משיחות רבינו מרן ראש הישיבה הגה"ר רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין שליט"א ראש ישיבת פונביז',

נשיא מועצת גדולי התורה

---

התפילה

---

עבודה שבלב

יש מצוה של תפילה, להתפלל, והתפילה נקראת עבודה שבלב, כמו שאמרו חז"ל (תענית ב, א) ולעבדו בכל
לבבכם איזוהי עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפילה, ולדעת הרמב"ם (ריש הלכות תפילה) זו מצות עשה דאורייתא להתפלל בכל יום, ורבנן הוסיפו שיש להתפלל שלוש פעמים ביום, וקבעו גם את נוסח התפילות, אבל עיקר התפילה בכל יום היא מצות עשה מדאורייתא.
והרבה ראשונים חולקים וסוברים שמדאורייתא אין חיוב להתפלל בכל יום, ומה שכתוב ולעבדו בכל לבבכם זו מצוה כללית בכל המצוות שצריכים לעשות אותם עם כוונת הלב, אבל התפילה בכל יום היא רשות מדאורייתא, ומכל מקום יש בזה גם כן קיום מצוה של עבודה שבלב, ואין זו מצוה 'חיובית' אבל היא מצוה 'קיומית', שכאשר מתפללים מקיימים מצות עבודה שבלב, כמו שביאר בחידושי רבינו חיים הלוי הלכות תפילה.
לכאורה הרי התפילה היא בפה, ומדוע היא נקראת עבודה שבלב? והביאור בזה כי תפילה בלי 'לב' אינה
תפילה, כמו שהאריך החובות הלבבות בשער חשבון הנפש (פ"ג בחשבון הט') "וכשיתפלל המתפלל בלשונו ולבו טרוד בזולת ענין התפילה, תהיה תפילתו גוף בלא רוח וקליפה בלא לב, מפני שגופו נמצא ולבו בל עמו עת תפילתו, ובכמוהו אמר הכתוב יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני ולבו רחק ממני".
ועוד הוסיף וכתב שם "ומשלו זה עוד לעבד שבא אדוניו לביתו, וציווה העבד] לאשתו ובני ביתו לכבדו ולעשות כל אודותיו, והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק, ונמנע מעבוד אותו בעצמו ומהשתדל בכבודו ולעשות מה שהיה ראוי לו, וקצף עליו אדוניו ולא קיבל כבודו ועבודתו, והשיב הכל בפניו. וכן המתפלל כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפילה, לא יקבל הקֵ ל ממנו תפילת איבריו ותנועת לשונו". נצייר לעצמנו אם אדם עומד ומדבר עם המלך ואינו חושב כלל על מה שהוא מדבר, והמלך יודע שהוא סתם מוציא מילים מפיו ואינו חושב על מה שהוא מדבר, מה יחשוב עליו המלך, הרי זו חוצפה, שהוא עומד ומדבר אל המלך ואינו חושב על מה שהוא מדבר, אמנם הוא משבח, אבל הוא לא מתכוון לשבח, והוא מודה ואינו מתכוון להודות, ומבקש ואינו מתכוון לבקש, וזו חוצפה לדבר כך לפני המלך.
לכן תפילה היא 'עבודה שבלב', מפני שצריך בלב לדעת ולהרגיש שהוא מדבר עם המלך, מלך מלכי המלכים! אליו הוא מדבר, והמלך יודע שהוא מדבר אליו, וכיון שכן הרי הוא עומד ברצינות, וחושב באמת על מה שהוא מדבר, שהוא מבקש ממנו, ומשבח אותו, ומודה לו, וזה בא מתוך הלב, דברים היוצאים מן הלב, וכשמתפלל באופן כזה, המלך יודע ורואה את אופן תפילתו, ומקבל את התפילה ברצון. ולכך נקראת התפילה עבודה שבלב, כי עיקרה תלוי בכוונת והרגשת הלב, וזה תלוי באמונה, להאמין שהכל בידי שמים, ושום דבר אינו בדרך הטבע אלא הכל תלוי ברצון השם, ורצון השם הוא לפי הזכויות, אם יש זכויות יש מידת הרחמים, ואם אין זכויות אין מידת הרחמים, ועל כל דבר צריכים להתפלל ולבקש רחמי שמים.

