משניות לעילוי נשמה משניות מקוואות פרק ז׳ לעילוי נשמה, פרק יש מעלין
חשיבות לימוד המשניות במסכת מקוואות פרק ז, פרק יש מעלין
מספר מקור מים חיים בראשית פרשת וירא "ועיין בספר עצי עדן ומעשה אורג על המשניות במסכת מקואות פרק ז' שכתב וזה לשונו: קבלנו מרבותינו שקבלו מרבן הבעל שם טוב רבי ישראל בן רבי אליעזר זי"ע ורבן מאליהו זכור לטוב שבפרק זה הוא פרק ז' דמסכת מקואות מעלין את הנשמה של הנפטר למקומה, לכן האבל כל שנים עשר חודש ילמוד בו לתקן נשמת אביו ואמו וקרוביו ואוהביו ביאר צייט וכיוצא, וראשי תיבות של שלש משניות הראשונות הוא שם אי"ה, יש, אלו, הדיח, וראשי תיבות של ארבע משניות האחרונות נשמה, נפל, שלושה, מקוה, הטביל, ויכוון בלימוד משניות אלו להעלות הנשמה למזל עליון הנקרא איה, ובמשנה הרביעית נפל וכו', שהוא ראשי תיבות פזר נתן לאביונים יפריש צדקה להעלות נשמת הנפטר מנפילתו על ידי הצדקה, ועל אביו ועל אמו ילמוד זה הפרק בכל מוצאי שבת אחר
הבדלה בכל שנים עשר חודש, וביארצייט ובערב שבת קודם מנחה לעת הצורך להחיות נפש כל חי, אמן
יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה וְלֹא פוֹסְלִין, פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, לֹא מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין. אֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין, הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַטִּיט הַנָּרוֹק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּן כְּנֶגְדִּי לוֹמַר, הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ מַעֲלֶה אֶת הַמִּקְוֶה. וְהֵעִידוּ אַנְשֵׁי מֵידְבָא מִשְּׁמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ שֶׁלֶג וַעֲשׂוּ מִקְוֶה בַּתְּחִלָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֶבֶן הַבָּרָד, כַּמָּיִם. כֵּיצַד מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין. מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל מֵהֶם סְאָה לְתוֹכוֹ וְהֶעֱלָהוּ, נִמְצְאוּ מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין:
אֵלּוּ פוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, הַמַּיִם, בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וּמֵי כְבָשִׁים וּמֵי שְׁלָקוֹת, וְהַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ. כֵּיצַד פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין. מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֹרְטוֹב, וְנָפַל מֵהֶן קֹרְטוֹב לְתוֹכוֹ, לֹא הֶעֱלָהוּ, פּוֹסְלוֹ בִשְׁלשָׁה לֻגִּין. אֲבָל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין, וּמֵי פֵרוֹת, וְהַצִּיר, וְהַמֻּרְיָס, וְהַתֶּמֶד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, פְּעָמִים מַעֲלִין וּפְעָמִים שֶׁאֵינָן מַעֲלִין. כֵּיצַד. מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵהֶם, לֹא הֶעֱלָהוּ. הָיוּ בוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה, הֲרֵי זֶה כָשֵׁר:
הֵדִיחַ בּוֹ סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו, כָּשֵׁר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵי הַצֶּבַע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִשְׁלשָׁה לֻגִּין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְשִׁנּוּי מַרְאֶה. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן, וּמֹחַל, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו, פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים וְיַחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמָּיִם. הָיוּ בוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, מְמַלֵּא בַכָּתֵף וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ עַד שֶׁיַּחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמָּיִם:
נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹחַל וְשִׁנּוּ מִקְצָת מַרְאָיו, אִם אֵין בּוֹ מַרְאֵה מַיִם אַרְבָּעִים סְאָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִטְבֹּל בּוֹ:
שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכָן קֹרְטוֹב יַיִן, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַיַּיִן, וְנָפְלוּ לְמִקְוֶה, לֹא פְסָלוּהוּ. שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם חָסֵר קֹרְטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֹרְטוֹב חָלָב, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַמַּיִם, וְנָפְלוּ לְמִקְוֶה, לֹא פְסָלוּהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה:
מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר, וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיוּ רַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם, אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַסָּגוֹס וְהֶעֱלָהוּ, מִקְצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם, טָהוֹר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מַטְבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ שׁוּלֵיהֶם:
הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגְלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בַּטִּיט הֶעָבֶה, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקְוֶה שֶׁמֵּימָיו מְרֻדָּדִין, כּוֹבֵשׁ אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בַמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל, טְהוֹרָה: ח׳
משניות מקוואות פרק ח׳ (משום לא תעמוד על הפרק)
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה, וּמִקְוְאוֹתֶיהָ טְהוֹרִים.
