Getting your Trinity Audio player ready...

קונטרס

"יסודות בעבודת ה"' – שביעי של פסח

משיעורי הרה"ג ר' אהרן רובינפלד שליט"א

בעהמ"ח ספרי "תורת הקנינים" "תורת המצוה" ניסן תשע"ו

שביעי של פסח

'ותעש לך שם כהיום הזה' – מדי שנה בשנה בזמן הזה

הנביא נחמיה אומר (ט, ט-יא) 'ותרא את עני אבותינו במצרים, ואת זעקתם שמעת על ים סוף… ותעש לך שם כהיום הזה, והים בקעת לפניהם, ויעברו בתוך הים ביבשה.'

כוונת הנביא באמרו 'ותעש לך שם כהיום הזה' היא, שהקב"ה עשה לעצמו כביכול שם בשעת קריעת ים סוף, שכשם שכאשר ברצון האדם לקרוא לחברו הרי הוא קורא לו בשמו, ואז הוא פונה אליו והם מתחברים יחד, כך כביכול נשפע בשעת קריעת ים סוף שהקב"ה עשה לעצמו 'שם,' אשר בשם זה יכולים אנו להתקרב אליו, ולקרוא לו בכל קראנו אליו. ואכן ידוע שבשעה שעמדו ישראל על הים זכו הם לגילויים גדולים ונפלאים מאוד, וכמו שמובא בפרשת השירה (שמות טו, ב) 'זה אלי ואנוהו' ודרשו חז"ל (מכילתא פרשה ג) 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי,' ואף רש"י עה"ת כותב 'זה אלי. בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים.'

ידוע ומפורסם לכל אחד ואחד, שכל אותן ההארות וההשפעות שהיו בימים ההם חוזרות ומתעוררות שוב מדי שנה בשנה בהגיע העת והמועד, כימים ההם בזמן הזה, ואם בכל ימות השנה כאשר אומרים שירת הים מתעוררות השפעות רבות, על אחת כמה וכמה שבהגיע יום שביעי של פסח שהזמן גרמא לעורר ולזכות לכל האורות הקדושים שזכו ישראל על הים, ואף לגבי ענין זה שהקב"ה עשה לעצמו שם כביכול.

וענין זה  מרומז  בדברי  הנביא באמרו 'ותעש לך שם כהיום הזה,' כלומר 'כהיום הזה' – אעפ"י שכבר עברו אלפי שנים מנס קריעת ים סוף עושה הקב"ה לעצמו שם בהגיע היום הזה אף בזמן הזה, כי כל האורות הרוחניים הם נצחיים וקיימים לעד.

ההכנה לקראת שביעי של פסח – לעורר את המח והלב

אולם אעפ"י  שכל  האורות והגילויים שהיו בשעת קריעת ים סוף מתעוררים שוב בימים אלו בשביעי של פסח, ישנו הבדל רב ועצום בין אותו שביעי של פסח שקרע הקב"ה להם את הים לשביעי של פסח של ימינו אנו.

כי הנה בשעת קריעת ים סוף לא נדרש היה אף אחד מבני ישראל לעורר את מוחו ולבו כדי להתקשר אל השי"ת, כי הלא כולם כאחד עברו ביבשה בתוך הים, והמה ראו במו עיניהם את הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה למעלה מדרך הטבע, ואף זכו למראות קודש ולגילויים גדולים, והתפעלות  הקדושה  מעצם  הנס הגדול נחקקה על לוח לבם מאליו, ונחדרה היטב בתוככי רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.

אך בזמן הזה, אכן מתעוררים מדי שנה בשנה האורות הרוחניים כימים ההם, ולא עוד אלא שהגה"ק בעל 'חתם  סופר'  זי"ע  אף  כותב  כי ההתעוררות הרוחנית שאנו זוכים לה מדי שנה מרובה היא יותר משעת הנס בימים ההם, אולם כל זה הוא רק ברוחניות, אך בצורה מוחשית אין אנו רואים קריעת ים סוף ואין אנו רואים מרכבות פרעה וחילו בתוך הים, ואף אין אנו זוכים להראות באצבע ולומר 'זה אלי ואנווהו,' ולכן זקוקים אנו לעורר מעצמנו את מוחנו ולבנו,  ולהתבונן  בפסוקי  התורה

ובמדרשי חז"ל, ובפרט בספרי רבותינו הקדושים מאורי החסידות אשר מגלים לנו את אור הפנימיות המצוי בפסוקי התורה ובדברי חז"ל.

לכן כל משכיל ובר דעת הרוצה להתקשר ליום הגדול שביעי של פסח ומשתוקק להרגיש ולחוש את נעימות החג, וברצונו להתענג על ה' ולהתרומם מעלה בהאי יומא, עליו לעצור קימעא טרם שיבוא החג, להתבונן במעלת ומשמעות החג הבא עלינו לטובה.

שני חלקי חג הפסח

כאשר נתבונן בחג הפסח אשר אנו עומדים בו נבחין כי החג הקדוש מחולק לשניים. החלק הראשון הוא ליל הסדר ואתו עמו היום הראשון של  פסח,  והחלק  השני  הוא  יום שביעי של פסח, ולא הרי זה כהרי זה, בין במצוות שהצטווינו בימים אלו, ובין בחלק הפנימיות שבהם.

בראש ובראשונה ניכר ההבדל בין שני ימים אלו, כי התורה הקדושה ציוותה לנו לאכול קרבן פסח וכן מצה ומרור בליל התקדש חג, וחכמי ישראל הוסיפו ד' כוסות והסיבה ושאר מנהגי קודש אשר נהוגים בתפוצות ישראל בעריכת הסדר בקדושה ובטהרה, ואילו בשביעי של פסח למרות שהוא נידון כהמשך ליום הראשון ולכן אין מברכים בו זמן, מכל מקום אין אנו מצווים על כל המצוות הללו, ואין שום מצוה מיוחדת ביום זה, אלא שנהגו ישראל קדושים לעשות עסק גדול בפסוקי דזמרה  ובקריאת  התורה  בפסוקי שירת הים אשר שורשם גבוה מאוד, ובכמה מחצרות הקודש אף נוהגים להתאסף בליל שביעי של פסח לומר את שירת הים בציבור.