כוח התפילה

המהרש"א בקידושין דף כ"ט כתב שאם נעשה לאדם נס על ידי תפילתו, זה לא נס אלא דרך הטבע, שאדם
שמבקש רחמים מרחמים עליו, והמלך מרחם על מי שמבקש ומתחנן לפניו.
ובזה ביאר את מה שמובא בגמרא שם שאביי שלח את רב אחא בר יעקב לישון במקום שיש בו מזיקים, כדי שיתפלל ויהרוג את המזיק בתפילתו, ולכאורה הרי אין סומכין על הנס, וביאר מהרש"א כי "בודאי סמך אביי על חסידותו ושמתוך תפילתו לא יהיה ניזוק ויהרוג את המזיק ואין זה מקרי נס". ידוע מה שכתב החזון איש בעת קום המדינה, כשפעלו והשתדלו הרבה להצלת ילדי טהרן, "מי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה הוא פועל יותר מהמשתדל"! (קובץ איגרות ח"ג סב). צריכים להאמין בכוח התפילה, כמו שכתב בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק ט"ז) "והוא דבר ראוי ומחויב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפילה מועילה לו להצילו מרעתו", וכעין מה שכתב הרמב"ם (הלכות שגגות ג, י) שיום הכיפורים מכפר רק לשבים המאמינים בכפרתם, כך גם בתפילה, צריך להאמין כי בכוח התפילה לעזור לו, ואז אם יתפלל כראוי מעומק הלב, יזכה שתתקבל תפילתו.
צריך שהתפילה תהיה עם אמונה, להאמין שהתפילה יכולה לעזור, ומי שאינו מאמין בזה בשלמות, תפילתו אינה
תפילה, כי הוא סתם אומר מילים שאינו מאמין בהם, או שהוא קצת מסופק בזה, וצריך להאמין באמונה שלמה שהתפילה יכולה לעזור! ואם מתפללים ומבקשים מכל הלב אזי באמת התפילה תעזור. ושמעתי מהרבה אנשים שאמרו לי 'התפללתי ונושעתי', כשיש צורך בישועה ומתפללים מכל הלב – זוכים לישועה!
ולפעמים אדם מתפלל רק מפני שכואב לו ומוציא מלבו את מה שכואב לו, אבל תפילה עם אמונה היא 'בקשת הישועה', שמבקש על הישועה ומקווה באמת שהתפילה תעזור, ומחכה לישועה שתבוא מכוח התפילה, ולכן הוא מתפלל מכל הלב, ותפילה כזו הרי התפילה עצמה היא זכות, והתפילה נותנת זכויות שתבוא הישועה.
קכז. אמנם לא תמיד התפילה מתקבלת, ולפעמים יש סיבות לטובת האדם שלא תתקבל תפילתו, אלא יצטער
ויסבול ייסורים, שעל ידי זה יהיה לו יותר עולם הבא ופחות גיהינום, וכל קושיות ששואלים מדוע לא נתקבלה התפילה זה נגד האמונה, כי האמונה היא שכל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב), וכל הקשיים הם לטובת האדם, וכפי דרגת האמונה כך הוא גם השכר בעולם הזה ובעולם הבא.

שני חלקים בתפילה

בתפילה יש שני חלקים. ראשית התפילה עצמה, שאדם מתפלל באמת ובלב שלם, זה עצמו דבר גדול
מאד, אפילו אם אין הבקשה מתקבלת, עצם התפילה שמתפלל זה כבר דבר טוב מאד בשבילו, שעל ידי התפילה הוא מתקדש ומתעלה, והתפילה משפיעה שמחה בכל העולמות העליונים כפי שהאריך בזה הנפש החיים, עצם התפילה היא דרגה גבוהה מאד, ויש דרגה נוספת לזכות שתתקבל בקשתו.
וזה הפירוש בנוסח התפילה: שמע קולנו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו וכו' ומלפניך
מלכנו ריקם אל תשיבנו, שבתחילה מבקשים על התפילה עצמה, שתיחשב תפילה, ותתקבל ברחמים וברצון לפני הקב"ה, ואחר כך מבקשים ריקם אל תשיבנו, שגם הבקשה תתקבל ומן השמים ירחמו עלינו שנזכה לישועה.