המשניות הם תורה שבעל פה, ותורה שבעל פה צריך להבין כשלומדים, לכן כדאי בפעמים הראשונות ללמוד את המשניות עם פירוש עובדיה מברטנורא (או כל פירוש אחר – בהמלצה על פירוש קהתי שהוא ברור מאוד לקל להבנה) ועם הזמן לזכור את הפירוש המילולי של המשניות ואז באמת יועיל הלימוד לעילוי נשמת הנפטר. וכבר שמענו סיפורים רבים על נפטרים שבאו ליקירהם שלמדו לעילוי נשמת כשהם מודים להם על הטובה העצומה שעולה לזכותם בזכות לימוד המשניות.
פירוש רבנו עובדיה מברטנורא
פרק ז: משנה א
יש מעלין. משלימין לארבעים סאה:
ולא פוסלין. בשלשה לוגין שאובין. וכולהו מפרש כיצד: הכפור גשמים שיורדין נקפים:
גליד. מים שקפאו על פני הארץ או על פני המים:
טיט הנרוק. טיט רך ורקיק שנעשה כמו רוק:
אבן הברד כמים. כמים שאובים דאמרינן לקמן פוסלים ולא מעלים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי. והלכה כעדותן של אנשי מידבא שעושין מקוה מן השלג אפילו לכתחילה:
נמצאו מעלין. שהשלימוהו:
ולא פוסלין. בשלשה לוגין שאובין. שהרי סאה היא הרבה יותר משלשה לוגין, ולא נפסל המקוה בכך:
משנה ב
המים. שאובין. בין טמאין בין טהורים:
מי כבשים. מים שכבשו בהן זיתים או מיני ירקות:
ומי שלקות. מים ששלקו בהן שלקות:
והתמד. חרצנים וזגים או שמרים שנתן עליהן מים:
עד שלא החמיץ. דאם החמיץ, נידון כמי פירות:
קרטוב. אחד מששים וארבע בלוג:
פעמים מעלין. כדמפרש, כשיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים, ונתן בו סאה מי פירות, ואח״כ נטל סאה ממנו מים ומי פירות מעורבים יחד, הרי כל הסאה של מי פירות שנשארה במקוה משלימים את המקוה:
פעמים אין מעלין. כדקתני במקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת:
משנה ג
ושינו את מראיו כשר. דהדחת כלים לא חשיבא שינוי מראה:
ואין פוסלים אותו בשינוי מראה. משום דצבעא לית ביה מששא:
מוחל. מים היוצאים מן הזיתים:
ימתין עד שירדו גשמים. דלמלאות בכתף אי אפשר, דבחסר עסקינן, שהוא נפסל בשלשה לוגין:
ממלא בכתף. דמקוה שלם אין השאובים פוסלים אותו לעולם:
משנה ד
אין בו מראה מים ארבעים סאה. אם אין במקוה ארבעים סאה שיש בהן מראה מים, לא יטבול באותו מקוה אפילו באותו צד שיש בו מראה מים. ואם טבל, לא עלתה לו טבילה:
משנה ה
ונפלו למקוה לא פסלוהו. הואיל והן נראין כיין, ומי פירות אין פוסלין בשלשה לוגין:
הכל הולך אחר המראה. אף על פי שאין החלב פוסל המקוה ואין במים שיעור שלשה לוגין לפסול, מ״מ כיון שיש כאן שלשה לוגין שנראין כמים, חשבינן להו כאילו כולן מים. ופוסלין. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:
משנה ו
השני טמא. דודאי חסר שיעור המקוה בטבילתו של ראשון:
אף השני טהור. דאמרינן גוד אחית, והוי כאילו המים שהעלה הראשון בגופו הן מחוברין למי מקוה ולא נחסר משיעורו כלום. ופירשו בגמרא דחגיגה [דף י״ט] דלא טיהר רבי יהודה אלא במעלות דרבנן, כגון שהיה טהור לחולין וטבל להיות טהור למעשר, או שהיה טהור למעשר וטבל להיות טהור לתרומה. אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה, דברי הכל טמא. ואין הלכה כר׳ יהודה:
סגוס. בגד צמר עב, וקורין לו בערבי אלבורנו״ס, ובולע מים הרבה:
