תמצית סיפור יציאת מצרים על פי מדרשי חזל

הקדמה
מצוות סיפור יציאת מצרים היא יתירה על שאר
המצוות, שכל המצוות יש להן גבול ויש מצוות
שאפילו עובר על בל תוסיף אם מוסיף, מה שאין
כן בסיפור יציאת מצרים, שבזה יש עניין
להרבות וכל המרבה הרי זה משובח, ואפילו
כולנו חכמים ונבונים ויודעים את התורה יש
עלינו מצווה לספר.
ומובא בחז"ל שגדר המצווה הוא שכל אחד
יספר בסגנונו וכפי צחות לשונו, אלא שברבות
השנים כשהתרבו כאלו שהיו אומרים דברי הבל,
או-אז כתב בעל ההגדה את הנוסח שיש בידינו,
אבל יסוד המצווה זה להרגיש את הסיפור
ולחיות אותו. קריאת ההגדה כפשוטה ללא
הרגשת הלב, הרי היא משולה לילד בר מצווה
שמדקלם את הדרשה מהדף שהכינו לו ומסיים
בתודה רבה להורי המסורים…..
עיקר המצווה היא לחוש כאילו אנחנו עבדים,
לתאר מה זה עבד, מה זה לעבוד קשה מ 4 בבוקר
עד הלילה, וכעת אנו יוצאים לחירות ולהמחיש
מה מרגיש היוצא לחירות ועד כמה הוא מאושר
ביציאה, וזמ"ש מתחיל בגנות ומסיים בשבח,
ולכן, מצד אחד אוכלים לחם עוני ומצד שני
יושבים דרך חירות. ובסיפור צריך ג"כ לספר 'את
אשר התעללתי במצרים', לשמוח במפלתם,
ולצחוק על המצרים בכל מיני דוגמאות חיות
ממה שעבר עליהם בשעה שהקב"ה הכה אותם.
סיפור יציאת מצרים הוא יסוד האמונה
וההנחלה לדורות הבאים של האמונה בקב"ה,
שכר ועונש, תורה משמים, מידה כנגד מידה וכו',
ואין דבר העומד מול רצונו .
ישנו דבר מוזר שאנשים מתכוננים לליל הסדר
בביעור חמץ. מרור, מצות וכל המסתעף אבל
מזניחים מאוד את מצוות הסיפור שצריך
להתכונן לזה ביותר כי עיקרו הרגשת הלב וגם מי
שכן מתכונן לכך, לפעמים הוא משקיע המון
בווארטים וכדומה ופחות בסיפור עצמו.
כתוב בזוהר שהמלאכים יורדים לבתים לשמוע
את אמירת ההגדה ומי אשר אומרו בשמחה,
הקב"ה מראה לפמליה שלו.
)רעיון לסיפור בשעת ההגדה: יחלק את זה
לכמה חלקים: השעבוד. לידת משה. המכות.
והיציאה ממצרים. חלק יאמר בתחילת מגיד
אחרי מה נשתנה. וחלק שני לפני הסעודה. חלק
שלישי בסעודה. והשאר בסוף הסדר. כך ישאיר
את הילדים ערניים ובמתח, מהמדרשים
והסיפור. כל חלק יסיים במתח גדול לקראת
החלק הבא.(
ראשית השיעבוד
שאל אברהם אבינו את הקב"ה איך אדע שאני
ארש את ארץ ישראל? ואיך אהיה בטוח שבני
ישראל יתחזקו באמונה טרם קבלת התורה? ענה
לו הקב"ה בגלל ספקותיך אגזור עליהם גלות, אך
הקב"ה גם כאשר מעניש, חס הוא על בניו ולכן
עם ישראל לא השתעבדו לעם בזוי ונחות אלא –
אצל העם המכובד ביותר שהיה באותה תקופה.
בזמן שבני ישראל ירדו למצרים הם החלו לפרות
ולרבות. בתחילת ימי השעבוד היו המלכים
והשרים רובם ככולם מהיהודים, לאחר תקופה
קצרה הייתה החלוקה בין היהודים לגויים
שווה, ולאחר מכן כשיורדי מצרים התמעטו,
הצטמצמו יותר ויותר השרים היהודים, אט אט
החלו היהודים להתחבר לשכניהם הגויים )מלבד
שבט לוי שהמשיכו לשקוד בתורה.( אמנם
היהודים המשיכו לעשות רצון ד', אך מבלי אותו
גישמאק והתלהבות כקודם. ואז החלו הצרות,
באותו הזמן עשיו פתח במלחמה עם המצרים,
היהודים שהצטרפו גם הם לצבא כחלק
מהתחברותם לגויים, נהנו בשמחה לקריאת
המצרים ויצאו יחד איתם למלחמה, אך אז שלא
כמו במלחמות הקודמות שלחו המצרים את
היהודים שילחמו לפניהם ובחסות המהומה
הסתלקו בהותירם את היהודים לבדם.
כשהסתימה המלחמה בניצחונם של היהודים,
הבחינו הם לפתע שהמצרים אינם, בחמת זעם
הם חזרו למצרים ושם היכו במצרים והרגו רבים
מהם. נזעקו המצרים לפרעה והכריזו שכך הם
אינם ממשיכים, היהודים מתרבים במהירות,
שש לשנה בכל משפחה, הם שולטים על הכלכלה
והמסחר, ועוד מספר שנים יקומו ויגרשו אותנו
מכאן, בתחילה כאשר שמע זאת פרעה ביטל את
דבריהם בהינף יד, הוא הרי ידע טוב מכולם כמה
היהודים מועילים למדינה, למסחר ולכלכלה.
אך לאחר שהורידוהו מכיסאו למשך שלושה
חודשים, הוא חזר שוב למלוכה, וביתר עוז החל
להרע ליהודים, תחילה הוא קרא לשלושת יועציו
הבכירים. איוב, בלעם ויתרו, ויחדיו הם חיפשו
עצה כיצד להשמיד את עם ישראל, ואז הציע
בלעם לאבד את עם ישראל ע"י המים. מכיוון
שהקב"ה הבטיח שיותר לא יהיה מבול, וכך הם
אינם יענשו. שמע זאת יתרו ושלל את דבריו, הוא
הזכיר לפרעה את עונשם של אבימלך ופרעה
שהקב"ה הענישם מכיוון שפגעו באברהם אבינו,
פרעה שמע זאת, והתנגד ואף כעס על יתרו שזלזל
בהצעתו, ולכן נאלץ יתרו לברוח למדין, לא לפני
שלקח עמו את ה'מטה' הידוע. איוב, ששתק
נידון ליסורים, בלעם שהציע את ההצעה נענש
לאחר מכן.
תוכנית פרעה
מיד לאחר מכן קרמה התוכנית עור וגידים
ויצאה בסערה לדרך. בתחילה הציע פרעה לעם
ישראל לעבוד תמורת תשלום רב, היהודים שרצו
את קרבתו החלו מיד בעבודה במרץ רב. פרעה
חכך את ידיו בהנאה כשנודעה לו כמות
ההספקים של היהודים ע"י הצופים שהעמיד
בחשאי. הכמות הייתה עצומה. לאחר מספר
ימים החל השלב השני, שבו היהודים כבר אינם
מקבלים שכר על עבודתם, אך נדרשו להגיע
להספקים בדיוק כמו ביום עבודתם הראשון.