השפעת התפילה על האדם

אמרו חז"ל( ברכות ו, ב) שהתפילה היא דבר העומד ברומו של עולם, ובעלי המוסר פירשו בזה (עיין סידור הגר"א
בהקדמת שיח יצחק) כי התפילה מרוממת את האדם, שהאדם הוא גם כן עולם, ונקרא עולם קטן (תנחומא פקודי ג), ועל ידי התפילה אדם מתרומם ונעשה בעל מדרגה שאין לשער! התפילה נותנת הרבה מדרגות, כמובן תלוי איזה תפילה, בכוונה, ועם איזה כוונה, ויש הרבה דרגות בכוונה. בדרגת תפילה בכוונה כתוב בשולחן ערוך או"ח סימן צח) שצריך להרגיש כעומד לפני המלך, ויש בזה שני עניינים, מצד אחד זה יראה ופחד לעמוד לפני המלך, ומצד שני זה גם שמחה שהמלך שומע אותו, הוא יכול לדבר עם המלך, והמלך מוכן לשמוע אותו.
בתפילה אדם עומד לפני המלך, והקב"ה שומע אותו, כמו שביאר המסילת ישרים בפרק י"ט מה היא תפילה,
שהוא מדבר אל המלך, והמלך שומע ומקשיב לדבריו, ואם הוא מתפלל בלי כוונה, הרי המלך יודע מחשבות, ויודע שהוא לא חושב בלבו על מה שהוא מדבר! – וסתם מלך בשר ודם אינו יודע, אבל הקב"ה מלך מלכי המלכים יודע מה שבלב, ויודע שהוא אומר דברים בלי כוונה ואינו חושב על מה שהוא אומר. בארחות חיים להרא"ש מה טוב לבקש סליחה על אמרך סלח לנו בלא כוונה", היינו שצריכים לומר סלח לנו על ה'סלח לנו' – לבקש סליחה על זה גופא
שאומרים סלח לנו בלא כוונה, וכיצד יכולים לומר בלא כוונה ולהתפלל מן השפה ולחוץ, הרי עומדים ומדברים עם המלך שיודע האם מתכוונים, ואם אחד מדבר אל המלך והמלך יודע שהוא מדבר ולא מתכוון, איך המלך יתייחס אליו?!

תפילה בשמחה

יש פסוק בתהלים (ב, יא) עבדו את השם ביראה וגילו ברעדה, היינו שצריכה להיות עבודת השם עם יראה
ורעדה, אבל יחד עם זה גילה, לשמוח בעבודה. ולכאורה זו סתירה, וכיצד יכולה להיות שמחה יחד עם יראה, הרי היראה היא פחד, וזה לכאורה סתירה לשמחה. אבל באמת אין זו סתירה, וכמו שהביא המסילת ישרים (פרק יט) בשם מדרש, כשאתה מתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לפני מלך שאין כמוהו, היינו שבתפילה צריכה להיות שמחה, שמתפללים לפני מלך שאין כמוהו, והרי תפילה היא בודאי עם יראת שמים, כיון שעומדים לפני המלך, ויש בזה יראה לעמוד לפני המלך, אבל יחד עם זה יש גם שמחה, לבך שמח עליך! ורק יראת בשר ודם אינה שמחה, אבל יראת הרוממות יכולה להיות עם שמחה, וכן יראת הרוממות של אדם גדול, כגון כשעומדים ליד החזון איש, מצד אחד יש בזה יראה, יראת הרוממות, אבל זו גם שמחה והרגשה מאד נעימה, שנמצאים ליד החזון איש, וזו יראה עם שמחה. לכן יראת שמים אינה סתירה עם שמחה, והתפילה היא עם יראה, אבל לבך שמח עליך, כי קרבת אלוקים מוסיפה שמחה.

כדבר איש אל רעהו

במסילת ישרים פרק י"ט כתב רבי משה חיים לוצאטו הקדוש זי"ע על תפילה בכוונה: צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב וכו' שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו אף על פי שאין עינו של אדם רואהו, ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל. אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו", עכ"ד.
והיינו שעם 'שכל נכון' אין זה קשה להתפלל בכוונה, להרגיש שהוא מדבר עם מישהו, ונושא ונותן עמו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ואמנם לא מרגישים זאת בחוש, אבל עם שכל נכון במעט התבוננות ושימת לב זה לא קשה, להתרכז ולהרגיש שאני מדבר עם מישהו, שהוא שומע את מה שאני מדבר, ואני מדבר מה שאני רוצה לומר, עם שכל נכון אפשר להרגיש זאת, וזוהי תפילה בכוונה. זכורני כשהייתי ילד קטן ועמדתי ליד אאמו"ר זצ"ל, שמעתי איך שהוא מתפלל, והיה ממש כמו שכתב המסילת ישרים, כמו שאחד מדבר עם השני, והשני שומע את מה שהוא מדבר אליו.

