה עיין שם. והנה מצוי מאד בין אנשים, שלפעמים בשביל סכסוך דבר קטן שהיה ביניהם יש להם תרעומת זה על זה, אף ששנאה גמורה אינה נראית ביניהם, אך מכל מקום אינם רוצים להפגש יחד, ובלשון בני אדם נקרא ענין זה שאינו שוה בשוה עמו, אבל באמת הרי חזינו מגמרא הנ״ל שבעניין כזה נקרא שונא ועובר על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. ועל כן צריך האדם שיתבונן בדבר זה, שאפשר שבשביל דבר קטן יכשל האדם בעון החמור הזה, שהוא נורא מאוד.

היוצא מדברינו, צריכים אנו מאד מאד לראות לתקן את העון המר הזה שהוא הגורם העיקרי לאריכות גלותנו, וה׳ הטוב יתן בלבנו להסיר השנאה מלבנו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים, ונזכה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית תפארתנו במהרה בימינו אמן.

ג׳

בו יבואר הסיבות הגורמות לשנאת חנם

ועתה נבאר הסיבות הגורמות לשנאת חנם, עיקר השנאה המצויה בינינו באה על ידי סיבות אחדות ונבארן פה אחת אחת.

ראשית לכל, הגורם לעון זה היא הקנאה, שמקנא האדם בחבירו על ענינים שונים, וכאשר נבאר:

א) יש שמקנא אדם בחבירו, על מה שברכו ה׳ בעושר ובנכסים, וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו, ועל כן הוא מתקנא בו, והקנאה מביאה אותו לשנאותו.

ב) לפעמים מצוי שאומן אחד היודע היטב אומנתו ונתפרסם לתהילה לאומן טוב, אז האומנים האחרים מתקנאים בו ושונאים אותו, בחשבם שהוא מקפח פרנסתם.

ג) על ידי שחבירו מכובד יותר ממנו, וקשה לו לראות איך שנותנים לחבירו כבוד. ואף שגם הוא רודף אחר הכבוד, אבל הכבוד בורח ממנו, ובמקום הכבוד גורם לעצמו ביזיונות. ועל כן הוא שונא אותו תכלית שנאה.

ד) ולפעמים מצוי שיש לחבירו מעלות ומדות טובות, ונתפרסם לתהילה בפי כל. ואף שיודע האדם בעצמו שחסרים לו כל אלה, אך מכל מקום בטבעו עינו רעה על תהילות ומעלות חבירו.

והנה כל אלו העניינים מביאים את האדם לידי שנאת חנם, אבל אבאר כאן, איך שכל אלה הסיבות בשקר יסודם, ואין לאדם לשנוא את חבירו עבור סיבות אלו.

נגד הסיבה הראשונה, שהיא קנאת האדם בחבירו מחמת עשרו, הנה ידוע שהקדוש ברוך הוא נותן עושר לאדם בשני אופנים, או משום שגלוי וידוע לפניו שהוא איש טוב ורחמן, ובעשרו שיתן לו ה׳ יתברך יעשה טוב וחסד עם עניים ומרי נפש, והוא בתור גזבר על העושר שנתן לו הקדוש ברוך הוא בעד העניים, ואופן זה הוא לטובתו של האדם. ויש לפעמים עושר שמור לבעליו לרעתו, והיינו משום שהאדם מלא עונות וחטאים, וגם עשה איזה מצות, ולפיכך הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר מצותיו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא, וסוף הדבר שיכלה עשרו בענין רע, ואופן זה הוא לרעתו של האדם.

וכשיתבונן האדם בזה, יראה בעצמו שאין לשנוא את חבירו עבור עושרו, כי אין במה להתקנא בו. דלהשיג עושר באופן הטוב הלא רואה כי איננו זוכה לכך, ואם היה לו עושר בודאי לא היה מתנהג עם ממונו כהוגן בענייני צדקה וחסד עם עניים. ובאופן שני היא בודאי אין להתקנא כשיודע לו כי הוא אוכל את עולם הבא שלו פה בעולם החולף, וכבר שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה באבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ואם כן הרי נתברר דמסיבה זו אין לשנוא את חבירו.