בשלב השלישי, מינה פרעה שוטרים, חלקם אף
יהודים, אשר תפקידם היה להכות את מי שאינו
משלים את מכסת העבודה שעליו לעבוד. )כמובן
שהשוטרים היהודים נמנעו מלהכות את אחיהם
למרות שבשל כך הם הוכו ע"י הנוגשים,
)השוטרים המצרים(.( ובינתיים בשעות המנוחה
המעטות שהיו, שברו המצרים את כל שעמלו
היהודים בפרך במשך היום, על מנת למנוע את
הסיפוק הנוצר מהמוגמר. המצרים הוסיפו עוד
להתאכזר כשהעבידו את הנשים בעבודות גברים
ולהפך, גם כאשר יהודי לא סיים את המיכסה
שהוטלה עליו, השתמשו בילדיו להשלמת
הבנייה כששמו אותם בקיר כאבן. היהודים,
כשראו את הצרה, החלו לעזור ולעשות חסדים
אחד עם השני. מטרת פרעה הייתה התמעטות
עם ישראל. אך, 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן
יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל'. כשהיו המצרים
הולכים ברחוב, הם שפשפו עיניהם בתימהון,
בכל מקום נראו קבוצות, קבוצות של ילדים
יהודים. למשפחה ממוצעת היה בין חמישים
לשישים ילדים! הלכו המצרים והטילו על עם
ישראל עבודות בזויות נוספות, כגון: לנקות את
הזבל, לאסוף חיות וכדו'. והיהודים, ככל שעינום
יותר, כך התרבו יותר, נזהרו יותר מלשון הרע
ורכילות, והתחזקו בענייני בן אדם לחברו.
והנשים הצדקניות, לאחר עבודת פרך במשך
היום, היו חוזרות בלילות לפני בעליהן,
מתקשטות בפניהם, מתעברות ויולדות בשדות.
המצרים שהבחינו בתינוקות הגיעו להורגם, אך
השם הצילם, וכשהמצרים הגיעו, נבלעו
התינוקות באדמה. המצרים שחפרו באדמה
בחיפוש אחריהם, התייאשו לאחר עבודה
מאומצת. או, אז יצאו התינוקות, והגיעו
המלאכים להאכילם ולהשקותם, כעבור מספר
שנים, כשגדלו, חזרו הם לבתי הוריהם. ואפילו
בהסתרה שבתוך הסתרה, חושב הקב"ה עלינו.
חלום פרעה
בוקר אחד קם פרעה שטוף זיעה, ובבהלה מזעיק
את יועציו לפתור את חלומו. היו מאזניים, הוא
מספר ברעד, על כף אחת – אדם אחד, ועל הכף
השנייה כל מצרים. ובא האחד והכריע. ענו
יועציו, יבוא אדם אחד שיגאל את עם ישראל
מידך, עודם מדברים, ולחדר התפרצו שניים
משומרי המלך בקול תלונה שההמון המצרי
ממורמר וכעוס, וטוען, כי ככל שהם מכים
ומענים יותר את עם ישראל, כך עם ישראל
מתרבה וגדל יותר. ופני המלך חפו. לפתע ננער
המלך מקיפאונו וחיוך ניצחון התפשט על פניו,
בבהילות הורה להזעיק עליו את צמד המילדות,
לכשהגיעו, ציווה עליהן להרוג את כל הזכרים
הנולדים, ועל מנת שלא ייראה אכזרי, הציע
שיעשו זאת תוך כדי לידה, יסתמו לנולדים את
האף וכך ייחנקו, ויחשבו כולם שמחלת קורונה
פרצה. המילדות, לא רק שלא שמעו להוראתו,
אלא עזרו ליולדות, ואף הביאו כסף לנצרכים.
לאחר מספר חודשים, הזעיק פרעה שוב את
המילדות בשאלה האיך יתכן שעם ישראל
ממשיך להתרבות ואף מכפיל ומשלש את
כמותו? ענו המילדות שהן אינן יודעות מדוע, אך
הנשים היהודיות יולדות לבד ואינן קוראות להן.
ופרעה בדרך נס, שמע והאמין. באותו הלילה
חולם פרעה חלום נוסף, והוא – שאדם בא
ומלקט את כל כוכבי מצרים, וזורקם לים. פרעה
שנלחץ כהוגן מורה לזרוק את כל הזכרים
הנולדים לים. ובנוסף לכך ציווה שעל יד כל בית
אשר גר יהודי, יבנה בית שבו יגור המצרי
שתפקידו לוודא האם האישה צריכה ללדת,
ומיד כשנולדו היה המצרי השכן תופסם
באכזריות ומשליכם ליאור. הנשים שצדקניות
היו, מלו את ילדיהם במהירות לפני זריקתם.
וכך מיליוני תינוקות יהודים נזרקו באכזריות
ליאור. פרעה חשב שהצליח, אך טעה. כל
התינוקות הללו ניצלו ע"י מלאכים שהצילום,
ולאחר שגדלו חזרו לביתם.
קושי השיעבוד
קבוצות קבוצות של יהודים נהרו בחשאי לבית
הכנסת המרכזי, שם נודע כי נמסר שיעורו של
גדול הדור, עמרם. בשיעור, הורה עמרם שעל
הגברים לגרש את נשותיהם, לומר די להשלכתם
של הזכרים ליאור. שמעו זאת היהודים וקבלו.
עמרם, ועמו כלל ישראל, גרשו את נשותיהם.
כששמעה זאת מרים )בת עמרם( עוררה את
תשומת ליבו של אביה שאכן, פרעה גזר על
הזכרים מוות, אך בהוראתך נוסף המוות גם
לנקבות, ועוד היא הוסיפה, מה עם קידוש ד'
ועולם הבא? קיבל עמרם את דבריה והתחתן
שוב, ואחריו התחתנו כל עם ישראל. מיד לאחר
מכן, התעברה יוכבד בגיל ,130 ובחודש השישי
ילדה בן. התינוק שנולד היה מהול, ובלידתו
התמלא הבית באור יקרות. מיד הבינה יוכבד
שתינוק זה יהיה מושיעם של ישראל. השכן הגוי
עדיין לא חשד בכלום מכיוון שלא עברו תשעה
חודשים מהחתונה. לאחר שמונה חודשים
התחילה יוכבד לחשוש, ולאחר לילות ארוכים
ללא שינה, הגיעה להחלטה, והתחילה מיד
בביצועה. היא בנתה תיבה, הניחה בתוכה את
בנה, ושמה את התיבה עם תכולתה ביאור,
במחשבה שגם אם יגלו המכשפים שמושיעם של
ישראל נולד, יסיקו שהוא נזרק ליאור. ואכן כך
היה, פרעה שראה בכוכבים שמושיעם של ישראל
נולד, נרגע כאשר 'ראה' שהוא הושלך ליאור.
מרים ובתיה
משעה שהונח משה ביאור צפתה בו מרים
אחותו. ליבה ניבא לה רעות. ואכן, לאחר מספר
ימים הבחינה מרים בקבוצת נערות המתקרבת
לעבר היאור, ובחרדה היא מגלה שזוהי בתיה,
בת פרעה, בליווי נערותיה. בפליאה, היא שומעת
את בתיה מבקשת את עזרתם של נערותיה
בהבאת התיבה. נערותיה שסרבו לבקשתה
בטענה כי אביה המלך אוסר זאת, נחבטו מיד
ע"י מלאך ונהרגו.