עצות לכוונה בתפילה

מעשה שהיה לפני כמה שנים באברך אחד שהגיע אלי לפני ימים נוראים והיה שבור מאד, כי בכל השנים כשהוא
היה יותר צעיר בימים נוראים היה בוכה בתפילה, והיה מרגיש את אימת הדין ובוכה, אך בשנים האחרונות הוא לא מצליח לבכות, והיה שבור מאד מזה. ואמרתי לו שכתוב בספרים מובא במ"ב (צח, א) שכל גדולי המקובלים שידעו את הכוונות הנסתרות שיש בכל מילה בתפילה, אף על פי כן בשעת התפילה עצמה התפללו כמו ילד קטן, עם כוונת פירוש המילים הפשוט ולא יותר, ויש גם צדיקים גדולים שמתפללים מהר, ולא מתעכבים הרבה בתפילה. אמנם יש כאלה שיש להם כוחות ומאריכים יותר, אבל הרבה מן הגדולים וגם מגדולי המקובלים לא היו מאריכים בתפילתם, אלא היו מכוונים רק פירוש המילים הפשוט, כמו שילד קטן מבין, ולמשל החפץ חיים היה גומר תפילת שמונה עשרה מהר, ולא היה מאריך הרבה בשמונה עשרה, ואילו החזון איש היה יותר מאריך, כל אחד לפי מה שהרגיש, לפי כוחו. ואמרתי לאותו אברך, שגם הוא יתפלל כך, ולא ינסה לבכות, אלא יתפלל בפשטות, עם כוונת פירוש המילים הפשוט, והוא אכן עשה כך, והתפלל בימים נוראים בפשטות, ואחר כך סיפר לי שבאותה שנה בכה יותר מכל השנים! כי הוא התפלל בלי שאיפות להגיע לבכייה, וכל מחשבתו הייתה נתונה על תוכן מילות התפילה כפשוטן, וזה ממילא מביא להתרגשות, ובפרט בימים הנוראים שהם ימי רחמים ורצון והם זמן שיש בו השפעה, הבא ליטהר מסייעין אותו, והמילים הפשוטות של התפילה גרמו שיבכה יותר מכל שנה. ידוע שאם מתעכבים יותר מדי בתפילה עלולים בינתיים להיכנס בראש מחשבות זרות של יצר הרע, ומו"ר הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל המשיל בזה ואמר כי עגלה שנוסעת לאט, יכולים לטפס ולעלות עליה בדרך כל מיני מרעין בישין], ואילו רכבת שנוסעת מהר, אי אפשר לעלות עליה באמצע נסיעתה…
יש דבר חשוב מאד שמועיל לכוונה: להתפלל מתוך הסידור, וידוע בשם הגר"א רמז לזה ממגילת אסתר (ט,
כה) "ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה", וכל מלך סתם במגילה הוא מלכו של עולם, והוא רמז כי כשבאים ועומדים לפני הקב"ה בתפילה, 'אמר עם הספר' – צריכים להתפלל מתוך הספר, ואזי 'ישוב מחשבתו הרעה' – לא יהיו מחשבות בטלות בשעת התפילה, וכל התפילה תהיה בכוונה כראוי.
ואמנם זה תלוי כל אחד לפי טבעו, ומי שמכוון יותר טוב בעצימת עיניו עדיף שיעצום את עיניו.
בסידור הגר"א מובא מהשל"ה עשר עצות לכוונה בתפילה, וכתב שהדבר הראשון והמועיל ביותר הוא דבקות
בתורה, כי התורה מקדשת את האדם, וכמו שאמרו באבות פ"ו על העוסק בתורה לשמה "ומכשרתו להיות צדיק וחסיד ישר ונאמן", וככל שהאדם דבוק יותר בעסק התורה ולומד יותר בהתמדה, כך האמונה ברורה יותר אצלו ומרגיש שהוא מדבר עם הקב"ה, וממילא לא קשה לו לכוון בתפילה כראוי.

לחשוב פירושים

תפילה היא עבודה שבלב, ובאמת זו עבודה גדולה מאד לכוון בתפילה כראוי, ובהקדמה לשיח יצחק בסידור הגר"א כתב ששאל את הגה"צ רבי נפתלי הערץ הלוי זצ"ל שהיה רב ביפו, מה העצה לכוונה בתפילה, ואמר לו "לעיין בביאור חדש כי זה ממשיך את הלב", והיינו להתבונן בפשט הפסוקים ולחדש חידושים במילות התפילה, שזה מביא לחיזוק הכוונה ולהרגיש לפני מי אתה עומד. סיפר לי תלמיד שהיה קשה לו לחשוב כל הזמן בדברי תורה ולא להסיח דעת מעסק התורה, וחיפש ומצא עצה שלא יהיה ביטול תורה במחשבה, על ידי שיחשוב בזמנים הפנויים על נוסח התפילה, מה פירוש המילים, שיש מילים שהם מיותרות לכאורה, וגם עצם פירוש המילים, יש הרבה מה לחשוב ולהתבונן בזה.