ועלינו לשום לב להבין ולהשכיל את הכוונה הטמונה בענין זה, מהי הסיבה לכך, ומה טעם יש בדבר שחג הפסח חלוק לשניים.

ההסבר הפשוט הוא, כי הלא כך אף היה בשעת יציאת מצרים, כי גם אז נחלקו הניסים והנפלאות לשני זמנים שונים, כי בט"ו בניסן השלים הקב"ה את עשרת המכות בהכותו את כל בכורי מצרים ואז התקיים מקרא שכתוב (שמות יב, יב) 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים, ובכל  אלהי  מצרים

אעשה שפטים אני ה," ובעצם אותו היום יצאו בני ישראל מארץ מצרים, ואילו כעבור שבעה ימים סיבב הקב"ה שפרעה רדף אחרי בני ישראל ברכבו ובפרשיו, ושוב היו בני ישראל נתונים בצרה ובמצוקה עד שהקב"ה הושיעם וקרע להם את הים וניער פרעה וחילו בים סוף.

וכן בדברי הנביא שהבאנו לעיל מוזכרים שני חלקי הניסים הללו, כאשר בתחילה מזכיר הנביא 'ותרא את  עני  אבותינו  במצרים'  שזוהי גאולת ישראל משעבוד מצרים, וממשיך ואומר 'ואת זעקתם שמעת על ים סוף… והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה.'

ומאחר שבגאולת מצרים היו שני חלקי  נסים  שהיו  שונים  זה  מזה בזמנם ובמקומם, ואף בסדר פרשיות תורה מחולקים הם לשתי פרשיות נפרדות – פרשת בא ופרשת בשלח, על כן נתן לנו השי"ת שני ימי חג נפרדים, ולא הרי זה כהרי זה.

אך אף הסבר זה אומר דרשוני, כי הלא הקב"ה כל יכול הוא, וברצותו היה יכול לעשות את כל הניסים והנפלאות בבת אחת, במקום אחד ובזמן  אחד,  ומאחר  שחילק  את גאולת מצרים ואת הניסים והנפלאות לשני מקומות שונים ולשני זמנים שונים, זה בתוככי ארץ מצרים בט"ו בניסן וזה כעבור שבעה ימים על שפת הים סוף, בוודאי יש לכך סיבה מכוונת, ועלינו להבין את משמעות הענין.

נס יציאת מצרים ונס קריעת ים סוף שונים זה מזה

בנוסף לחילוקים הקשורים למצוות הימים הללו ישנם הבדלים וחילוקים בפנימיות ימים אלו, וכבר בשורש הניסים שנעשו בהם חלוקים הם זה מזה.

הנה בשעת קריעת ים סוף הגיע הס"מ לקטרג על בני ישראל ושאל מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, וכך כותב רש"י על הפסוק (שמות יד, יט) 'ויסע מלאך  האלהים,'  וז"ל (ד"ה  וילך מאחריהם) 'בכל מקום הוא אומר מלאך ה,' וכאן מלאך האלהים, אין אלהים בכל מקום אלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם מצרים,' וכן מצינו במדרש (שמו"ר כא, ה) 'מהו ופרעה הקריב, אלא שהקריב את ישראל לתשובה.'

היוצא לנו מכל אלה, כי בשעת קריעת ים סוף היה קטרוג גדול על בני ישראל, ומידת הדין היתה ח"ו מתוחה עליהם, והוצרכו לשוב בתשובה שלימה, ואילו בשעת יציאת מצרים לא מצינו שהס"מ קטרג על בני  ישראל,  ולא  מצינו  שהוצרכו לשוב בתשובה שלימה.

הרי לנו שהמצב של בני ישראל בגבהי מרומים היו שונה בשביעי של פסח מאשר בשעת יציאת מצרים, ועל כן שונים שני הימים הללו.

עוד  הבדל  יסודי  מצינו  שבנס קריעת ים סוף ביקש הקב"ה לראות התחלה מצד בני ישראל, וכמו שאמר למשה רבנו (שמות יד, טו) 'דבר אל בני ישראל ויסעו', וכידוע שנחשון בן עמינדב קפץ במסירות נפש לתוך הים, ובני ישראל עשו אחריו והלכו בתוך הים כאשר המים הגיעו עד לצוואריהם ורק אחר שהתפללו נקרע להם  הים  בכח  אמונתם  בהקב"ה, ואילו בנס יציאת מצרים לא מצינו הוראה שבני ישראל יתחילו לצאת מעצמם ממצרים, ולא נדרש מהם לצאת במסירות נפש, אלא אחר שפרעה פתח להם את שערי ארצו וגרשם יצאו בני ישראל ממצרים.

בנוסף לכך מצינו שנס קריעת ים סוף עשה הקב"ה בקול רעש גדול ובדרך פרסום לעיני כל בני העולם, וכמו שמביא רש"י (שם כא) 'ויבקעו המים, שנבקעו כל מים שבעולם', וכנאמר בפרשת השירה (שם טו, יד-טו) 'שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל ישבי כנען,' מה שאין כן בנס יציאת מצרים לא  מצינו  שהדבר  התפרסם  בכל העולם כולו.