ונגד הסיבה השניה, שאדם שונא חבירו על ידי שחבירו אומן טוב יותר ממנו ותולה שהוא מקפח בזה את פרנסתו, כבר שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, ומה שצריך לו להשיג על ידי מלאכתו ישיג בלי שום קושי וצער, כי מה שנקצב לו לאדם מהקדוש ברוך הוא, אי אפשר לשום אדם בעולם לקחת מידו. וכאשר יהיה לאדם חשבון כזה בודאי תעבור ממנו השנאה שיש לו על חבירו.

ונגד הסיבה השלישית, שמצוי לפעמים שאדם ישנא לחבירו עבור שחבירו מכובד יותר ממנו, צריך האדם לדעת כי בודאי הוא זכאי לכל הכבוד, כי כבר כתיב כי מכבדי אכבד, ואם לא היה נכבד בעיני המקום לא היה נכבד בעיני הבריות, וממילא יגרום לעצמו ביזיונות אם ירצה לבזותו, כי הכל מכבדים את חבירו, וכל הביזיון שרוצה לראות על חבירו ישיג הוא בעצמו, ובאותה מדה שהוא רוצה למדוד את חבירו, מודדים לו.

ונגד הסיבה הרביעית, שאדם שונא לחבירו על ידי קנאתו בחבירו שיש לו מעלות ומדות טובות, היא שטות גדולה מאין כמוה, כי מה אשם חבירו אם חננו ה׳ במידות טובות, ובודאי זכה מן השמים לזה, ובאופן כזה אין שום צד וסיבה לשנוא אותו.

היוצא מדברינו, חזרנו על כל הסיבות הנזכרות, ואם רק יתבונן האדם היטב בדברינו אלה ומאמין הוא בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, אז יוכח בעצמו, כי אך שוא והבל כל טענותיו, וכי אין שום מקור לשנוא את חבירו.

ד׳

בו יבואר עד כמה צריך האדם להתבונן להסיר השנאה מלבו

הנה סתם איש ישראל מאמין הוא בי״ג עיקרי הדת, ובודאי שייך עליו הכתוב כי חלק ה׳ עמו, והוא אהוב למקום כדכתיב אהבתי אתכם אמר ה׳, ועוד כתיב כי מאהבת ה׳ אתכם, ועוד כתיב בנים אתם לה׳ אלקיכם, ועוד הרבה פסוקים המורים גודל אהבת ה׳ יתברך לעם ישראל. ואם כן איך יוכל האדם לפעול בנפשו לשנוא את מי שהוא אהוב לה׳, הלא בודאי יהיה להקדוש ברוך הוא תרעומת עליו עבור זה.

ולמשל, הנה בטבע כל אב לאהוב את בנו אהבה עזה, וכל עמל האדם אך לטובת בניו אחריו, וכשימצא אחד שיהיה שונא לבניו, הלא תהיה לו תרעומת גדולה על אותו האיש, כן הדבר בעניינינו, כל מי שיש לו שנאה על חבירו, בודאי יש להקדוש ברוך הוא תרעומת עליו, ומי הוא האיש הסכל והפתי שירצה לשאת עליו תרעומת ה׳ יתברך, ומה אם תרעומת בשר ודם קשה לשאת, ומכל שכן תרעומת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שמאד מחוייבים להיזהר מזה.

מלבד כל זה, הלא ידוע, שכל אברי האדם מוכנים כל אחד ואחד על העניינים השייכים לו, למשל הפה להכניס בו המאכל, השיניים לטחון בהם את המאכל, האזנים לשמוע בהם, הלשון לדבר בו, הלב לחשוב בו מחשבות. והנה לו יצוייר אם אחד רואה את חבירו שלועס בשיניו בשר נבילה וטריפה מהבוקר עד הערב, בודאי היה מתועב בעיניו עבור זה, משום שהכתוב צווח ואומר אל תטמאו בכל אלה, והוא מטמא את עצמו בידים.

ואיך לא ישים ענין זה על לבו הנושא שנאה על חבירו, הלא הלב נברא לחשוב בו מחשבות טהורות וקדושות, והוא חורש בלבו מחשבות און על חבירו מן הבוקר עד הערב, והיא השנאה הטמונה והמושרשת בלבו, והלא הכתוב צווח ואומר לא תשנא את אחיך בלבבך, ובמאי עדיף הוא מהאוכל בשר נבילות וטריפות, וכשם שבאכילת מאכלות אסורות הוא מטמא את פיו, כן על ידי השנאה הוא מטמא את לבו.