באותה שעה החליטה בתיה שהיא מתגיירת,
לאחר שנים של סלידה מהתנהגותו האכזרית של
אביה. הושיטה בתיה את ידה לעבר התיבה,
ולתדהמתה של מרים התארכה ידה של בתיה,
לאחר שהוציאה בתיה את התיבה קראה לתינוק
משה על שם שמשתהו מן המים. אך משה לא שת
ליבו לכל זאת, אלא בכה ודרש כמו כל תינוק –
אוכל. חפשה לו בתיה אישה אשר תסכים
להאכילו, אך משה שצדיק היה, לא הסכים
לאכול מאישה גויה, עד שהגיעה מרים והציעה
את אימה. כעבור שנתיים לאחר שגדל וגמר
לינוק, לקחה בתיה, שאוהבתו אהבת נפש,
לביתה, לגדלו שם.
וכך, גדל משה בבית פרעה בטוב ובנעימים,
כשפרעה האדם שניסה כ"כ ללא הצלחה להורגו,
מגדלו כבן. וזהו אחד הניסים הגדולים שהיה
בשעבוד מצרים. תחביב היה לפרעה, בשעות
הפנאי שהיו לו, והיו רבות כאלה, נהג לחגוג זאת
בסעודות פאר ובחגיגות מרהיבות עיניים. באחת
מחגיגות אלה משה, שישב על ברכי פרעה, שלף
באלגנטיות את כתר הזהב מראש המלך ו-הניח
על ראשו, התדהמה הייתה מוחלטת, בלעם היה
זה שהפר את השקט בצעקה כי משה זה יהיה
מושיעם של ישראל, אך דבריו לא התקבלו,
משום שמלאך בתחפושת אחד מיועצי המלך,
טען בעוז כי מעשה משה היה קונדס ילדותי ותו
לא, ואף הציע לבדוק זאת ע"י תרגיל, שבו יניחו
לפני משה 2 צלחות, האחת עם גחלים רותחים,
והאחת עם זהב ויהלומים. והצלחת שבה יבחר
תעיד מי הוא באמת. ואכן כך עשו, ומשה, הגיש
את ידו לעבר היהלומים, ובא מלאך והיטה את
ידו לעבר הגחלים. או אז 'הבינו' כולם כי אכן
היה זה מעשה משובת ילדות.
גדולתו של משה
בגיל 9 התוודע משה לשעבוד הנורא ביהודים,
והחל להציק לבלעם שבעצותיו נעשה כל זה,
בלעם, שסבל מהצקותיו, ברח. לאחר מספר ימי
בריחה הגיע בלעם לכוש, להפתעתו הייתה הארץ
ריקה מגברים, לשאלתו נענה שהגברים יצאו
להילחם עם המדינה השכנה ויחזרו בעוד מספר
חודשים. לבלעם לא הייתה הזדמנות טובה מזו.
הרי תמיד רצה למלוך ועתה יש לו הזדמנות פז.
בשיטתיות הוא החל בחסימת הארץ מארבעת
צדדיה כדי למנוע את שובם של הגברים
מהמלחמה. בצד אחד – הציב גדר, בצד השני –
ייצר נהר מלאכותי, בשלישי – הביא בכישוף
כמות גדולה של נחשים, וברביעי – הציב שוב
גדר. ואכן, כאשר רצו הגברים הכושים לחזור
למולדתם, נתקלו במחסומים שהציב בלעם,
ובחוסר אונים נשארו בחוץ. ובינתיים, משה גדל
בבית פרעה, ונהיה בכיר השרים. ובתוקף
תפקידו, היה עורך סיורים בממלכה, שם התוודע
לאכזריות שבה נהגו המצרים ביהודים, וליבו
חישב להיקרע מרחמים. הוא ניגש לעזור,
לסחוב, לחבוש ולסייע ככל הניתן. ואכן הצליח
להקל ולרומם מעט את מצבם של היהודים. ואף
הצליח להשיג את הסכמתו של פרעה למנוחה
ביום השבת.
בוקר אחד בשעת סיורו היומי, הבחין משה
במצרי מכה יהודי עד זוב דם, מיד סטה מדרכו
והרג את המצרי בשעה שהוא בוחן את
סביבותיו, לראות האם ישנו מישהו שהבחין
במעשיו. לאחר שראה שהסביבה חפה מאנשים,
נפרד מהיהודי שהודה לו נרגשות והמשיך
בסיורו כרגיל. למחרת שוב ראה זוג אנשים
מכים אחד את השני, לתדהמתו היו אלו 2
יהודים, דתן ואבירם, התרה בהם משה
שיפסיקו, אך הם, לעגו לו והטיחו בו בבוז:
הלהרגנו הנך רוצה בדומה למצרי שהרגת
אתמול? נלשין עליך לשלטון.
המלך ששמע זאת החל להבהל מהעצמאות
שתפס משה וציווה להורגו. משה, כשראה את
רודפיו החל לברוח, אך היה זה מאוחר מדי,
הרודפים היו קרובים והחלו לירות חיצים
לעברו. אך, החיצים, בדרך נס חזרו בסיבוב ישר
לעבר פניהם הנדהמות של החיילים הרודפים
והרגו רבים מהם. בנוסף לכך, גם עיניהם
התעוורו. וכאשר רצו לכרות את ראשו, נעשה
צווארו לשיש. וידם קצרה מלפגוע בו.
משה בכוש
משה ברח, וכעבור זמן קצר, הגיע לכוש. היה זה
10 שנים לאחר כיבוש בלעם. משה שלא ידע
מזאת, תמה למראה הגברים המתגוררים
בבקתות עלובות מחוץ לארץ גדולה ומבוצרת
היטב. המלך, שזקן וחלש היה. פנה אל משה,
הסביר לו את עליבות מצבם, וביקש באותה
הזדמנות להמליך את משה למלך עליהם. העם,
שהאדם הגבוה והמרשים מצא חן בעיניו, הריע
בהתלהבות. לאחר ששקל משה את האפשרויות
העומדות בפניו, הורה לכל אחד ואחד מתושביו
המעריצים, לגדל בביתו – אפרוח של חסידה,
והתושבים, שכל רצונם היה למצוא חן בעיני
מלכם החדש, עשו כמצוותו. לאחר מספר ימים,
הורה שוב, שעל התושבים להרעיב את החסידות
משך שמונה ימים. לאחר מכן ציווה להשליכם
לאזור הנחשים. החסידות המורעבות בלעו את
הנחשים כמו שהם, ובין רגע נהיה המקום ריק
מנחשים. התושבים המשולהבים פתחו בדהרה
לעבר משפחותיהם. בלעם שצפה על כל זאת
מחלון ארמונו. נמלט בעור שיניו. במשך 40 שנה
מלך משה בכוש. וכעבור 40 שנה ליווהו העם
בכבוד גדול בדרכו למדין.
משה במדין
כשהגיע משה למדין, הבחין בהתקהלות המונית
סביב נערות הנראות חסרות עונים מול
צעקותיהם של הרועים הזועמים. לתמיהתו,
הסביר לו אחד הרועים, אלו בנות יתרו. וחטאם
הוא שאביהן – ראש הכמרים, קם בוקר אחד
בהחלטה מטופשת להתגייר, סיכם הרועה
בזחיחות. שמע זאת משה. ומכיוון שגיבור היה,
גירש את הרועים ושילח את בנות יתרו לדרכן.