כמו כן, אחר נס קריעת ים סוף אמרו בני ישראל שירה להקב"ה, ויאמרו  לאמור  אשירה  לה,'  ואף הנשים שוררו בתופים ובמחולות, אולם על נס יציאת מצרים לא מצינו שבני ישראל אמרו שירה, והדבר טעון הסבר וביאור, מדוע לא אמרו שירה על עשרת המכות, על כל הניסים והנפלאות ושידוד מערכות הטבע, ועל שהוציא אותם הקב"ה ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

חוץ מכל  הדברים  הללו  עלינו לציין לדברי האר"י הק' זי"ע הכותב שיום שביעי של פסח הוא יום לידת הנשמות, וביום זה נולד כלל ישראל, ואף זה הוא חידוש נוסף אשר ישנו בשביעי של פסח ולא ביום ראשון של פסח.

מכל אלו אתה למד, כי יום ראשון של פסח ויום שביעי של פסח שונים הם לחלוטין זה מזה, בין במצוות שבהם, בין בצורת הניסים שנעשו בהם, ובין בהשפעות הימים הללו על האומה  הישראלית,  ועלינו  לבאר היטב את משמעות הענינים הללו וממנו ניקח לעבוד את ה' בבוא יום שביעי של פסח.

ופרטי הנסים – נצחיים הם

והנה הדבר ברור ללא שום ספק כי כל פרט ופרט המופיע בתורה הקדושה הוא נצחי לעד ולעולמי עולמים, ואף סיפורי מעשיות שנכתבו בתורה כדוגמת ריב רועי אבימלך עם רועי יצחק על הבארות וכדו' נצחיים הם לעולמי עולמים, ובכל פסוק ובכל אות ותג ישנם רמזים והוראות על חובת האדם בעולמו, ובזוה"ק מגנה מאוד את אלו שמעלים בדעתם לומר שהם רק סיפורי מעשיות ותו לא, כי אין הדבר כן, אלא כל פרשה הכתובה בתורה הקדושה לנו ולבנינו היא, ללמוד אותה  ולקחת  ממנה  עזר  וסיוע לעבודת ה.'

ואם כן, קל וחומר שפסוקי נס יציאת מצרים ונס קריעת ים סוף נצחיים הם, כי הלא ענין יציאת מצרים הוא מיסודי האומה הישראלית, ולא לחינם פתח הקב"ה את  מתן  תורתו  בדברות  קדשו מלהבות אש  (שם כ, ב) 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים,' והרבה מטעמי מצוות התורה הם 'זכר ליציאת מצרים,'

ולכן בוודאי  שכל  ההבדלים והחילוקים שהזכרנו לעיל בין נס יציאת מצרים ויום ראשון של פסח לנס קריעת ים סוף ושביעי של פסח שורשיים הם מאוד מאוד, והמה נצחיים וקיימים ושייכים אף בדורות אלו, ולכן כה חשוב ונחוץ להתבונן וליתן את הדעת אודות ענינים אלו.

כאילו הוא יצא ממצרים

יציאת מצרים פרטית בכל דור ודור

כדי להבין כל זאת נקדים את אשר מובא בספה"ק כי ענין יציאת מצרים שייך אצל כל יחיד ויחיד בכל ימות השנה בכלל ובפרט בימות הפסח, וכמו ששנינו (פסחים פ"י מ"ה) 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,' ומתוך לשונם מדויק כי יציאת מצרים מצויה אף בדורות אלו וכאמרם 'בכל דור ודור,' ובנוסף לכך מדויק מדבריהם שהדבר שייך לכל יחיד ויחיד בפרטות ולא רק לכלל הציבור וכמו שאמרו 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא.'

ואעפ"י שאין אנו מצויים כיום בארץ מצרים הגשמית תחת שלטונו של פרעה הרשע, אך כבר ידוע ומפורסם שבחלק הרוחניות יש עדיין ארץ מצרים, וכן פרעה הרשע הרוחני עדיין קיים והוא עומד ומשעבד אותנו, כי לכל אחד ואחד ישנם המ ָצרים  שלו  המפריעים  אותו לעבודת ה,' ועל כל אחד לצאת מן המצר בו הוא מצוי, וכן ענין פרעה הרשע נמצא ברוחניות, פעם מכונה הוא בשם 'יצר הרע,' פעם בשם 'חומר הגוף,' ופעם נקרא הוא 'כוחות הטומאה' או 'סטרא אחרא' או 'התנגדות דקדושה' וכל שם וחניכה דאית ליה כגון 'ניסיונות הדור' או 'פגעי הזמן' וכדו'.

קליפת פרעה – להפנות עורף חלילה

ואף  זאת  מובא  בספה"ק  כי 'פרעה' אותיות 'הערף,' לגלות ולהודיע כי זוהי מטרת קליפת פרעה שבני ישראל יפנו עורף חלילה להקב"ה, ותחת העבודה בדרך פנים אל פנים, וכמו שכתוב (דברים ה, ד) 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם,' וכפי שאומרים בנוסח תפילת שמו"ע 'כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים ואהבת חסד,' מבקש הוא לגרום להפניית עורף וכעין דכתיב (ירמיה ב, כז) 'כי פנו אלי עורף ולא פנים.'

ולכן זקוק כל יהודי ויהודי ליציאת מצרים פרטית, לצאת ממצריו שלו ולהיגאל גאולת עולם מתחת יד פרעה הרשע המתנכל על האדם ולוחם נגדו שח"ו יפנה עורף להקב"ה.

ובכח ובזכות  יציאת  מצרים הראשונה כאשר יצאו בני ישראל מארץ מצרים בדורו של משה רבינו, יכול כל אחד ואחד, בכל דור ודור, לצאת ממצריו שלו ולהתנתק מכל המעכבים והמונעים בעדו לעבוד את הבורא ב"ה ולהתעלות במסילה העולה, כי יציאת מצרים היא השורש לכל היציאות מכל מיני מצרים.

ולכן אמרו 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,' כי אכן בכל דור ודור יכול כל אחד לזכות ליציאת מצרים פרטית.