דקדוק

יש להעיר דבר הנוגע למעשה בתפילה, שישנם כללי דקדוק בלשון הקודש, וידוע כי אדם הראשון נברא עם כוח הדיבור בלשון הקודש, וכן צורת הכתב והאותיות הם מששת ימי בראשית וכמו שאמרו בפרקי אבות ה, ו) שהכתב נברא בערב שבת בין השמשות, וגם צורת הניקוד יש בה משמעות ויש עליה הרבה פירושים בספרי הקבלה, וצריכים לשים לב לבטא את מילות התפילה בצורה הנכונה על פי כללי הדקדוק.

הזכרת השם

יש עוד ענין בתפילה, שבכל פעם שמזכירים את השם, צריכים לדעת שזה שם השם, ולהזכירו במורא, כמו
שכתב רבינו יונה באיגרת התשובה "וייזהר אדם שלא יזכיר את השם לבטלה שנאמר את השם אלוקיך תירא וכו', והמזכיר את השם או את הכינוי צריך להזכירו באימה וביראה, ואותם שאינם מזכירים את השם באימה וביראה אינם יודעים את השם שנאמר ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (וראה עוד בשערי תשובה ג, סא). והיינו שאם מזכירים שם שמים בלי מורא זה חטא. וזה לא פשוט.

כוונה בברכות

גם בכל ברכה שמברכים, מובא במשנה ברורה ( סימן ה) בשם ספר חסידים "כשהוא נוטל ידיו או שמברך על
הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוון לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וציווהו על המצוות, ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלי הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף השם בעמו, ושלח לנו ביד ישעיה ואמר יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני ולבו רחק ממני, ועיין שם עוד מה שהאריך בגודל העונש עבור זה".
והיינו שבכל ברכה שאדם מברך, כגון ברכת הנהנין, שאוכל ומברך לפני האכילה, צריך בשעת הברכה להרגיש בלבו 'אני חייב להודות', כי זה חסד השם שיש לי את האוכל הזה, ואני חייב להודות, ואני מודה לו ומשבחו עבור זה, מחשבה כזו צריכה להיות בכל ברכות הנהנין! ואם לא חושבים כך זה חטא, כפי שכתב בספר חסידים. וכן בברכת המצוות, כשמברכים על מצוה, צריכים שבלב תהיה הרגשת שמחה, שאנו מודים להשם על שזכינו לקיים את המצוה, וגם בברכות השבח, שתהיה הרגשה כזו שאנו חייבים לשבח.
שמעתי מאאמו"ר זצ"ל כי הוא זוכר שרבי ברוך בער כשהיה צריך לברך ברכה, לפני שאמר 'ברוך אתה' היה
עומד בפחד וברצינות עם הכנה, ומתבונן וחושב אל מי הוא מדבר, מה הוא אומר ולמי הוא אומר.

חזרת הש"ץ

[מההספד על מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל:] נזכיר דבר חשוב מאד ששמעתי שהנפטר היה מעורר רבות על זה וכן
מובא בשם הגר"א (עיין מעשה רב אות מג ובכתר ראש אות מה) לשמוע ולכוון כל מילה ומילה בחזרת הש"ץ, ואפילו שכבר הייתה קודם כוונה בתפילה בלחש, אין שיעור לכוונה, וכשמכוון בחזרת הש"ץ זה נחשב כמו שהתפלל עוד פעם, כי שומע כעונה, ושכרו כפול כמו שהתפלל שני פעמים, וגם אם התפילה בלחש קודם הייתה בלי כוונה וצריך לחזור ולהתפלל, אם הוא מכוון בחזרת הש"ץ זה עולה לו כמו שהתפלל בכוונה (עיין איגרת התשובה לרבינו יונה והובא בב"י סימן קכד). ולא רק כששומע ומכוון בכל חזרת הש"ץ, אלא אפילו כוונת ברכה אחת, ואפילו מילה אחת לכוון, זה גם נחשב! כי הרי עיקר התפילה היא עבודה שבלב, כמו שדרשו חז"ל בריש תענית על הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" עבודה שבלב זו תפילה, וכל נוסח התפילה והברכות הוא מדרבנן, אך מדאורייתא כל שבח או הודאה או בקשה אם זה בכוונה יש בזה קיום מצות עבודה שבלב! כי העיקר הוא כוונת הלב. ובפרט חזרת הש"ץ שהיא בציבור, הרי תפילת ציבור היא תפילה אחרת, ואם שומעים כל מילה בכוונה, לא במתח אלא ברוגע, רק להבין את פירוש המילים הפשוט, זוהי עבודה שבלב שמטהרת את האדם.