כשחזרו בנות יתרו לביתן מוקדם מן הצפוי הביט
בהן יתרו בתמיהה, בבלבול ספרו לו בנותיו
שאיש עברי הצילם. ביקש, קראנה לו. מיד כאשר
הגיע משה, החל יתרו לגלגל עמו שיחה, במהלכה
מספר משה לתומו, שמבוקש הוא ע"י מלך
מצרים. שמע זאת יתרו, וסגרו במרתף ביתו,
משום שהוא מבוקש למלכות פרעה ששלט אז
בכל העולם. לאחר עשר שנים. ירד יתרו למרתפו,
ולתדהמתו הוא מבחין במשה, שבריא ושלם
היה. מיד הבין שאדם זה קדוש הוא, והוציאו.
מה שלא ידע הוא שבתו ציפורה שהבחינה
בצדקותו של משה, הייתה יום יום מגישה לו פת
מפיתה, וכך שרד. כשיצא משה מהמרתף, הבחין
במטה הניצב תקוע באדמה. לשאלתו הוסבר,
שמטה זה לקח יתרו מפרעה כשברח ממצרים
ואין אדם שהצליח להוציאו, ועוד סופר לו, על
הבטחותיו של יתרו לראשון שיצליח להוציא את
המקל. ההבטחה ראשונה שהייתה – שישיא את
בתו לו לאישה. והשניה – שהמטה יהיה שייך לו.
הגיע משה ושלף את המטה מן האדמה. שמע
זאת יתרו וקיים את הבטחותיו.
חזרה למצרים
ובמצרים, חלה פרעה בשחין. וגופו החל לפלוט
פסולת נוראית. באחד הימים, נפל מסוסו,
ונשאר מתגולל בייסוריו לאחר ששריו ויועציו
מיאנו להרימו בשל סירחון גופו. וכך מידי יום
היה רוחץ את גופו בדמם של 300 תינוקות
יהודיים. ובני ישראל, שכשל כוח סבלם היו
בוכים ומתחננים להקב"ה שיצילם. 'ותעל
שוועתם אל האלוקים מן העבודה'.
ציווי ה' למשה
כשראה הקב"ה את מסירותו של משה לפרט,
כאשר נזעק לעזרתו של כל יהודי במצרים, וכיצד
רץ ונשא את הכבשה שברחה מן העדר על כתפיו.
או אז נגלה הקב"ה למשה בסנה וציווהו לגאול
את עם ישראל ממצרים. משה שאל את הקב"ה
שאלות רבות: מי אני שאלך לפרעה? מה אגיד
לעם ישראל? איך אגיד, הרי פרעה יהרגני, אחי
הגדול יקנא בי, ובכלל מדוע שיאמינו בי? ענה לו
הקב"ה: אני אלך אתך, ואהרון אחיך אף ייצא
לקראתך, ולפרעה תאמר: אלוקי העברים
שלחני, ולזקנים תאמר: 'פקוד יפקוד אלוקים
אתכם', ולבני ישראל, תבצע את הסימנים של
הנחש, הצרעת והדם. במשך שבעת ימי הפסח
דיבר משה עם הקב"ה, ובהם לא הזכיר משה אף
לא ברמז את צרותיו האישיות, הן עם דתן
ואבירם, והן עם פרעה שכועס עליו, כך מתנהג
מנהיג אמיתי, מבלי נגיעות אישיות, אלא אך
ורק עם נקיות מוחלטת.
משה יוצא לדרך
בדרכו למצרים לעשות רצון ד', כמעט ונפח את
נשמתו, מכיוון שעדיין לא מל את ילדיו. ובהגיעו
למצרים, האמינו מיד הזקנים לאמירתו פקוד
יפקוד כי בשונה מכל יהודי לא למד זאת משה
בחידר, שהרי את ילדותו בילה משה בבית פרעה.
לאחר מכן, יוצא משה יחד עם אהרון והזקנים
לעבר ארמון פרעה. אך, אט אט נשמטו הזקנים
מפחד פרעה. אך משה ואהרון המשיכו בדרכם
בגאון, ללא פחד כלל.
ובארמון, יושב פרעה בכיסאו שמח וטוב לב,
כשסביבו מלכי מדינות העולם, היה זה ביום שבו
חגג הוא מלכותו על כל העולם. בסיום דברי
רברבנותו, סימן הוא לאחד ממשרתיו שיגיש את
היין היוקרתי שייעד מזה זמן רב לאירוע יוקרתי
כגון זה, המשרת עשה כדברו, ופרעה החל למזוג
בכובד ראש את יינו, כשעיני המלכים נשואות
אליו ביראת כבוד. פרעה חייך בעונג, בשביל
הרגע הזה היה שווה ה-כ-ל!, הוא אומר בליבו.
ולתוך הרגע הקסום הזה נכנסו משה ואהרון.
פרעה, שממרום כסאו ראה אותם הראשון, פלט
קריאת בהלה קלה, ושמט מידו את כוס היין
היוקרתי, המלכים שלא היו שותפים למחזה
שראה פרעה הביטו לעברו בתמיהה, ורק לאחר
שפרעה המבוהל הרים אצבע רועדת לכיוון
הפתח התחוור להם פשר בהלתו. משה ואהרון
ניצבו שם גבוהים ומרשימים כתמיד, ולצדיהם
רבצו בהכנעה: אריות, דובים, ועוד חיות
שתפקידם היה למנוע את כניסתם של שניים
אלו. באותו זמן עשה הקב"ה שפרעה יצטרך
לנקביו, פרעה, שטען שהוא אלוהים, לא יכול
היה לעשות דבר. במקביל לכך שלח לו הקב"ה
עכברים קטנים שינגסו אותו ברגליו. פרעה, שלא
הבין מאין נפל עליו כל זאת החל קם וקופץ על
כסאו על מנת לגרש את העכברים, ויחד עם זאת
החל מצווח מהכאבים. המלכים, שחשבו
שמלכם פצח בריקוד אפריקני חדש, אך הם לא
הבינו מדוע הוא אינו שר את השיר המסורתי,
אלא זועק זעקות חסרות פשר. ואז נגשו משה
ואהרון לפרעה, באומרם: אנו שליחי מלך מלכי
המלכים, והוא ביקש שתוציא את בני ישראל
ממצרים, על מנת שיעבדוהו במדבר. פרעה,
שבינתיים תפס את עצמו, לא התבלבל והחל
מחפש בספר האלילים, לאחר כמה דקות של
'עיון', טען פרעה שבספרו לא כתוב שם זה, ולכן
הוא אינו נענה לבקשתם. אמרו לפניו משה
ואהרון, טיפש מטופש, הוא מלך מלכי המלכים!
הוא אינו כתוב בספרי האלילים. הוא שולט מעל
כולכם! פרעה, שנעלב מכינוי הטיפש, הפטיר
בעלבון, שאם הוא כה חזק שיוציא את עמו לבדו.
שמעו זאת משה ואהרון והזהירו, שיבוא היום
ובו תרדוף אחרינו בתחנונים לשחרר את עם
ישראל. ובמילים אלו יצאו מן הארמון,
בהותירם את פרעה פעור פה.
הכבדת העול על היהודים
מיד כאשר יצאו משה ואהרון מהארמון, התעשת
פרעה וציווה בחמת זעם, להגביר את עבודת
היהודים, הוא ציווה על היהודים לחפש את
התבן בכוחות עצמם, בנוסף לכך הוא הכפיל את
המכסה שצריך להספיק כל יהודי, ואף ביטל את
המנוחה ביום השבת, בטענה שליהודים יש זמן
רב, והם אף באים בתעוזה לבקש שחרור. עם
ישראל בכו במר ליבם לפני משה ואהרון,
באומרם שלולא ביקורם בבית פרעה היה מצבם
יכול להיות טוב יותר. משה ואהרון הרגיעום,
והזכירו שוב ושוב, שישועת השם כהרף עין.