ענין זה שיצאת מצרים היא שורש לכל היציאות והשחרורים מכל מיני מצרים ומעכבים בכל הדורות שייך בכל יום ויום, אך ביותר הדברים האמורים  בחג  הפסח  בו  יצאנו ממצרים, כי בחג הפסח מתעוררים בגילוי רב כל האורות שהיו בשעה שיצאו ישראל ממצרים.

השפעת האורות בפסח מלמעלה – בדרך פיסוח ודילוג

ולא זו בלבד, אלא בפסח אף ניתן לזכות למעלת פיסוח ודילוג שזכו בני ישראל  ביציאתם  ממצרים  כמו שנאמר (שמות יב, יג) 'ופסחתי עליכם,' ומובא מהאר"י הק' זי"ע שפנימיות הענין הוא שהקב"ה האיר עליהם את האורות  מלמעלה  בדרך  פיסוח ודילוג, שלא כפי סדר השתלשלות,

וללא שום עשיה מצד האדם אלא אך ורק ביד חזקה ובזרוע הנטיה של הקב"ה  הוציאם  מטומאות  ארץ מצרים בבחינת (במדבר כג, כב) 'אל מוציאם ממצרים,' וכפי שהיה בימים ההם כן נעשה בזמן הזה, ומדי שנה בשנה בהגיע חג הפסח יורדים ממעל אורות קדושים והשפעות רבות בדרך דילוג פיסוח ודילוג, שלא כפי סדר השתלשלות.

ולכן כל מי שיש לו שכל בקדקדו ורגש של חמימות בלבו, בהגיע חג הפסח מתאמץ הוא בכל כוחותיו לפעול אצלו הרגשות קדושות שיחוש בעצמו שהוא יוצא ממצרים, ומקיים את דברי חז"ל 'בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו  הוא יצא ממצרים.'

וכיון שכבר  הובא  לעיל  שחג הפסח נחלק לשנים, החלק הראשון הוא ליל התקדש חג ויום ראשון של פסח והחלק השני הוא שביעי של פסח, ואף הנסים בשעת גאולת מצרים היו מחולקים לשני סוגי נסים כאשר נסי יציאת מצרים ונסי קריעת ים סוף היו שונים זה מזה בכמה אופנים, אם כן גם האורות המתעוררים מדי שנה בשנה מחולקים המה לשניים, ובליל התקדש חג מאיר לארץ ולדרים עליה אור יציאת מצרים, ובשביעי של פסח מאיר עלינו אור קריעת ים סוף, ולא הרי זה כהרי זה.

ובעמדנו כעת  לפני  שביעי  של פסח הזמן גרמא לעסוק ולהתבונן בטיב האורות אשר יאירו נא עלינו בחג הבא עלינו לטובה.

אורות שביעי של פסח – אף לאלו שהם במדרגת 'שפחה'

טרם שנתעמק באורות שביעי של פסח, פשוט וברור שאחד מהאורות המיוחדים והנוראים של חג זה הוא אור ההתגלות של 'זה אלי ואנווהו' שזכו ישראל לראות ולהשיג על הים באופן נשגב ונעלה עד מאוד, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

גילוי זה הוא חידוש גדול ונורא, אשר אף שפחה פשוטה הגיעה לידי מעלות גבוהות ונשגבות יותר מיחזקאל הנביא, והרי זה גילוי אור שלא כפי סדר ההשתלשלות, כאשר כל בני ישראל מאותם המורמים מעם עד למדרגות הפחותות זכו כולם כאחד להשיג ולהראות באצבע 'זה אלי ואנוהו,' והיו כולם שוים לטובה, ולא מצינו עוד כזאת, וכגון במעמד הר סיני מובא שהיו מדרגות חלוקות זו למעלה מזו, משה מחיצה לעצמו וכו,' ולא היו כולם שווים כאחד.

והאורות והגילויים שזכו אז בני ישראל מתעוררים שוב בכל שנה בשביעי של פסח, ואף בדורנו אנו גם מי  שנמצא  במדרגה  פחותה  מאוד יכול לזכות לכל אלו, כי הלא אף שפחה פשוטה זכתה להשיג בשעת קריעת ים סוף, וכך כותב הרה"ק בעל התניא זי"ע בסידורו וכפי שיובאו בהמשך הדברים.

אך לא רק אור ההתגלות של 'זה אלי ואנוהו' חוזר ומתעורר שוב בכל שנה ושנה, אלא כל פרטי נס קריעת ים סוף מתעוררים שוב מדי שנה בשנה, ואעפ"י שבמושכל ראשון נראה לכאורה שהפרטים אלו היו דרך מקרה, כלומר שמאחר שבני ישראל עמדו על שפת הים והמצריים רדפו אחריהם הוצרך הקב"ה מכורח המציאות  לעשות  להם  נס  כדי להצילם ולכן קרע להם את הים ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע, אך כבר כתוב בספרי מהר"ל כמה פעמים כי כל פרט ופרט שכתבה התורה הקדושה אינו דרך מקרה מחמת המציאות, אלא בכל דבר מצוי עומק רב הנוגע לעבודת ה,' ולכן קשורים אף פרטים אלו לאורו  של  החג  הנשפע  עלינו מלעילא.

על כן ראוי מאוד להיכנס לעומק הדברים להתבונן היטב בכל הענינים הללו, כי הלא כמה שהאדם יותר מבין ומתרגש מעומק החג ומן האורות הרי הוא יותר מקושר עם החג הקדוש, ואז זוכה שהאורות הקדושים יאירו לו את כל ימות השנה.

מח ולב

מח ולב – יסודות בנין האדם

פתח דברנו יאיר בכלל גדול אשר נוגע לעבודת ה' מדי יום ביומו, ולא רק לימי הפסח.

בבריאת בנין גוף האדם – יציר כפיו של הקב"ה, ברא הקב"ה שני אברים חשובים ויסודיים מאוד, הלא הם המח והלב, והמה ממש עיקרי בנין האדם.

