עבדים לחירות

וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב – השאלה הגדולה | הכרה עיונית מול חוויה חיה | מהי

חירות אמיתית ומהי אמונה? | מסע הזהות של עם ישראל – המשך

הרב יצחק ידידיה שינפלד שליט"א

.1
בפרשת וארא הקב"ה אומר למשה: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה'
לא נודעתי להם".
לכאורה, האבות ידעו על שם הוי"ה. אף פעלו מתוך הכרה בו – אברהם בונה מזבחות בשם
השם, ויצחק ויעקב ממשיכים את דרכו. אם כן, מה פשר הטענה: "ושמי ה' לא נודעתי להם"?
ובכלל, מדוע הקב"ה מזכיר את התגלותו אל האבות, בפרט שנראה שהוא בא להמעיט ולהקטין
את מעלתם?

.2
כדי להבין את משמעות הפסוק, יש להבחין בין שני סוגי ידיעת האדם את בוראו: האחד, הכרה
עיונית מופשטת: אמונה שמבוססת על הבנה שכלית וביטחון, גם ללא חוויה ישירה. לעומת
השני, חוויה חיה וממשית: אמונה שנולדת מתוך גילוי אלוקי גלוי ונסי, המטביע חותם ישיר על
המציאות.
שם "א-ל שדי" מבטא את יכולתו של הקב"ה להבטיח ולעצב את הבריאה, אבל בהנהגה
שמסתתרת בתוך חוקי הטבע.
האבות ראו את הנהגת השם כמי שמגביל את המציאות, נותן ברכות והבטחות – אלא שרבות
מהבטחותיו נשארו בגדר חזון עתידי: לכל אחד מהאבות הובטחה הארץ, אך בפועל הם נאלצו
להתמודד עם מציאות שונה: אברהם, שביקש לקבור את שרה, נאלץ לקנות את מערת
המכפלה בכסף מלא; יצחק נרדף על הבארות שחפר בארץ המובטחת לו; ויעקב, שביקש
להקים את אוהלו בשלום, לא מצא מקום עד שרכש אותו במאה קשיטה.
האבות האמינו באמונה שלמה, גם כשלא ראו את קיום ההבטחות. המדרש מסכם זאת
במשפט: "לא שאלו מה שמי" – הם לא ביקשו הוכחות ולא דרשו ניסים.
לעומת זאת, בני ישראל, אחרי מאתיים ועשר שנות שעבוד קשות, אינם מסוגלים להסתפק
בהנהגה שקטה. הם זקוקים למשהו שונה בתכלית. ההנהגה של האבות, גם אם היו זוכים

להגיע אליה, אינה מספיקה כדי להוציאם מעבדות פיזית ותודעתית. הם זקוקים להנהגה גלויה
ומוחשית. כחלק מכור ההיתוך, הם מוכרחים לעבור משלב של אמונה מופשטת לשלב של
חוויה לאומית חיה ומחייבת:
תחילה ביציאה מעבדות לגאולה – לא רק כעניין טכני, אלא כאירוע שבו בורא עולם חושף את
עצמו כמי שמנהל את ההיסטוריה ומשפיע על חיי היומיום. ובהמשך, בהכרה בהשם, לא כעניין
תיאורטי אלא כיסוד שמלווה את החיים המעשיים של העם: "וידעתם כי אני ה' ".

.3
בפרשת וארא מתחיל השלב המכריע בגאולת ישראל ממצרים. שבע המכות הראשונות פוקדות
את מצרים, ומעבר לעונש שפרעה ועמו סופגים, מתרחש תהליך עמוק של גילוי זהות: הקב"ה
מתגלה לא רק כאלוקי ישראל אלא כשליט העליון של הבריאה כולה. – "וידעו מצרים כי אני ה',
בנטותי את ידי על מצרים." תהליך יציאת מצרים אינו רק סיפור על עונש למצרים או על שחרור
עבדים. זהו תהליך שבו עם ישראל ומצרים כאחד לומדים לזהות את יד השם בעולם. המכות
חושפות שלב אחר שלב את השליטה המוחלטת של הקב"ה בטבע – במים, בחי, באדם
ובאדמה – ומעמידות את ישראל כעדות חיה להתגלות זו.
במהלך המכות, גם מתחיל להתבהר ההבדל בין גורל ישראל לגורל מצרים: "והפליתי ביום ההוא
את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה… למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ." העם לומד להכיר
בערכו המיוחד, כאומה הנבחרת שנמצאת תחת חסותו הישירה של הקב"ה.
.4
והנה סיכום קצרצר על מסע בני ישראל בפרשת וארא: בתחילת הפרשה הם מתקשים להאמין
לדברי משה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה." – זהו רגע מכונן שבו העם נדרש
לא רק להאמין בקיומו של הקב"ה אלא גם בכך שיש בכוחו להוציאם ממציאות בלתי אפשרית.
האתגר כאן אינו רק פיזי אלא נפשי – איך משנים תודעה של עבדות שנמשכה דורות? אך
בהמשך הפרשה, עם כל מכה שמכה את מצרים ומגלה את גדולת ה', בני ישראל מתחילים
לראות בעצמם חלק מהמהלך האלוקי. הם לומדים, שחירות אמיתית אינה רק בריחה
מהשעבוד, כפי שהיא נתפסת בעיני עבדים אלא שחרור לשם מטרה נעלה – קבלת עול מלכות
שמיים. וכן שאמונה אמיתית אינה רק תחושה של ביטחון אלא קבלה שכלית ורוחנית,
שהקב"ה הוא הבורא והמנהיג, גם אם דרכיו אינן מובנות מיד. "וידעו כי אני ה' " אינו נאמר רק
למצרים, אלא גם לעם ישראל.
בפרשת וארא מתברר, שהזהות הלאומית של עם ישראל נבנית מתוך היכולת לחבר בין אמונה
מופשטת להגשמה חיה. שם הוי"ה, המבטא את הנהגת ה' בעולם, קורא לעם ישראל לזכור,
שהקב"ה אינו רק פועל מאחורי הקלעים אלא מנהיג את ההיסטוריה בגלוי, מכוון כל שלב
בתהליך – אז, וגם היום.