סגולת רבי מתיא בן חרש – לכבוד התנא הקדוש רבי מתיא בן חרש זצ"ל

סגולת 18 נרות 

״נֵר זֶה לִכְבוֹד רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ שֶׁיִּתְקַבְּלוּ הַתְּפִילּוֹת״

תהילים פרק פ״ו

תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה־יְהֹוָה אׇזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי׃

שׇׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי־חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ׃

חׇנֵּנִי אֲדֹנָי כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כׇּל־הַיּוֹם׃

שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא׃

כִּי־אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב־חֶסֶד לְכׇל־קֹרְאֶיךָ׃

הַאֲזִינָה יְהֹוָה תְּפִלָּתִי וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי׃

בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ כִּי תַעֲנֵנִי׃

אֵין־כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים  אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ׃

כׇּל־גּוֹיִם  אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבוֹאוּ  וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ׃

כִּי־גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃

הוֹרֵנִי יְהֹוָה  דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ׃

אוֹדְךָ  אֲדֹנָי אֱלֹהַי בְּכׇל־לְבָבִי וַאֲכַבְּדָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם׃

כִּי־חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה׃

אֱלֹהִים  זֵדִים קָמוּ־עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם׃

וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל־רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת׃

פְּנֵה אֵלַי וְחׇנֵּנִי תְּנָה־עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן־אֲמָתֶךָ׃

עֲשֵׂה־עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי־אַתָּה יְהֹוָה עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי׃

ואז נר שני וכן הלאה. כאשר מסיימים 18 פעמים.

לבסוף, אחרי הדלקת כל הנרות, אומרים את אותיות 'קר"ע שט"ן' מפרק קי"ט בתהילים:

קרָאתִי בְכָל לֵב עֲנֵנִי אֲדֹנָי חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה:

קְרָאתִיךָ הוֹשִׁיעֵנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדֹתֶיךָ:

קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:

קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ:

קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ אֲדֹנָי כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי:

קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ:

קָרוֹב אַתָּה אֲדֹנָי וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת:

קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם:

ר אֵה עָנְיִי וְחַלְּצֵנִי כִּי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:

רִיבָה רִיבִי וּגְאָלֵנִי לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי:

רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה כִּי חֻקֶּיךָ לֹא דָרָשׁוּ:

רַחֲמֶיךָ רַבִּים אֲדֹנָי כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי:

רַבִּים רֹדְפַי וְצָרָי מֵעֵדְוֹתֶיךָ לֹא נָטִיתִי:

רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ:

רְאֵה כִּי פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי אֲדֹנָי כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי:

רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ:

ע שִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:

עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:

עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:

עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:

עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:

עֵת לַעֲשׂוֹת לַאֲדֹנָי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:

עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:

עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:

שרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי:

שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:

שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וָאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי:

שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:

שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל:

שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ אֲדֹנָי וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי:

שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדֹתֶיךָ וָאֹהֲבֵם מְאֹד:

שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ:

טב עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ אֲדֹנָי כִּדְבָרֶךָ:

טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי:

טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי:

טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:

טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ:

טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי:

טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ:

טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף:

נר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי:

נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:

נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד אֲדֹנָי חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ:

נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא אֲדֹנָי וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:

נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:

נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי:

נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה:

נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב:

מבקשים בקשה אחת מכל הלב מהשם יתברך ומבטיחים לפרסם בלי נדר.

רבי מתיא בן חרש — תנא הגולה

רבי מתיא בן חרש (בכתיב מלא: מַתִּתְיָה בֶּן חָרָשׁ) היה תנא בדור השלישי-הרביעי לתנאים, חי במאה השנייה לספירה — בתקופה הסוערת שלאחר חורבן הבית השני וגזירות בר כוכבא. נולד בארץ ישראל, ועבר בשלב מאוחר יותר לרומי, שם הקים ישיבה ובית דין שיצאו להם מוניטין בכל העולם היהודי של אותם ימים (תולדות תנאים ואמוראים לר' אהרן הימן, חלק ג', עמ' 913–915).