למחרת, הגיעו שוב משה ואהרון לפרעה ועשו
לפניו את המופתים, תחילה זרקו את המטה
שהפך לנחש, ולאחריו את היד המצורעת ואת
הדם. אבל פרעה לא התרשם מכל זה. מכיוון
שהקב"ה הקשיח את ליבו על מנת שיקבל את
המכות כולם עד קריעת ים סוף. אמרו לו משה
ואהרון, תסתכל בחלון, אתה רואה את האליל
הגדול של מצרים, תסתכל עליו חזק ותיפרד
ממנו, כי בעוד 24 יום לא ישאר ממנו דבר, וכך
יצאו. פרעה שלא התרגש כלל מאיומיהם,
המשיך בעיסוקיו כרגיל.
המכות
כשהגיע היום ה24- יצא משה לפנות בוקר לעבר
היאור, שם פגש את פרעה כשהוא מגיע
להתפנות, לאחר יום שלם שבו לא התפנה בטענה
שהוא האלוה, הגיע משה ונעמד לידו ובניחותא
דרש בשלומו, ושאל למעשיו בשעת בוקר כה
מוקדמת, פרעה שלחצו לעשות צרכיו טיפס
לגבהים שלא הכיר, ניסה להשיב בהיגיון, אך
נכשל בכך כישלון צורב. לאחר דין ודברים כושל,
מודיע משה לפרעה שהיום תחל מכת דם. והיא
תהיה מידה כנגד מידה, כמכות הבאות.
המצרים, שהעבידו בפרך את היהודים, שלחום
לאסוף זבל וחיות, הדליקו נרות על ראשם, כך
שלא יכלו לזוז, שחטו את ילדיהם, אסרו את
הרחיצה, המעיטו את שעות השינה ולא נתנו
אפשרות מנוחה וחבישת הפצעים. ועל כך נענשו
מידה כנגד מידה מיד ד'. והיו המצרים צורחים
ומצווחים בכל מכה ומכה, תוך מריטת שערות
ראשם, והכאה בילדיהם. מבואר במדרש, שבכל
מכה ומכה מתו מאות אם לא אלפי מצרים.
לדוגמא: במכת דם, מתו האנשים מהתיבשות,
אוכל מקולקל וכן הלאה. לפי גודל אכזריותו של
המצרי, כך גודל עונשו. הקב"ה השאירם בחיים
על מנת שיעברו את המכות כולם. מצווה גדולה
היא לספר בהרחבה ולפרט ככל האפשר בתיאור
המכות.
בנוסף לכך יש לשמוח לאידם של המצרים,
כלשון הפסוק: "את אשר התעללתי במצרים"
וכן כותב הרמב"ם: כל אחד כפי צחות לשונו.
משך הזמן של כל מכה היה כשבוע ימים,
והופסקה עקב הבטחת פרעה. ובגמר המכה שוב
הקשה פרעה את ליבו. ההתרעות על המכה
הבאה היו במשך 24 יום, שבהם הקשה פרעה את
ליבו ולא שעה לאזהרות משה. את חלקם של
המכות הצליחו החרטומים לחקות, אך כישופם
היה דמוי למכה. כגון: במכת דם הצליחו
החרטומים לצבוע את המים באדום, אך להפוך
לדם לא עלה בידם, וכן הלאה. רוב המפרשים
סוברים כי בתקופת המכות, עם ישראל לא היו
משועבדים. ואף הסוברים שהיה שיעבוד,
מבהירים כי בשיעבוד זה היו היהודים כמעט
חופשיים לנפשם. בכל מכה ומכה, היו המצרים
בודקים האם היהודים סובלים אף הם מן
המכה, ומה רבה הייתה אכזבתם כשראו את
היהודים יושבים בביתם בביטחה ומביטים
עליהם בבדיחותא.
דם
כל מקום שהיה מים וכן רוק או משהו כזה אפילו
קירות ועצים שהיתה בהם קצת לחלוחית של
רטיבות, המקום נהפך לדם ולא סתם דם אלא
מסריח.
ונתאר את הדברים: מיד כשהתעורר הרגיש אבו
מוסא בחושו השישי המפותח, שדבר מה מוזר
קרה. כשגמר להתמתח, פנה לכיור הרחצה. שם,
תמיד לאחר ששטף את פניו, חש הוא רענן דיו על
מנת לחשוב ביתר צלילות. בתנופה פתח את
הברז, וזעקת תדהמה נפלטה מפיו, הברז
ששמשו בנאמנות מזה 23 שנה. החל מוציא נוזל
דוחה בצבע אדמדם, שלאחר הרחה והחלטה
מעמיקה, הגיע אבו מוסא למסקנה שזהו דם!
בפנים מוכות תדהמה, פנה אבו מוסא לעבר
הכיור במטבח, וכשהמחזה חזר על עצמו שוב,
הגיע אבו מוסא למסקנה, שצנרת ביתו שבקה
חיים לכל חי. בתושיה מקורית פנה אבו מוסא
לשכנו אעדל, אך מיד כשפתח את דלת ביתו הבין
שטעה. מכיוון דירתו של אעדל עלו צרחות
וזעקות בווליום גבוה, שאבו מוסא על אף כל
שנותיו כשכן לאעדל עדיין לא שמע. בכבדות,
ביודעו שאין ברירה אחרת, נקש אבו מוסא על
דלתו של אעדל, לאחר סידרת נקישות עקשניות
נפתחה הדלת, ועיניו של אבו מוסא נפקחו
לרווחה, בפתח עמד אבו מוסא כשפניו, ידיו,
ואפילו כפות רגליו היחפות היו מגועלות בדם.
מאחוריו עלו צרחותיו של חסן הקטן, כשהוא
דורש לשתות משהו נורמלי כהגדרתו. אבו מוסא
הבין שממנו לא תצמח הישועה, ומיהר להימלט
מהשטח במהירות. במר ליבו פנה אבו מוסא
ליאור, האליל הגדול. עיניו ברקו כשנזכר במימיו
הצלולים, ובצעדים קלים יותר פנה לעברו,
הצעקות שעלו מהבתים והצמא שנתנה בו את
אותותיו החישו את צעדיו. הוא הבחין שמצרים
רבים עושים את דרכם לעבר היאור. חיוך של
הקלה התפשט על פניו כשהבחין ביאור מרחוק.
אך נמחק מיד כאשר שמע את זעקות האימה
והצער, היאור! האליל הגדול של מצרים, הפך גם
הוא לדם. יותר לא שמע אבו מוסא, הוא איבד
את הכרתו. לאחר כמה שעות, התעורר אבו
מוסא למציאות עגומה. אין מים. אך בסוד נלחש
לו שליהודים ישנם מים בבתים. אך הם מוכרים
זאת בסכום כסף רב. אסף אבו מוסא את כבודו
האבוד ועם כד על שכמו, ביקש בתחנונים מים
מיהודון קטן, שלא שעה לתחנוניו ודרש תשלום
אגדי. כל אחד לפי רשעותו, פסק. ופני אבו מוסא
חפו.