ועל האיש הנבון, אם בא היצר לפתותו לשנוא את חבירו, צריך להוכיחו על פניו ולומר לו: מה לך יצרי שתמיד תרדפני ותפתה אותי לשנוא את חברי, הלא בכל רגע ורגע שהנך מכניס שנאה בלבי על חברי הרי אתה כמכניס בשר חזיר ממש לפי. ומה שאתה מסיתני לשנואתו, אי אפשר לי בשום אופן להבין על מה עלי לשנואתו, כי נתברר אצלי שאיננו אשם בשום דבר כלל, והנך חפץ להכשילני לחשוד בכשרים. רק להפך תרעומת גדולה יש לי עליך, ועלי לשנוא אותך תכלית שנאה על מה שהנך חפץ להכניס שנאה בתוך לבי על ראובן שכני, הלא אתה יותר שונא לי ממנו כי אתה גורם לי שאהיה שנאוי ומתועב בעיני ה׳, ועל כל רגע ורגע עלי לעבור על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך שהוא עון פלילי למאד. וכבר הכרתיך לשקרן, בראותי כי על כל מצוה ומצוה ממצות ה׳ שברצוני לקיימה, אתה בא בטענות שונות ומפתה אותי לבטל המצוה, או להיפך אם באה דבר עבירה לידי וברצוני שלא לעבור עליו, הנך בא גם כן אלי בטענות שונות, והנך מראה לי צדדי היתר על העבירה, ולולא שהתגברתי עליך בחסדי ה׳ יתברך בהרבה פעמים, כי אז כבר גרמת לי שהייתי שקוע בעבירות עד אין לשער. כללו של דבר, אחרי ניסיון זמן רב, ואחרי פשפוש במעשים הרעים שעשיתי, הנני מוצא כי אתה בעצמך גורם לי לכך, וכמאמר הכתוב ואליך תשוקתו ופירוש רש״י שם שתמיד היצר משתוקק ומתאוה להכשילך, ומהיום והלאה אין לי שום תרעומת ושנאה על חברי, יברכהו ה׳ בכל עניניו.

ובודאי אם ישים האדם דברים אלו נגדו, אז בטוח שלא ילכד במצודת יצרו הרע ותסור השנאה מלבו, משום דאתא דיבור שמברכו ומבטל מחשבתו הראשונה.

ה׳

בו יבואר אופני תיקון החטא של שנאת חנם

ראשית כל, צריך להסיר השנאה מלבו, ואז יטהר נפשו מעון שנאת חנם שיוכל אח״כ להתודות על העבר ויתכפר לו. וכשם שבעון גזל כל זמן שלא השיב הגזילה לבעליו לא יתקן חטאו, ואפילו יום הכיפורים אינו מכפר עליו, כן הדין בעון שנאת חנם, כל זמן שלא נעקרה השנאה מלבו לגמרי, אינו יכול להתודות, ואינו מתכפר לו העון הזה אפילו בכמה וידוים, דהוי כטובל ושרץ בידו.

גם ירגיל אדם את עצמו לדון את חבירו לכף זכות, ובכל מעשה שעשה האדם, צריך לחפש עליו זכות, שאולי בשגגה עשה הדבר הזה, או אולי כבר התחרט על זה, וכיוצא בזה, וממילא תסור השנאה מלבו, וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות.