רבותיו וחבריו

לפי המסורת הקדומה היה תלמידם של רבי אליעזר בן הורקנוס (רבי אליעזר הגדול; ספר יוחסין), רבי ישמעאל בן אלישע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יאשיה ורבי מאיר (אבות דרבי נתן, נוסח א'). מבית מדרשו של רבי ישמעאל קלט את שיטתו במידות שהתורה נדרשת בהן, ולכן רבים מדבריו ההלכתיים שמורים במכילתא דרבי ישמעאל ולא במשנה הערוכה.

חבריו ובני דורו היו רבי שמעון בר יוחאי, רבי יאשיה, רבי יונתן, רבי יהודה בן בתירה השני וחנניה בן אחי רבי יהושע — חבורת תנאים שכמה מהם, כמוהו, ייסדו ישיבות מחוץ לארץ ישראל לאחר שהתבסס המרכז הארץ־ישראלי החדש באושא וביבנה.

ניסיון העזיבה והחזרה

קודם שהשתקע ברומי, יצא רבי מתיא — בחבורה אחת עם רבי יהודה בן בתירה, חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן — בניסיון לעזוב את ארץ ישראל לחוץ לארץ. הספרי מתאר את הרגע המכונן שגרם להם לחזור: "מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה'… וחזרו ובאו למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי דברים, פרשת ראה, פיסקא פ).

הסיפור הזה הוא מפתח להבנת הדמות. לא איש שעוזב את הארץ בלב קל, אלא איש ששב מסף הגבול בדמעות — ורק לאחר תקופה ארוכה, ככל הנראה בעקבות החרפת הגזירות לאחר מרד בר כוכבא, יצא לרומי. ההלכה ההיסטורית הזו מסבירה גם מדוע התקבלה ישיבתו ברומי בכבוד כה רב: לא היה זה גולה אלא שליח.

הישיבה ובית הדין ברומי

מקום מושבו ברומי הפך אותו לסמכות בין־לאומית. הביטוי המפורסם ביותר לכך הוא בבבלי סנהדרין לב ע"ב, שבו דורשת הגמרא את הפסוק "צדק צדק תרדוף" — שעל אדם לרדוף אחר בית דין מומחה: "הלך אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנה, אחר רבי עקיבא לבני ברק… אחר רבי מתיא בן חרש לרומי." היותו נמנה בשורה אחת עם רבי אליעזר הגדול, רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא — בלב האימפריה ששרפה את ירושלים — אומר משהו עמוק על מעמדו.

כן בולט הוא במשא ומתן עם חכמי ארץ ישראל: כשגדולי התנאים נסעו לרומי לבטל גזירות, היו עוברים דרך ישיבתו ומשיבים לשאלותיו בהלכה (ראו למשל מעילה יז ע"א ומקבילות).

מאמרו במסכת אבות

מאמרו המפורסם נמצא במסכת אבות פרק ד', משנה ט"ו (יש מהדורות הסופרות אותה כ', תלוי בחלוקת הפרק):

"הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים."

שתי הוראות, וקשר עמוק ביניהן. הראשונה מלמדת ענווה אקטיבית — אל תחכה שיכבדו אותך, היה אתה הראשון להושיט יד ולברך לשלום. ההוראה הזו מהדהדת את מנהגו של רבן יוחנן בן זכאי, כפי שמובא בבבלי ברכות יז ע"א: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק."

ההוראה השנייה — "זנב לאריות" — היא בחירה הפוכה ממה שהיצר הטבעי דורש: עדיף להיות התלמיד הקטן ביותר אצל גדולי הדור מאשר ראש בחבורת בינוניים. צמיחה אמיתית באה רק מתוך כניעה למי שגדול ממך. כשמחברים את שתי ההוראות יחד נראה הקו: הקטנה עצמית מתמדת, ויחס של כבוד אל כל אדם — מהקטן ועד הגדול.

ההלכה היחידה שלו במשנה

נקודה שעמד עליה ר' אהרן הימן: ריחוקו של רבי מתיא ממרכז התורה בארץ ישראל גרם לכך שכמעט כל פסקיו ההלכתיים שמורים בברייתות ובמדרשי הלכה — ולא במשנה הערוכה של רבי. ההלכה המפורסמת היחידה שלו במשנה היא ביומא ח, ו (וגמרא יומא פ"ג ע"א):

"מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיא בן חרש: החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת."