המח   הוא   משכן   החכמה וההשכלה, כי ע"י המח יכול האדם להבין ולהשכיל, להתבונן ולשקול דברים במאזני שכלו, ובכח המח היכולת בידו להיות איש משכיל ובר דעת, והן הם המידות 'חכמה' 'בינה' 'דעת' מקורן ושורשן במח האדם.

הלב הוא  מקום  ההרגשים  של האדם,  וממנו  נובעות  האהבות, התשוקות,  החמדות,  וכן  פחדים וכיוצא בזה, וכל עניני אהבת ה,' יראת ה,' דבקות בה,' חמימות, התלהבות,  שמחה  וכדו'  מקורם ושורשם מצד הלב.

שני אברים  המרכזיים  הללו מניעים  את  האדם  בכל  פעולה ומעשה, ועל ידם מתנהג ומתנהל האדם בכל תהלוכותיו, בין בגשמיות ובין  ברוחניות, וכל  חלקי  תורתו, תפילתו,  קיום  המצוות,  עבודת המידות  וכו'  כולם  נעשים  ע"י ההשכלה שבמח וההרגשים שבלב.

ואעפ"י שיש  ענינים  שנראה לעיניים שהם שייכים רק אל המח

ולא אל הלב וכן ישנם דברים שלכאורה קשורים ביותר אל הלב ולא אל המח, לאמיתו של דבר אין הדבר כן, כי בכל דבר וענין כח האחר מעורב בו, ותמיד יתנהל האדם בכח המח והלב יחדיו, אלא שבענינים מסוימים יהיה המח המניע העיקרי, ובאופנים אחרים יהיה הלב המניע העיקרי, הכל כפי אותו הענין, ובהמשך יבוארו הדברים כראוי.

וידעת היום והשבות אל לבבך

בענין זה מצינו ציוויים ברורים בפסוקים ובמאמרי חז"ל על הצורך החשוב לקנות את הדעת הראויה והרצויה, וכן להשתמש כראוי וכיאות בכוחו של הלב.

מקרא  מלא  דיבר  הכתוב  על הצורך הנחוץ להשתמש במח ובלב יחדיו לעבודת ה,' כמו שנאמר (דברים ד, לט) 'וידעת  היום  והשבות  אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד,' כלומר התורה הקדושה מצווה אותנו לשלב את שני הכוחות הללו, 'וידעת היום' – עליך להיות בר דעת, וגם 'והשבות אל לבבך' – תפעיל נא את תחושות הלב, לדעת ולהרגיש 'כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו.'

וכן מצינו פסוקים רבים על חלק הדעת שבמח, 'אתה הראית לדעת, כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו' (דברים ד, לה,) וכן ציווה דוד המלך לבנו שלמה לקנות את מידת הדעת באמרו לו (דברי הימים – א כח, ט) 'דע את אלהי אביך ועבדהו.' וכן מצינו שהקב"ה חפץ ורוצה שהאדם יהיה בר דעת ואיש משכיל, כדבר שנאמר (ירמיה ט, כג) 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל  השכל  וידוע  אותי…  כי באלה חפצתי נאום ה."

צא ולמד מה שאמרו חז"ל (ברכות לג). 'אמר רב אמי, גדולה דעה שנתנה בתחילת ברכה של חול. ואמר רב אמי, גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל – א ב, ג) כי אל דעות ה,' וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר (ישעיה כז, יא) כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו… ואמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו.' ועוד אמרו חז"ל (במדבר רבה יט, ג) 'דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה אביי נקטינן אין עני אלא בדעה, במערבא אמרי, דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה,' וברש"י 'דדא ביה כולא ביה. מי שיש בו דעת כמי שיש בו הכל שאינו נחסר כלום.'

כמו כן, גם אודות עבודת הלב מצינו מקראי קודש, ופסוק מפורש כתוב  (דברים ו, ה) 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך,' וכן נאמר (שם ל, ו) 'ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך,' ומפסוקים אלו למדים אנו שאהבת ה' יסודה בלב האדם, ועוד מצינו (יחזקאל לו, כו) 'והסירותי לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר,' וספר התהלים מלא בפסוקים המעוררים על חובת עבודת ה' מתוך הלב, וכגון 'צור לבבי וחלקי אלהים לעולם' (עג, כו,) ועוד.

המורם מכל אלה כי רצון הבורא הוא שהאדם ישתמש עם שני כוחות יסודיים אלו לעבודת ה' כראוי וכנכון, וישלב בעבודתו את כוחות המח והלב יחדיו.

המח והלב – משפיעים זה על זה

ניתן  להאריך רבות  בענינים  אלו, אך יסוד הענין הוא שהמח והלב המה מניעים את האדם ופעולותיו, וקשורים הם זה אל זה, אלא שלפעמים הסיבה העיקרית באה מצד הלב.

משל למה הדבר דומה, לאיש אשר יאמר כי אוהב הוא לאכול חמין (טשולנ'ט) בשבת, וזהו באה לו על ידי שהתבונן בדעתו והעמיק בשכלו אודות  אופן  הכנת  מאכל  החמין לרבות כל התערובת אשר מכניסים בו, ומתוך כך הסיק בדעתו כי מאכל זה משובח יותר מכל המאכלים, וגם הוא מוסיף לומר שאף זאת השיג בשכלו שאם יוסיפו תבלין פלוני לתבשיל החמין יעלה טעמו עשרת מונים, הלא ברור שכל השומע יצחק לו, כי משיכה למאכל אינה באה כתוצאה מהשגת הדעת שבמח אלא מתוך תשוקת הלב, כי בלבו הרגיש שתאב לטעום מאכל זה, ואחר שלבו משכו לכך השיג בשכלו שכדאי והגון לו לאכול מאכל שלבו נמשך אחריו.