מקצתו נוגע במים טהור. ובמקוה שיש בו מ׳ סאה מצומצמות איירי, וטבל בו אדם לאחר שהטביל בו את הסגוס, טהור האיש הטובל אע״פ שנחסר שיעור מקוה בטבילת הסגוס, מאחר שמקצת הסגוס נוגע במים. ור׳ יהודה היא דסבירא ליה אמרינן גוד אחית:
המים שבתוכן שאובים. וחוזרים ופוסלים את המקוה בשלשה לוגים. שהרי לא היו בו אלא ארבעים סאה מכוונות ונתחסר כשהגביה שפתותיהן מן המים:
ומעלה אותם דרך שוליהם. כדי שלא יפלו המים שבתוכן למקוה ויפסלו כל מימיו:
משנה ז
הטביל בו את המטה. שרגליה גבוהות, ואי אפשר להטבילה כולה כאחת במקוה קטן כזה ששיערו מצומצם, אא״כ רגליה שוקעות בטיט:
העבה. שאינו נרוק ואין מטבילין בו:
שהמים מקדמין. להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט, ובמים הוטבלו:
שמימיו מרודדים. שאין המים עמוקים, מחמת שהמקוה רחב והמים מתפשטים בכולו. ואע״פ שיש בו ארבעים סאה, אין כל גופו מתכסה במים בבת אחת:
כובש. לצד אחד של מקוה:
אפילו חבילי עצים וקנים. ואע״ג דנראה כמקוה שחלקו, אפילו הכי הואיל והמים נכנסין ביניהן, לא הוי חלוק. וכובש דנקט, מפני שהעצים והקנים צפים על פני המים, וצריך לכבוש עליהם אבנים כדי שיכנסו תחת המים:
היה מוליך ומביא במים. מנענע המים בידיו:
כיון שעבר הגל. של מים על המעלה של מקוה שהמחט מונח בה וצפו מי הגל על המחט, טהורה. ולפי שהמחט דקה וקטנה וירא פן תפול במים, דרך להטבילה כן:
תהילים קיט לפי שם הנפטר
אותיות נשמה
הנהגות לאבלים ועצות מעשיות
מנהגים משובשים שאין צורך לחשוש מהם – ומנהגים טובים שצריך לשמור אותם
הנהגות ועצות מעשיות לאבלים
א. המשפחה כעת בצער גדול על הנשמה שנקטפה מהעולם, יושבים שבעה, זמן חשבון נפש, אין עבודה, אין פוליטיקה, יש כבוד לנפטרים, יש זמן לחשוב בעומק, בעיון, על העבר ועל העתיד.
ב. צריך לדעת שזה גזירה משמים. בשמים אין שאלות רואים את האמת. כשמגיע הזמן אדם מת גם אם הוא בריא, אם לא הגיע הזמן הוא לא ימות גם אם יהיה חולה מסוכן. לא העיקר הגיל, יתכן אדם מת בגיל 100 שנה והוא מסכן הוא לא עשה מצוות, הוא אכל ושתה והיה אוכל חינם, איזה גיהנם מחכה לו. ויתכן מי שמת צעיר ועשה מצוות, ועסק בתורה, ויש לו בנים בתלמוד תורה, הוא לא מסכן, הוא צדיק, הגיל עובר, והתרגיל נשאר. לא לשאול "למה הוא מת", לשאול "למה הוא נולד" לעשות מעשים טובים.
ג. הגוף בקבר שומרים עליו כמו במקרר, כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואם הגוף עשה מצוות יזכה לקום בתחיית המתים, בינתיים הנשמה בעולם האמת ונהנית מזיו השכינה. (ברכות יז.)
ד. לשלוח נשיקה וזכויות לנפטרים, לא פרחים בקבר, לא מצבה יקרה, ולא סעודה גדולה, זה הוצאות כספיות וזה לא קל. עדיף לקיים מצוות בחינם. וזה כעין נשיקה לנפטרים בעולם הבא, עולם הזה ועולם הבא מתנשקים. (ירושלמי פט"ו מיבמות ה"ב)
ה. תעשה מצוות ברמה שאתה יכול ותוסיף לאט לאט, גם אם לא עשית הכול, תעשה ותתקדם. (שבת לא:)
ו. קדיש זה לא סוף העולם, השכבה זה לא העיקר, קיום מצוות כמה שיותר זה העיקר! זה רצון ה' יתברך. וזה עוזר מאוד מאוד לנפטרים, ברא מזכה אבא (סנהדרין קד.) כלומר הבנים מזכים את ההורים.