המשנה הזו, על אף קוצרה, היא יסוד גדול בהלכות פיקוח נפש: גם בספק רפואי, מחללים את השבת. עיקרון מנחה במשנתו של רבי מתיא — שעולה גם ממאמרו באבות — הוא לראות את החיים הפרטיים של האדם הבודד ולא רק את הכלל. ההלכה הזו של ספק נפשות שדוחה את כל התורה כולה היא ההמשך הטבעי של אותה תפיסה.

מאמרו ההגדי המפורסם השני, אגב, מצוטט ברש"י בפרשת בא: רבי מתיא מסביר מדוע נדרשו ישראל לקיים שתי מצוות (דם פסח ודם מילה) ביציאתם ממצרים — "שאין שכר אלא על ידי מעשה" (מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא, פרשה ה').

המעשה המפורסם — מסירות הנפש על הצניעות

הסיפור שהפך אותו לדמות איקונית בספרות המוסר מובא בשני מקורות מקבילים: תנחומא חוקת, הוספה לפרשת חוקת סימן א, וילקוט שמעוני תורה רמז קס"א (במקטע פרשיות וישב/ויחי). הגרסאות דומות עם שינויי נוסח קלים. וזה תוכן הסיפור:

רבי מתיא היה צדיק עצום — "זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם." פעם אחת ראהו השטן וקנא בו, ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: "אפשר אדם כמו זה לא חטא?" נתן לו הקב"ה רשות לנסותו. בא השטן ונדמה לו כאישה יפה "שלא הייתה כדמותה מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה מלאכי השרת." כיוון שראהו רבי מתיא — הסב פניו. הסתובבה האישה לצד שני, הסב פניו לצד הנגדי. אמר רבי מתיא בלבו: "מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני." קרא לתלמידו ואמר לו: "לך והבא לי אש ומסמרים." הביא לו, ולקח את המסמרים האדומים מן האש ונעצם בעיניו וסימא את עצמו. נזדעזע השטן ונפל לאחוריו.

באותה שעה אמר הקב"ה לרפאל: "לך ורפא את עיני מתיא בן חרש." בא רפאל ועמד לפניו, ואמר: "שלחני הקב"ה לרפאות את עיניך." אמר לו: "הניחני, מה שהיה היה — שמא יתגבר עלי יצר הרע." חזר רפאל לפני הקב"ה. אמר הקב"ה: "לך אמור לו, אני ערב לו שלא ישלוט בו יצר הרע כל ימי חייו." מיד קיבל עליו רבי מתיא ונתרפא.

המעשה הזה הפך לאחד מסמלי הצניעות הגדולים בספרות חז"ל. חשוב להדגיש שחז"ל לא הביאו אותו כהוראה מעשית — אף אחד מהפוסקים לא הסיק ממנו שיש לסמא את העיניים. הסיפור הוא משל לעוצמת המסירות הנפש על הקדושה, כפוף לעיקרון ההלכתי הכללי שאין מקבלים על עצמם חומרות שיש בהן השחתת הגוף שלא מן ההלכה. הראיה: שמעולם לא נהגו בכך הלכה למעשה.

מקום קבורתו וההילולא

ציון קברו בעלבון שבגליל זוהה כבר בכתב יד מוסקבה משנת ר' לערך (1440), בחיבור "ציוני קברים בארץ ישראל". האמונה העממית, כפי שהיא מבוטאת על הציון עצמו, היא שהעלייה לקבר טובה לרפואת העיניים — בזיקה לסיפור על ניסיונו וגבורתו. תאריך פטירתו השתרש כי"ג באלול.

משמעות הדמות

יש משהו עמוק שמתחבר ברצף הדברים: תנא שתחילה מנסה לעזוב את ארץ ישראל ושב בדמעות, אחר כך יוצא לרומי דווקא — בלב טומאת המלכויות — ומחזיק שם תורה. מאמרו לדורות מלמד להקדים שלום לכל אדם ולהיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים. ההלכה היחידה שלו במשנה עניינה הצלת חיי אדם בודד מספק. וסיפור חייו הגדול עוסק במסירות נפש על שמירת קדושת המבט.

כל הקווים מתלכדים לדמות של תנא שמסר את עצמו על שלשה — על ארץ ישראל, על האדם הפרטי, ועל הקדושה הפנימית — ודווקא מתוך ההסתפקות והענווה הזו זכה ששמו ייחקק לדורות, וששערי תפילה ייפתחו גם היום בזכותו.