ולפעמים להיפוך, כגון איש אשר תאוותו היא להרבות הון רב ולהפוך לעשיר, בוודאי שתאווה זו אין מקורה מהלב, כי הלא הלב חומד דברים שהנאתם מזומנת מיד ואילו לחבילת שטרות מזומנים אין הלב תאב כלל, ולכן פשוט וברור שתאווה זו באה לו מצד חלקי המח, כי בשכלו ובדעתו השיג שכדאי לו לצבור כסף ולהיות עשיר, אם מחמת שחייו הגשמיים יהיו יותר קלים ונוחים, אם מחמת שיוכל להרבות בנתינת צדקה לעניים ונשברי לב או להקים מוסדות תורה וחסד, ואחר שבשכלו הבין את הרווח שבדבר, החל אף לבו לכסוף לכך.

כן הוא גם בענינים רוחניים, יש דברים אשר המשיכה אליהם באה מצד הדעת שבמח, כגון שהשיג בדעתו את גודל חזכיה להגות בתורה הקדושה שהיא חמדה גנוזה שמלאכי השרת התאוו לקבלה, או שמחשב בדעתו אודות הנצחיות העצומה המצויה בתוך כל תיבה שבתורה הקדושה וכדו,' ואחר שבדעתו הבין את חשיבות הדבר נמשך אף הלב לכך, ויש אשר לב האדם מושכו אל העבודה התמימה מתוך רגשי קודש, ואחר הלב נמשכת אף דעתו לעבודה זו.

אמור מעתה, המח והלב קשורים זה אל זה ומשפיעים זה על זה, ואחר שהאחד נמשך אל דבר מסוים אזי נמשך אף השני לכך.

ואף בחלק השלילי משפיעים המה זה על זה, דהיינו שבעת אשר תהיה לו לאדם ירידה בחלק הדעת בעבודת ה,' תשפיע הירידה אף על לבו, ואהבתו ויראתו יחלשו, וכן להיפך כאשר יהיה לקוי בחלקי העבודה שמצד הלב, אזי יגיע לקטנות המוחין ולדעת ירודה.

לכן כה חשוב ונחוץ לעבוד את ה' כראוי וכנכון בין במח ובין בלב, וכך ישפיעו זה על זה לטובה, ואחד ימשוך את השני לעשות את רצון הבורא ב"ה ולעבדו בדעה ברורה ובלבב שלם.

כח הדעת

אחר שכבר נודע לנו על הצורך

לעבוד את הקב"ה במח ובלב יחדיו, במסילה נעלה לבאר ולהגדיר כראוי מה העבודה הזאת אשר עלינו לעבוד את הקב"ה בדעת שבמח, והאיך וכיצד נוכל לקיים את דברי הכתובים וידעת היום,' 'דע את אלהי אביך,' השכל וידוע אותי,' וכו.'

כלומר עלינו  לבאר  הדק היטב במה מתבטאת עבודת ה' בדעת, והיכן ניכר ההבדל בין יהודי שזוכה לדעה צלולה ומאירה ולהשכלה נכונה בעבודת ה' לבין יהודי ירא ה' שומר תורה ומצוות שדעתו לקויה ואינו משתמש כראוי בדעתו לעבודת ה.'

לאמיתו  של  דבר  מתבטא  ענין הדעת בעבודת ה' בענינים רבים מאוד, ויהודי אשר זוכה ויש לו 'בהירות הדעת' שונה הוא לחלוטין מאיש אשר אינו בר דעת בעבודת ה,' אך נציגה נא שני ענינים יסודיים ושרשיים, ואידך פירושא זיל גמור.

בר דעת – מחפש לעבדו ית' בשיא השלימות

הנה איש בר דעת תמיד מתבונן בדעתו ומעמיק בשכלו, ומתוך כך בוודאי  יגיע  לידי  הבנות  וידיעות נפלאות אודות גדלות הבורא ב"ה, ואחר שמתבונן אודות כך שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, אין עוד מלבדו, מהוה כל הויות סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, אדון כל הברואים, ואנו בני אדם קרוצי חומר זכינו להיות הנבראים ותכלית כל הבריאה, בוודאי יבין בדעתו כי לא לחינם בראנו הבורא ב"ה אלא על מנת  לעבדו  ולעשות  רצונו  וכפי שציוה אותנו בתורתו הקדושה, ואם כן הלא כל מציאותנו כאן בעולם הזה היא להיות עבדי המלך, לעשות רצונו ולשרתו בבית המלכות.

אם כן,  הרי  עלינו  לעבדו  ית' בשלימות הגדולה ביותר, כי הלא אינו דומה עבודתו של עבד המלך לעבודתו של איש המסייע לחנווני בחנותו,  כי  מעבד  המלך  נדרשת שלימות נפלאה בתפקידו המיוחד, והלא אנו בני אל חי זכינו לעמוד לשרת את מלך מלכי המלכים אדון כל הברואים וכו,' וכל עצם בריאתנו הוא לצורך עבודה זו, ובוודאי שעלינו לעשות ככל אשר בכוחנו לעשות, לעבדו כראוי וכנכון ולעשות רצונו ית' בשלימות גדולה ובשמחה עצומה.

וכך אומרים בזמירות לשבת קודש ברוך אלהינו שבראנו לכבודו, להללו ולשבחו ולספר הודו' – ברוך הוא וברוך שמו אשר ברא אותנו לכבודו כדי להללו ולשבחו ולספר הודו, והלא זו זכיה עצומה ביותר שבראנו לשם כך, ולא זו בלבד אלא 'מכל אום גבר עלינו חסדו,' ואחר שמתבונן האדם בבהירות הדעת בגדלות הדבר, אזי מאליו צווח ומכריז בהתלהבות 'לכן בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד נמליכו וניחדו,' כי פשוט וברור שכיון שבראנו לכבודו, ורק אנו זכינו להיבחר מכל אומה ולשון לעבדו ולעשות רצונו, בוודאי שנקבל על עצמנו לעבדו בשיא השלימות – בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד.