צפרדע
אחרי מכת דם, מצרים היתה מסריחה נורא
מפגע תברואתי אחד גדול, זיהומים ויתושים וכל
מרעין בישין. ואז הגיעו הצפרדעים בקול רעש
גדול
נתאר את הדברים: כל הלילה הציקו היתושים
לאבו מוסא, ממכת דם הם אינם עוזבים את
ביתו, ללא הרף היה נאלץ לקום ממיטתו ולחבוט
ביתוש התורן. בבוקר כששוב התנחלה סטפנה,
בתו הקטנה, במיטתו היו עצביו מרוטים ובקול
צרוד משינה, הסביר שכעת אבא ישן כי כמעט
ולא ישן בלילה… בעודו מדבר וציוץ נשמע
מאחוריו, בבעטה מסובב הוא את ראשו, והנה,
למול עיניו הנדהמות, לא סטפנה ולא נעלים,
אלה צפרדע! בקפיצה, התרומם ואץ להביא את
המקל, אימת הילדים. אך נראה היה שהצפרדע
אינה מתרגשת מהמקל האימתני, היא המשיכה
לקפץ בעליזות על מיטתו של אבו מוסא,
וחברותיה שהצטרפו לחגיגה דגדגו את אבו
מוסא בכפות רגליו היחפות. ילדיו, שהתעוררו
לקול הקרקורים פצחו במקהלת צווחות כמו
שרק הם יודעים. בקושי, הוא מנסה להרגיעם,
תוך נפנוף נמרץ הוצאת צפרדע מתוך פיו של
הקטן, והופ, ארוחת בוקר מוכנה.
במאמץ כשהוא משתדל לא להחליק מרצפת
הצפרדעים שרוחשת תחתיו, מוזג אבו מוסא
לצלחות ילדיו את מרק העגבניות החביב עליהם,
וסוף סוף נפנה הוא קצת לעצמו. אך מנוחתו לא
ערכה זמן רב, הצעקות שנשמעו מן המטבח
הזעיקוהו במהירות, המטבח שאך לפני מספר
רגעים היה מסודר ונקי, נראה כלאחר קרב.
הצפרדעים, שקפצו בצהלה לצלחות המרק של
ילדיו, התיזו כדרכם על השולחן, הקירות,
והרצפה. בתדהמה הוא בוחן את המהפכה
כשריח שרוף מהתנור התפשט בבית. לתוך
המהומה מתפרץ עאדל בפנים אדומות, ומדווח
לאבו מוסא בסערה שבבית פרעה השתגעו
הצפרדעים לגמרי, הם נכנסו למעי פרעה באמצע
ישיבת הקבינט, והחלו מצווחים מתוך בטנו,
מגעיל לי פה, הכל כאן מסריח וכו', פשוט
אבסורד, סיכם עאדל. בסיום המכה מתו כל
הצפרדעים. מלבד הצפרדעים שקפצו לתנור
שנשארו בחיים בזכות מסירות נפשם.
כינים
אהרן הכה עם מטהו על האדמה וכל עפר מצרים
נהפך לכינים בגודל ביצה, והיות והעפר נהפך
לביצים אימתניות המצרים טבעו בעומק של
מטר וחצי.
ונתאר את הדברים: פניו של אבו מוסא היו
שטופות דמעות. בנו הקטן מת באופן טרגי במכת
צפרדע, הוא הביט סביבו מבעד למסך הדמעות
והבחין בערמות הצפרדעים המתות שגדשו כל
פינה. עודו מהרהר, והוא חש את הרצפה זעה
תחת כסאו. רעידת אדמה! חלפה מחשבה
מהירה בראשו. אך לא כך היה. הרצפה המוצקה
והיציבה נהפכה לפתע לכינים אימתניות בגודל
ביצה! אבו מוסא שלא החזיק מעמד, נחבט
בחוזקה במשקוף הכניסה וכשגולה ענקית
מתנוססת על מצחו, דידה לעבר ילדיו שראשם
נראה אך בקושי מבעד לכינים המציקות. אבו
מוסא ניסה להרים את מוסטפה בידו האחת ואת
הקטן שכבר לא נשם בידו השניה נכשל כישלון
חרוץ, והשתטח יחד עם ילדיו על רצפת הכינים
החדשה. לפתע בעודו נאבק בכינה שצבתה את
צווארו שמע אבו מוסא כל צחוק רענן, בחמת
זעם הוא מחפש במבטו אחר מקור הצחוק,
ומגלה לחרדתו את משרתו היהודי עומד לצד
ילדיו בחלונו, והם, חפים מכל כינה, מצביעים
לעברו ו-צוחקים צוחקים צוחקים…
ערוב
הקב"ה דאג שהחיות יהיו מורעבות במיוחד,
השמות שהם עשו במצרים היו מעבר לכל דמיון.
משפחות שלמות חוסלו, כל ילד מ'חיה' אחרת.
מי שניסה לברוח בטיפוס על העץ, מיד ראה
מאחור גורילה גדולה שתולשת אותו וזורקת
אותו ללוע הארי שקרעו לגזרים. מי שקפץ לאגם
לא ניצל אלא נאכל לשובע ע"י הכרישים.
תריסים שנסגרו נפתחו גם בגובה רב ע"י חיה
מיוחדת שהקב"ה שלח לשם. הטראומה של
הילדים שנשארו, היתה לכל החיים, אם היו
להם חיים. יש לציין שהילדים שהתעללו במיוחד
ביהודים שלקחו אותם בתור משרתים כל יום
לבית ספר מתו בצורות משונות כמו שרק חיות
יודעות לעשות.
ונתאר את הדברים: בערב זה קרה, אבו מוסא
היה באמצע סיפור )לילדיו שנשארו( על האריה
שאכל את כל היהודים, כשלפתע נשמעה
השאגה. הילדים המשולהבים שהסיקו
שהסיפור קם לתחיה, והנה עוד מעט הוא יתרחש
במציאות, קמו מן המיטות ורצו בצהלה לחלון
למורת רוחו של אבו מוסא שהתייאש
מלהשכיבם. בכעס התרומם בעקבותיהם ופנה
לעבר החלון, כשלפתע נשמעה השאגה שוב, אבו
מוסא נשאר מסומר על מקומו בתדהמה מביט
באי אמון בנשר גדול כנפיים הנכנס מבעד לחלון,
טופס בשיניו את הקטן שבעריסה ונעלם. עוד
לפני שהספיק אבו מוסא להתעשת הוא רואה
דוב לבן, ענק מממדים, מתקרב לעברו ותחתיו
שלג! הוא מיהר לנעול את דלתו ברעד, אך קרנף
שצץ משום מקום, שבר אותה בהטחת ראש
אחת. בצעקה הורה לילדיו המשותקים לעלות
אפילו עם נעלים על הספה הגבוה, וכשגם זה לא
עזר הם טיפסו בכוחות משותפים מעל הארון
בחדר ילדים וסוף סוף הרגישו בטוחים. אך
ביטחון זה לא נמשך זמן רב, מספר רגעים
מאוחר יותר נכנסה הג'ירפה לביתם ופסקה
השלווה ממעונם.
דבר
בשעתו הגויים אהבו להתעלל ביהודים: אם אין
לכם ילדים בגלל גזירת כל הבן הילוד היאורה
תשליכוהו, אז תרעו לנו את הצאן, וכעת הגיעה
שעת העונש, היהודים אמרו למצרים: הילדים
שלכם מתו, לכו רעו את הצאן, הא, בעצם הוא
מת אבל הוא אלוהים אז איך הוא מת???
ונתאר את הדברים: לאחר שלא עזרו
הפסיכולוגים למיניהם לבנו הבכור של אבו
מוסא, שבעקבות מכת ערוב לקה בהלם קשה.