ז. למעט בביקורים בבית העלמין, להרבות ביקורים בבית הכנסת, להוסיף ולהתקדם ביהדות, זכות עצומה לנפטרים, וכן מטבע לצדקה לעילוי נשמת ולתרום המצווה עבור הנפטרים זה מצוין (משנ"ב ס"ס תרכא). וכן לתרום ספרי קודש לבתי מדרש שעוסקים בתורה זה מצוין. ואם יש לו בן אברך עוסק בתורה, לתמוך בו בשלמות. וזה זכות לנפטרים.
ח. לשמור ולכבד את החיים יותר מהמתים. אבא נפטר ואמא חיה, כבוד האמא קודם וכן להיפך.
ט. לחיות בשמחה גם בתוך שנת אבלות. כאשר עושים אך ורק מצוות ומעשים טובים, הנפטרים שמחים בעולם האמת. נכון שלא הולכים לאירועים של שמחה, אם מבחינה נפשית, או חשש לדיכאון וכיו"ב, מותר ללכת כדי להתחזק ולהרגיש טוב. כדין חולה שפטור מאבלות.
י. מותר לתת מתנה לאבלים כאשר זה מחזקם ומעודד אותם ביראת שמים. בפרט ספרי קודש, ציצית ותפילין, וכיפה חדשים, ובגדים צנועים לאשה שמותר אפילו חדשים. כי זה מצוה.
יא. מותר לצאת ולנסוע לסחורה ולעסקים לאחר שבעה או לקברי צדיקים להתפלל וכן לנופש למנוחה נפשית.
יב. להתנהג בכובד ראש ורצינות כל השנה. כי יש דינים על המשפחה. ואם נולד תינוק בתוך השנה נגמרו הדינים מהמשפחה.
יג. אין אמירת שלום בבית האבל תוך שבעה. כדי להרגיש בצער המשפחה ולכבד את זכרו של הנפטר. ולכן כל מי שנכנס לנחם, מצווה על האבלים להקדים ולומר לנכנסים "ברוך דיין האמת" (ב"י סימן שעו) ועושים בזה כבוד לה' יתברך שמברכים ומודים ואומרים, יש דין ויש דיין, משה אמת, והתורה אמת, וה' אלוקים אמת. וכן מצווה לומר "צידוק הדין" כל שבעה בבוקר ובערב ואפילו בלילה ואפילו כמה פעמים ביום (חזו"א ח"א דף צג), וכן חובה על כולם לומר ברכת המזון של אבלים כמודפס בסידורים, להצדיק דין שמים.
יד. בזמן השבעה, זה הזמן ללמוד ולהבין את נוסח הקדיש, וכן הקריאה שתהיה בלי שגיאות, היגוי פיסוק והבנה. וגם ללמוד את בקשת "על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון" שמברכים בקדיש במיוחד את לומדי התורה.
טו. על המצבה לא לכתוב שבחים על המת, ובפרט שזה לא אמת. ולא תאריך לועזי ולא תמונת המת ולא פרחים ולא כלום, רק מקום להדליק נר לעילוי נשמת הנפטר. לא משנה באיזה עיר בית הקברות. העיקר בארץ ישראל. קבר במקום פשוט זו מעלה גדולה.
טז. אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובים ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד (אבות ספ"ו). על המצבה לא כותבים שהיה לו בית גדול, מכונית, כסף וזהב, דברים חומריים וגשמיים לא עולה למעלה לא פרחים ולא אבנים, לא שירים ולא סיפורים, אפילו מליון שקל לא שווה, באמריקה צריך דולרים, כל מדינה והמטבע שלה, ובשמים גם לא דולרים רק מצוות ומעשים טובים, מי שתרם לצדקה יש לו קבלות למעלה בשמים וזה מצוין.
יז. נכון שהבנות לא אומרות קדיש כשיש בנים, אבל צניעות של הבנות בלבוש, בדיבור, בשיער, להתלבש כמה שיותר צנוע, זה שווה מליונים, צניעות של הבנות שווה יותר מאלף קדישים. ואפשר לקדש את הקדיש, כאשר אומרים ומבינים מה שאומרים, ואומרים בכוונה, בהתלהבות, מלה במלה, ובפרט אחרי שיעור תורה, בלי שיעור תורה הקדיש חלש.(חזו"ע ח"א דף שסב, יבי"א ח"ג דף קצח:)
יח. להכין ולהביא חכם דרשן כל יום לשמוע דברי תורה וחכמה, וחיזוק באמונה וקיום מצוות, וכן ערב שאלות ותשובות, וזה זכות עצומה לנפטרים. אם הפסיד קדיש לא נורא, לא עשו השכבה לא מעכב, העיקר שלא יפסידו מצוות שחייבים לעשותם כמו תפילות, תפילין, שבת, ושיעורי תורה.