אך לעומת כן, יהודי  אשר אינו עובד את ה' בבהירות הדעת, אכן יודע הוא בתוך תוכו כי הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים ומלוא כל הארץ כבודו, ואף יודע הוא כי רק בנו בחר ה' להיות לו לעם סגולה ולעבדו ולשרת לפניו, אך ידיעות אלו מונחות במוחו מאחורי הפרגוד, ובשעה שלומד תורה ומקיים מצוות אינו פועל מתוך דעה ברורה וצלולה כי כעת בלימודו או בעשיית המצוה זוכה הוא לעשות עבודה של שירות למלך מלכי המלכים בתוך בית המלכות פנימה, ולכן נראית עבודתו כמצוות אנשים מלומדה, ולא יחפש תמיד לעשות את השלימות המרובה ביותר, ואף לא יראו עליו כי שש ושמח הוא בעבודת ה,' אלא ידאג בעיקר לצאת ידי חובת קיום המצוה.

בר דעת – משיג את המדרגות העליונות של כל מעשה רוחני

יסוד  נוסף  אשר  תלוי  בעיקר בבהירות הדעת הוא, כי איש בר דעת יודע ומכיר עד כמה היכולת ביד האדם להתעלות מעלה מעלה ולהעפיל גבוה מאוד על ידי תורה ומצוות  ושאר  ענינים  רוחניים, ומחמת בהירות דעתו יודע הוא כי מכל תיבה של דברי תורה הוא ממשיך על עצמו קדושה נפלאה ועצומה מאוד, ובכל הרהור של תשובה ובכל קבלה טובה מתרומם הוא עוד ועוד, ובכל עניני עבודת ה' הרי הוא ממשיך עליו אלהות וכו' וכו,' ובכל פעולה טובה שעושה משך ימי חייו עלי אדמות הוא קונה קנינים נצחיים לחיי העולם הבא, וכן אומרים בברכת המזון [בליל הסדר ולפי מנהגנו משך כל ימי הפסח] 'הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב, ליום שכולו ארוך, ליום שצדיקים  יושבים  ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה, ויהי חלקנו עמהם,' והנה העטרות שבראשי הצדיקים וכל אותן מדרגות נפלאות שהמה זוכים לשבת וליהנות מזיו  השכינה  הלא  הן  תוצאות ממעשיהם  הטובים  שעשו  בעולם הזה, ולכן מה גדולה ורבה העבודה לרכוש בעולם הזה עוד ועוד זכיות לנצח.

הנה כי כן, אדם החי בבהירות הדעת לא יוותר על שום פעולה טובה, בין קטנה ובין גדולה, ואף שעה מועטת של לימוד התורה תהא חשובה בעיניו יותר מכל הון דעלמא, כי הלא בכל תיבה קדושה שהוא הוגה בפיו הוא ממשיך עליו אלהות והשראת השכינה וקדושה עצומה של נותן התורה, וכמו כן זוכה הוא להתקשר  בקשר  איתן  ואמיץ  עם קדושת   התנאים   והאמוראים, ראשונים אחרונים וכל גדולי ישראל, ורוכש לעצמו קנינים נצחיים לעולם הבא ולעתיד לבוא אשר אין לא ראתה, ולכן מאוד מאוד ישמח במעשיו הרוחניים, ולא יאבה להפסיק  מלימודו,  אלא  ירבה בלימודו ככל האפשר וינצל היטב את זמנו, וכן ירבה בעשיית מצות ומעשים טובים ובכל ענין הקשור לרוחניות, בידעו ומכירו שדברים אלו מביאים אותו לידי מדרגות מעלות וגבוהות, ובוודאי שלא ישים מגמתו לתאוות רכישת קנינים גשמיים, כי לא יעלה בדעתו להחליף עולם נצחי בעולם עובר, והנה לכל מעלות טובות אלו ולכל ההשגות הנפלאות הללו יזכה רק כיון שיש לו בהירות הדעת בעבודת ה.'

ולעומתו יהודי  אשר  אין  לו בהירות הדעת, אזי קשה לו לאמוד כראוי את מעלת וחשיבות עבודת ה,' ואעפ"י שיודע כי כל חפצי העולם הזה לא ישוו לתורה ולמצוות, מ"מ כיון שאינו חי בידיעה ברורה ובהירה על המעלות הגבוהות שאליהן זוכים בזכות כל מעשה רוחני, לא יעריך נכונה תיבה אחת של תורה ותפילה, ושאיפותיו יהיו אחרות לגמרי מיהודי בר דעת.

הרי לנו, כי איש אשר עובד את ה' במוחו כראוי וכנכון, וזוכה לבהירות הדעת בעבודתו, אשרי לו ואשרי חלקו, כי הוא משיג בדעתו את זכייתו העצומה להיות עבד למלך מלכי המלכים, ומתוך כך מחפש לעבדו בשלימות בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד, ובנוסף לכך גם משיג בדעתו את המדרגות הגבוהות שזוכה האדם להתעלות ולרכוש ע"י עבודת ה,' ולכן אחת היא שאלתו לשבת בבית ה' כל ימי חייו לחזות בנועם ה' ולצבור  עוד  ועוד  מצוות  ומעשים טובים נצחיים.

בכל יהודי מושרשת נקודת הדעת

אך  עדיין  יש  שיתמהו  וישאלו, איך אפשר לומר לאדם 'וידעת היום' ולצוותו להיות בר דעת, והלא לשוטה אין באים בטענה מדוע אינו בר דעת, ולאיש שנולד ללא כישרון של עריכת חשבונות קשים ומסובכים אין מבקשים להיות רואה חשבון וכדו,' והנה הלא ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ואם לא העניק הבורא לאדם בהירות הדעת איך יתכן לדרוש ממנו לעבוד את ה' בדעה צלולה ובהירה.