עוד איתא בחכמינו זיכרונם לברכה (אבות פרק ב׳): אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, דהנה לפעמים אדם מבקש איזה טובה מחבירו כגון להלוות לו גמילות חסד, וחבירו לא עשה לו הטובה ההיא שביקש ממנו, אל יתרגל האדם לדון אותו לכף חובה ולתלות שבשביל רוע לבבו לא מילא את בקשתו. אלא צריך האדם לחקור אותו אם יש בידו להלוות לו, דמצוי מאד לפעמים באחד שבהנהגת ביתו מתנהג בהרחבה, וממילא כולם חושבים אותו לעשיר ונגיד, ובאמת מצבו דחוק ונורא, אבל מוכרח להתנהג כך או משום שלא תגרום לו הקמצנות היזק במסחרו, או שיקפצו עליו בעלי חובותיו שיתבעו ממנו כשיודע להם שירד מנכסיו, או אולי לא יתנו לו בהקפה, או שיש לו בנים ובנות שהגיעו לפירקם ואינו רוצה שיצא שם עני עליו, ועוד ענינים שונים שבשבילו לא היה בידו למלאות בקשתו. וצריך האדם לעשות חשבון בנפשו, מה היה הוא עושה אם היה נמצא במצב כזה, ואם היה הוא יותר טוב ממנו. וזוהי כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה עד שתגיע למקומו, רוצה לומר: למצבו. ואם יעשה אדם חשבון כזה תמיד, אז ידון לעולם את חבירו לכף זכות ויתן הצדק לחבירו.

והנה במאמרי אלו המעטים, ביארתי רק מקצת מן המקצת מגודל העון של שנאת חנם ואופן תיקונו, אבל האיש הנבון אם רק ירצה להתבונן בדרכיו עוד יותר, ימצא עוד כמה ענינים שעל ידיהם יזדרז להסיר שנאה מלבו, ולאהוב את חבירו בנפשו.

והנה אחי ורעי, אחרי שידענו כי החטא והעון העיקרי שגרם לחורבן בית מקדשנו וסיבת אריכות גלותנו, הוא העון של שנאת חנם בין איש לרעהו, על כן כשאנו רוצים ומצפים שיבנה בית מקדשנו, מחוייבים אנו לתקן את אשר קלקלנו, ובאותו עון שחטאנו אנו צריכים לתקן, ועל פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה עשה אדם חבילות של עבירות יעשה כנגדן חבילות של מצות.

והתיקון לזה העון הוא, שיפעול כל אחד בנפשו לאהוב את כל אחד ואחד מישראל בין בגופו ובין בממונו, ולחוס על כבודו וממונו של חבירו כשם שחס על כבוד וממון עצמו, ועל זה הוזהרנו במצות ואהבת לרעך כמוך וכמו שכתב הרמב״ם זכר לברכה, ולא לחנם נקראים אנו בשם חלק ה׳, כדכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. ומלבד זה צריכים אנו לדעת כי ענין זה של הבאת שלום בין אדם לחבירו, הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כדאיתא (מסכת פאה א׳:א׳).

הנה באמת צריך האדם להתבונן בעצמו ולראות, שהיצר מפתה אותו בכל יום מלהתעלם ומלהבין גודל טובותיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא ולתת לו תודה עליהם.

ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה איזהו חכם המכיר את מקומו, היינו מדרגתו, ורוצה לומר דמי שאינו חכם, יוכל היצר לרמותו ולומר שהוא נכבד ומקיים את התורה, כפי שהעולם מחזיקים אותו ללמדן וירא שמים שמקיים התורה ומצותיה. אבל הוא בעצמו אם איש נבון הוא, ימצא כמה מצות שעובר עליהן בכל יום ואינו שם לב עליהן כלל לקיימן, וכן בענייני הלאוין שעובר עליהם ואינו שם לב לתקנם. והתועלת מזה גדולה מאוד, שאם יכיר את עצמו הכרה אמיתית, תסור הגאוה ממנו, ויתרצה במה שנותן לו הקדוש ברוך הוא הן בהשפעה והן בענייני הכבוד, ובכל עניניו יכיר שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמו במדת החסד.

ובזה מבואר מאד מה שאמר הכתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, דהרבה אנשים מתמיהים על הקרא איך משביע והלא אין אדם מת וחצי תאותו בידו, אבל לפי מה שביארנו ניחא מאוד, דסיבת הדבר הוא שאין האדם מכיר את עצמו ונדמה לו שעל פי מעשיו היה ראוי ליתן לו יותר ויותר בעולם הזה, וגם בעולם הבא לא תגרע מדרגתו. אבל הקדוש ברוך הוא שיודעו ומכירו היטב, יודע שאין כדאי לו יותר, וזה גם לטובת בניו שלא יסורו מדרך ה׳ יתברך.