לקח אבו מוסא את בנו לרכיבה על סוסו באוויר
הצח, בתקווה שהרגשתו תשתפר מעט. ואכן,
לפנות בוקר יצאו השניים בדהירה. כשלפתע,
ללא הודעה או סימן מזערי מראש, התמוטטו 2
הסוסים ונפחו את נשמתם. לא לפני שאבו מוסא
ובנו, עפו למרחק רב ונחבטו בחוזקה באדמה
הקשה. לאחר טיפול מסיבי, כאשר חזרו אבו
מוסא ובנו לביתם חבולים ופצועים, התבשר אבו
מוסא בזהירות, תוך שמירה על בריאותו, על
מות עדר פרותיו. אבו מוסא, שכשל כוח סבלו,
התמוטט על זרועותיהם התומכות של ידידיו
המסורים.
והנה במכת דבר התורה הרחיבה וכתבה הנה יד
ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים
בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד. מכת דבר
ממבט ראשון היא נראית מכה מאוד קלה, בס"ה
הקב"ה השמיד להם את כל הבהמות, וכן משמע
לכאורה במדרשים שלא האריכו בזה כ"כ. אלא
שההתבוננות בפסוק מראה שהתורה האריכה
בזה מעבר לכל מכה. שהתורה היתה יכולה
לכתוב במקנך לבד שזה כולל את כל בעלי
החיים, ולשם מה הוצרכה התורה לפרט. וגם
הפסוק מסיים דבר כבד מאוד, משמע שהמכה
היתה כבדה, וכן איתא בחז"ל 'ביד חזקה' זה
הדבר, משמע שדבר זה המכה הכי חזקה ששם
נראה יד ה' יותר מהכל, וצ"ע מדוע? וי"ל
שכשמתבוננים רואים שהמכה היתה קשה מאוד
למצרים, היא פגעה והחריבה וקלקלה את כל
אורחות החיים של המצרים וכפי שמבואר
בפסוק. דבר ראשון זה פגע בסוסים, שהיו
משמשים לרכיבה )ולהמחשת הדבר נתאר
לעצמנו מה קורה כשכל כלי הרכב במדינה
מפסיקים לנוע ביום אחד(. נמשיך הלאה,
חמורים. החמורים הם האמצעי לביצוע
ההובלות. ביום אחד משתבשת האפשרות
להוביל חבילות ומטענים וכל המסחר מושבת.
הלאה: גמלים. הגמלים משמשים ככלי תחבורה
למרחקים )כמו אניות ומטוסים(. הלאה: בקר.
הפגיעה בבקר משבשת לא רק את אספקת החלב
לשתייה והבשר לאכילה. עם הבקר היו גם
חורשים ועושים את שאר עבודות השדה – והנה
מגיעה מכת דבר וכל הפעילות במדינה נעצרת,
כמו הפסקת חשמל כללית שמשביתה את כל
המפעלים. ובנוסף לכל אלו הדבר פוגע גם בצאן.
מהצאן היו עושים את החוטים והבגדים וכעת
הופסק כל הייצור של הבגדים והחוטים. אכן,
'ביד חזקה' זה הדבר. כי הדבר שיבש למצרים
את עמוד השדרה הכלכלי והמחיה שלהם.
שחין
פעם ראו את הח"ח צוחק, שאלוהו על מה, אז
הוא ענה אני רואה מול עיני את כל בכירי מצרים
עומדים בעיגול ומגרדים אחד לשני בלי יכולת
להתרחץ כי אלו היו פצעים פתוחים, גם מקדימה
וגם מאחורה כל הגוף. מבואר בחז"ל שהמצרים
פשוט רקדו מיסורים, כי לא יכלו לעמוד על שתי
רגלים כי היסורים היו כואבים כשעמדו על
השחין, אז עמדו כל הזמן על רגל אחת ברקידה.
והפצעים היו בעשרים וארבע מיני שחין, חלקם
פתוחים ושורפים, חלקם יבשים, וכך לא היה
שייך לחובשם כי לא לכל הסוגים היה טוב
בחבישה. כמו"כ ההורים לא יכלו לעזור
לילדיהם, כי כל נגיעה היתה מכאיבה עד למאוד.
נתאר את הדברים: נעשה מעגל, צעק אחד מן
המגרדים המגורדים. וכולם הסתדרו במעגל
והחלו שוב במסע הגירודים. היה זה במכת שחין,
כל גופו של אבו מוסא וילדיו התמלא בפצעים
מוגלתיים, הרופא טען, שבמקרה כגון זה לא
נתקל. והפתרון היחיד הוא לגרד. וכך יצאה
משפחתו של אבו מוסא לרחובה של עיר נעמדו
במעגל, והחלו מגרדים אחד את השני.
ברד
ברד ירד רק במקום שהיה צורך, במקום שהיו
אנשים או חיות או עצים וכדומה.
נתאר את הדברים: תראה אבא, הצביעה סטפנה
מבעד לחלון, לא יורד שום ברד ושום כלום,
כנראה סתם קשקשו. )הברד ירד אך ורק
במקומות שהיו אנשים, חיות וכדו'(. אני פשוט
ח-י-י-ב-ת לצאת לסידורים, נו באמת, שנייה
אחת ואני חוזרת. אבו מוסא, שראשו כאב מאז
הצהרים שבו הילדים מרוב שעמום עשו סדנת
תיפוף עם מקלות על השולחנות. )הדברים
מקבלים מוחשיות מול מה שקורה בימים אלו
בעולם בעקבות הקורנה( אישר את רצונה בניע
ראש והמשיך לנמנם. סטפנה מאושרת על
האישור שזכתה, הסתרקה, התארגנה ויצאה מן
הבית בתנופה, היא לא הספיקה לפסוע 5
פסיעות, כשנפל ברד משמים והרגה במקום.
למול עיניהם הנדהמות של אחיה הקטנים
שנופפו לה לשלום.
ארבה
הארבה אכל גם את הבגדים, לבד מהאוכל
שאותו הוא חיסל כליל ומיליונים מתו שם
מרעב. הרבה חברות במשק החליטו לעשות כסף
מהארבה על ידי אריזתם ותכננו למוכרם, שכרו
פועלים והשקיעו בזה כסף רב אבל ביום
שנפסקה המכה הכל נעלם.
ונתאר את הדברים: אבו מוסא היה מאושר,
הנה, מאיר לו המזל. אומנם הוא רעב, עייף ויגע.
אך בקרוב הוא עומד להתעשר. הארבה, שאומנם
חיסל את כל מאכליהם ובגדיהם, עומד להית
מקור עושרם למשך השנים הבאות. ילדיו
שהובאו בסוד העניינים החלו גם הם לאגור את
הארבה ולאחסנו בקופסאות אטומות, שכך
בסיום המכה, הם יטבלו אותם היטב, וימכרו
לכל המרבה במחיר. כאשר סוף סוף הסתיימה
המכה, נדהמו לראות בני המשפחה המאוכזבים
את קופסאות אחסון הארבה כשהן – ריקות!
חושך
שלוש ימים ראשונים היו קשים מנשוא. אנשים
רצו להוציא את ילדיהם הבוכים מבתי הספר
וכמובן נתקעו ורמסו אחד את השני .. ובבתים
נפלו על השולחן והכסאות ונשברו להם הידים
והרגלים. שלוש ימים אחרונים היו מצמררים.
הקב"ה הביא עליהם רעשים ודמויות שהפחד
מהם לבד משתק… ואנשים נשארו באותה
תנוחה 3 ימים. כל אחד יכול לתאר את המצב
הכי קשה שיש לו ולהישאר כך 3 ימים בפחד
מוות.