אלא צריך לומר, כי היות שכך הצטווינו על כרחך שביד כל אחד ואחד להיות בר דעת כראוי וכנכון, כי בשעת יצירת האומה הישראלית בעת יציאת מצרים ובעת מעמד הר סיני השריש הקב"ה בכל יהודי נקודה של דעת דקדושה, וכמו שאכן נאמר אודות מעמד הר סיני 'אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים,' ומני אז ניתנה האפשרות לכל איש מזרע ישראל לעבוד את הבורא ב"ה בבהירות הדעת ולהיות איש משכיל ברוחניות.

ואכן כך מצינו אף בהלכה שקטן המקדש אשה אין קידושיו חלים מן התורה, כיון שקטנים אינם בכלל בני דעה, אך ביום שנעשה בן י"ג שנים קידושיו קידושין כדת משה וישראל והכח בידו להפוך אשה פנויה לנשואה. וטעם הדבר, כי ביום שמקבל עליו עול תורה ומצוות מקבל הוא יצר טוב ונעשה בר דעת.

הנה כי כן מובן היטב כי אכן ניתן לצוות ולומר לאדם להיות בר דעת, כי הדעת כבר מושרשת בקרבו, וכל עצם הציווי הוא אך ורק לומר לו לאדם שיעבוד על עצמו לפתח את הדעת לדברים שבקדושה ולעבודת ה.'

מגלה כל אחד את רוחב דעתו

ולאמיתו של דבר ידוע לכל, כי אף אותם אנשים אשר אינם מחזיקים את עצמם לבעלי דעה והשכלה, ותמיד מנסים לתרץ את מעשיהם באמרם כי לא התברכו מן השמים בחכמה רבה וחסרה להם בהירות הדעת, אך כאשר יזדמן להם לפעמים ענין נחוץ אשר המה משתוקקים מאוד להשיגו, הנה בפתע פתאום יראו עינינו כי הם יכולים  להעמיק  בשכלם  ודעתם בהירה להם ממש כגדולי החכמים, ויעשו תחבולות רבות בדעה בינה והשכל כדי להגיע אל המטרה הנכספת, והיינו דאמרי אינשי 'יעדער שמויגער, פאר זיך טויג ער.'

וכפי שמסופר על שני עמי הארץ אשר מעולם לא קראו ולא שנו, ופרץ ביניהם ויכוח של ענין ממונות. באו השניים לדין תורה אצל רב העיר, והחלו להשמיע את טענותיהם בטוב טעם ובסברות ישרות ועמוקות, זה לצד אחד וזה לצד אחר. פתח הרב ואמר להם בפליאה עצומה 'דעו לכם, כי המחלוקת שביניכם היא מחלוקת שבין הקצוה"ח והנתיה"מ, וטענתו של הראשון עם סברותיו והוכחותיו מובאים  ממש  בדברי  הקצות, והפרכות  של  השני  כתובים  ממש בדברי הנתיבות…'

הרי לנו, כי כאשר הענינים נוגעים בציפור נפשו של האדם, הרי הוא מגלה את רוחב דעתו והשכלתו, עד שעמי הארץ זוכים לכוון לדברי גדולי גאוני ישראל, ומכאן ראיה כי אצל כל אחד מצוי כח הדעת, אלא שעליו לשאוף ולהשתוקק לנצל את כח  הדעת  לדברים  שבקדושה ולעבודת ה.'

אמור מעתה, אין מציאות שאיש ישראלי אינו בר דעת, אלא יתכן שהדעת שבו אינה מנוצלת כראוי, אם מחמת שלא זכה להכיר בערך מעלת עבודת ה' בבהירות הדעת ואין לו רצון לעבוד את הבורא ב"ה בדעה ברורה,  או  שמא  מחמת  עצלות שמפיל עליו היצר הרע.

רוח שטות של דבר עבירה – מכסה את שערי הדעת

ולפעמים ישנה סיבה נוספת שאין משתמש בדעתו לעבודת ה,' כי אם האדם נכשל חלילה בדבר עבירה הרי הוא ממשיך על עצמו טומאה וטמטום רב, והטמטום מסתיר ונועל את שערי הדעת של האדם.

וכה אמרו חז"ל (סוטה ג). 'אין אדם חוטא, אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות,' כלומר איך יתכן שנפש כי תחטא, הלא בכל אחד מושרש כח הדעת והדעת שבו לא היתה נותנת לו לעבור על רצון הבורא ב"ה, אלא על כרחך שכבר נכנסה בו רוח שטות מחטא קודם, וכיון שעדיין לא שב בתשובה על חטאו הקודם, נשארה בו רוח שטות אשר מכסה את כח הדעת שבו, ולכן שוב נכשל בחטא, וזהו ששנינו (אבות פ"ד מ"ב) 'עבירה גוררת עבירה.'

פנימיות נס יציאת מצרים

גלות וגאולת הדעת

נשובה כעת אל ענין גאולת בני כעת אל ענין גאולת בני ישראל ממצרים, להבין את פנימיות הענין שהגאולה היתה מחולקת לשני חלקים, החלק הראשון ביציאתם ממצרים בט"ו בניסן, והחלק השני כעבור ז' ימים בשעת קריעת ים סוף.

הנה גלות  מצרים  היתה  כידוע גלות הדעת, וזו היתה קליפת פרעה הרשע להפנות עורף להקב"ה בחלק הדעת שבמח, וכמו שאמר (שמות ה, ב) 'לא ידעתי את ה", וכן אמר (שם ז) 'לא  תוסיפון  לתת  תבן'  ופירשו בספה"ק ש'תבן' הוא מלשון 'תבונה,'