שמחת בית השואבה

מאת הרב בננסון שליט"א

שמחת בית-השואבה עולה על כל השמחות האחרות, עד שאמרו חז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית- השואבה, לא ראה שמחה מימיו". מה ייחודה של מצוות ניסוך המים, שהיא מביאה עמה שמחה גדולה כל-כך?

בכל יום, כאשר היו מעלים קורבנות על גבי המזבח, היו מנסכים – שופכים – יין בנקבים מיוחדים שהיו במזבח. בחג הסוכות היו מנסכים בנוסף לכך גם מים. את המים היו שואבים בטקס שמח ובבית המקדש הייתה נערכת שמחה ענקית בשם "שמחת בית השואבה" – השמחה לרגל שאיבת המים – בכל לילה מלילות החג. עם תום החגיגה היה הקהל פוסע אל מעיין השילוח שם היו שואבים את המים לקול תרועות השופר ומביאים אותו לבית המקדש.

את המים היו מכניסים לבית המקדש דרך שער מיוחד, שזכה לשם 'שער המים.

ניסוך המים היה סגולה כי בחורף הקרוב הגשם יבוא בעתו. כך היה אומר רבי עקיבא: בחג הפסח היו מביאים קורבן שעורים, כדי שתתברך התבואה; בחג השבועות את הביכורים, כדי שיתברכו הפירות; ובסוכות היו מנסכים את המים, כדי שיתברכו הגשמים.

המשמעות הפנימית – ליין יש טעם; למים אין. חגיגת ניסוך המים ביטאה את הקשר העמוק שבין היהודי לאלוקיו, קשר שנעלה אף יותר מכל הסבר וטעם, ומכך נבעה השמחה הגדולה.

האם ניתן לשמוח על פי ציווי?

בחג הסוכות נצטווינו לשמוח, ככתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים ועף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".

כיצד אפשר לצוות על אדם לשמוח? והלוא השמחה תלויה ברגש הלב, שאין האדם שולט עליו?

שאלה דומה לזו נשאלת גם לגבי מצוות אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך" –  איך אפשר לצוות לאהוב את ה', דבר שהוא תלוי ברגש הלב?! ומשיבים על כך שהציווי הוא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה.

אף כאן כיוצא בזה: חג הסוכות (וכן פסח ושבועות) הם זכר ליציאת-מצרים. כל המתבונן בניסי יציאת-מצרים באופן מעמיק עד שהוא "חי" את הגאולה מחדש, מובטח לו כי יבוא לידי שמחה גדולה.

ויש להוסיף: שמחה זו היא שמחת הנפש בלבד, שמחה רוחנית. והואיל וגם הגוף צריך לשמוח, בשמחה גשמית, אין דיי בהתבוננות זו, אלא יש לשמחו בדברים המביאים לו עונג ושמחה – "אין שמחה אלא בבשר ויין".

(משיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, ליל שמחת-תורה תשל"ז)