ונתאר את הדברים: תביא, אני אוציא, קרא אבו
מוסא לעבר בנו שניסה ללא הצלחה להוריד את
קערת הפירות מהארון העליון. הוא הושיט את
ידו עמד על קצות אצבעותיו ו – כמעט הוא
מצלי… טראח, חושך, הקערה, שנפלה מידו של
אבו מוסא ישר על ראש בנו, התנפצה בקול רעש
גדול. אבו מוסא שנעליו נותרו בחדר השני, ניסה
לנוע לכיוון בנו שגנח בכאב, אך, כשהחל לגשש
את הדרך לכיוון בנו שגנח מכאבים, נתקלה רגלו
בשברי הזכוכיות של הקערה המנופצת ודם רב
החל ניגר ממנה. וכך נאלצו אבו מוסא וילדיו,
להישאר במקומם, ללא יכולת לזוז, על מנת
שהנזקים לא יחמירו. לאחר שלושה ימים, החלו
נשמעים קולות ורעמים שהרעידו את ליבם.
לאחר מכן כשנרדמה לאבו מוסא הרגל, ורצה
לשנות את תנוחתו גילה לחרדתו שהוא אינו יכול
לזוז אף לא במילימטר.
באותו זמן ערכו היהודים סיורים בבתי שכניהם
המצרים בחיפוש אחר דברים יקרי ערך, כדי
שכאשר תגיע העת, יידעו הם את מקומם של
אוצרות המצרים, ויוכלו לדרוש את חפצם.
ליל הסדר
לאחר מכן החלו היהודים מתארגנים ליל הסדר.
ללמוד מילה על מנת למול את ילדיהם, ללמוד
הלכות שחיטה על מנת להתארגן לקרבן פסח
ובנוסף לכך, להכין את הציוד ליציאת מצרים.
ולפתע, בשיאו של ליל הסדר נשמעו זעקות
קוראות לב מבתי המצרים.
מכת בכורות
צריך להקדים שכשמשה רבינו התריע על
הבכורות, הבכורות לא היו פרייערים. הם ידעו
מה הולך לקרות להם ובאו בדרישה נחרצת
להוריהם שישחררו את בני ישראל משום
שאחרת הם ימותו, אבל ההורים התנגדו
והבכורות התחילו להילחם בהוריהם והרגו אחד
בשני, כך שהמכה הכפילה עצמה, כי בבית
שהבכור מת בו לפני מכת בכורות כתוצאה
מהמלחמה עם ההורים, במכת בכורות מת הבא
בתור בגיל.
כמו כן מתו גם בכורים מאבא, שהרי המצרים
היו שטופים בזימה והיו בתים שמתו 6 5 ילדים
בכורים לאביהם. הבעל שואל את אשתו מה זה?
מי האבא שלהם? וברוב זעמו רצח גם אותה,
מיתת בכורות היה ביסורים גדולים
כמו כן הגוים שמעו שאצל היהודים יש דם על
המשקוף ואין המשחית נכנס, אז הם שמו שם
את ילדיהם אבל הקב"ה הרג להם ,2 גם את גדול
הבית וגם את מי ששלחו לבית היהודי.
פרעה רואה את בנו הבכור נחנק לאט לאט
ביסורי תופת, מיד דפק לעצמו בראש ואמר מה
עשיתי איזה שטות, ומיד לקח את כל השרים
שיעצו לו לא לשחרר את בנ"י, ותלה אותם.
לאחמ"כ פרעה נזכר שמשה לא יכול להגיע אליו
כי הוא אסר עליו. ללא שהיות, עם הפיג'מה שלו
הוא רץ לחפש את משה והיה קולו נשמע בכל
המדינה מתחילתה ועד סופה: היכן משה היכן
אהרון? הילדים היו מריצים אותו ממקום
למקום ומאוד השפילו אותו.
וכשסוף סוף ראה את משה, משה לא כזה מהר
פתח לו את הדלת, אלא אמר לו חכה עד שאני
אגמור את ההגדה.
ונתאר את הדברים: אבל משה רבינו אמר, צעק
בנו בכורו של אבו מוסא. לא משחרר, החזיר אבו
מוסא צעקה משלו. עאדל השכן שהוזעק מביתו
לברר על מה המהומה. נענה ע"י בנו השני של אבו
מוסא שגמגם בפחד, שמשה הזהיר שאם לא
ישחררו את היהודים ימותו כל הבכורות.
ועכשיו, השתנק הבן, אבא לא מסכים לשחרר
את עם ישראל. והם רבים, ומכים אחד את השני.
וכשהתעשת אבו מוסא, כבר היה מאוחר מדי.
אך לפתע לחש על אוזנו עאדל שאצל היהודונים
מורחים דם על המשקופים ואין המשחית נכנס.
מיד רץ אבו מוסא עם בנו והטמינו בבית
היהודים. אך אז נענש אבו מוסא בכפל כפליים,
בנו הבכור שהיה בבית היהודים ואף הבן שנשאר
בבית מתו בייסורים. כשראה זאת פרעה, החל
רועד, הרי הוא גם כן בכור, מיד ציווה לקרוא
למשה, אך אז הזכירו לו שריו שהוא אסר על
משה לבוא לארמונו. בלחץ ובהלה זינק פרעה
מכיסאו ואץ לחפש את משה ברחובות העיר
כשרק כותונת לעורו. הילדים היהודים שנזעקו
לחלונות בעקבות קריאות פרעה, בחנו בשעשוע
את פרעה נמוך הקומה כשהוא מצווח ושואל
היכן משה. שם, הצביעו שם, הצביעו שוב לכיוון
ההפוך, ופרצו בצחוק למראה פרעה שרץ לכל
עבר בחיפוש אחר משה. לבסוף לאחר שעות של
השפלה וחיפושים מבוהלים, הגיע פרעה לבית
משה, כשנשימתו בידו. והתחנן למשה שיוציא
את עם ישראל ממצרים. נעמד משה בגאון ואמר,
אנו לא נצא כגנבים בלילה, אלא כמלכים בבוקר.
יציאת מצרים
עם ישראל יצאו ממצרים עם שלל רב. לכל
משפחה היו טעונים 100 חמורים בכל טוב
מצרים. באותה שעה הספיד פרעה את בנו מול
קהל האלפים, כשלפתע הקשיח הקב"ה את
ליבו, ומחשבות חרטה החלו נובטות במוחו. הרי
ידעתי שלמרות שטענו הם שלשלושה ימים הם
הולכים, בורחים הם. וכך כשדמעות מסתירות
את שדה ראייתו מורה פרעה לצאת ולרדוף אחר
עם ישראל. ועם ישראל ממשיך במסעו בשלווה
כשמכל עבר מוקף הוא בענני כבוד. כאשר הגיע
עם ישראל לשפת הים מוקפים מכל עבר
בנחשים, מצרים וים סוף. חיכה הקב"ה
למסירות הנפש, קם נחשון וללא היסוס קפץ
למים, כאשר הגיעו המים לצווארו, נבקע הים.
באותו זמן התרחש הנס הגדול ופרעה המשיך
בדהירה לעבר הים הנבקע. בקול שירה וזמר,
חצה עם ישראל את הים כשליצם גודלים פירות
מתוקים והכל מחולק לפי השבטים באופן נפלא,
וכשזעקותיהם המבוהלות של המצרים נשמעות
מאחור.
בשעת קריעת ים סוף רמת הסבל שהיתה
למצרים היתה לפי גודל אכזריותו של כ"א.