יט. נכון שיש אבלות כל השנה, אין אירועים של שמחה, אין שירים וריקודים, אבל כאשר הנפטר אמר לפני פטירתו שמוחל להם על האבלות אז אין להם דיני אבלות, כי זה כבוד של המת, והוא מוחל. לכן להתחתן שזה מצווה מותר לבן או לבת וכן להביא תזמורת ולשמוח כי זה מצווה. ורק לאירועים נמנעים, וכן כשהנפטר היה רשע, אין להקפיד על דיני אבלות.(שו"ע שמה ס"ה)
כ. כשבאים לבית האבל, להתכונן ולחזק ולעודד אותם (זוה"ק. קרח. קעז. א.), לא להצחיק אותם, אלא לחזק את רוחם ונפשם, שהכול מהשמיים, וכאשר עושים מצוות, הנפטר שמח ומאושר בעולם האמת, ואסור לומר "מה אפשר לעשות" זה נגד האמונה. ויש לדעת שהנפטר עבר דירה. והוא חי בעולם האמת. ולכן אסור לשרוט בבשר הגוף. ולא לתלוש שערות, אלא שלשה לבכי. שבעה להספד. שלושים לתספורת. ואסור לבכות יותר מדאי. וללכת לקבר יותר מדאי, זה לא מוסיף לנפטרים כלום. כשבוכים בבית האבל זה לכבוד האבלים להשתתף בצערם. ועדיף לבכות לכבוד המתים. שהמת הוא מסכן שלא יכול לקיים מצוות, ונמצא כעת בבי"ד של מעלה. ולעשות מצוות לעילוי נשמת.
כא. מותר ללבוש ולחלק לאחרים את בגדי הנפטרים מיד אחרי השבעה ואין צריך להמתין שנה, חוץ מנעליים שהיו על רגליו בשעת יציאת הנשמה. (חזו"ע ח"א עמ' תפד). ואדרבא מצווה להינות מהבגדים ויש בזה חסד גדול וזכות לנשמת הנפטר. וגם טלית שכיסו בה את המת בלויה מותר להתעטף בה בבוקר בתפילה לא לפחד ממתים ולא מחלומות, לפחד רק מעבירות! וכן מותר למכור את הדירה של הנפטר ואין צורך לחכות שתסתיים שנת האבל.
כב. המאבד עצמו לדעת עוון גדול בידו ואפילו בעל ייסורים ועני גדול, אסור לשלוח יד בנפשו, וצריך שאלת חכם. וכמובן קדיש ואזכרה ומצוות ולימוד ותיקונים צריך לעשות לעילוי נשמתו המסכנה.
כג. אסור לקבור רשע ליד צדיק, כי יש להם צער בקבר. וכיום יש חלקה לציבור הכללי, ויש חלקת שומרי שבת, וחלקה לחרדים שומרי תורה ומצוות, והזוכה לכך מקדש שם שמים במותו. ויש אומרים שעדיף להיקבר בחלקה של תשב"ר, הבל שאין בו חטא.
כד. לא להכביד על האבלים יותר מדאי. לכן יש לקיים מצוות ניחום אבלים רק בשעות מקובלות, לא בשעות הלילה המאוחרות ולא המוקדמות. לא בזמן שסועדים או נחים צהריים, וכשאין ברירה לבדוק דרך הטלפון. (חזו"ע ח"ג עג)
כה. יש לחץ באזכרה. כדאי לפרסם לצבור שעת מנחה. דרשת רבנים וערבית, והסעודה בשעה 8:00 או 9:00 בערב ולא ימהרו ולא יפריעו לאזכרה ולדברי תורה. ולכבוד הנפטרים.
כו. אם סבל ייסורים וחולאים בעוה"ז, זה חסד גדול מהשם יתברך. וכמו מטוס מעל העננים רואים את השמש בטיסה. כך בשמים רואים הכול. ושמחים שעשינו מצוות. ומה שסבלנו בעוה"ז זה תחת העננים.
מנהגים משובשים שאין צורך לחשוש מהם – ומנהגים טובים שצריך לשמור אותם
א. אין איסור לישן על מיטת הנפטר בשבעת ימי האבלות. (חזו"ע ח"ב עמ' רס)
ב. אין בעיה להשתמש בתפילין ובטלית שלו בשבעת ימי האבלות.
ג. אין בעיה לחלק את בגדיו לאחר שבעת ימי האבלות. ואדרבא זה חסד לנזקקים ולמשפחות ברוכות ילדים.
ד. אם ישנו בבית האבל לילה אחת, אין חובה לישון שם כל שבעת הימים.
ה. אין חובה לעשות כל ערב סעודה לאנשים בתוך השבעה ולא סעודה בליל שבעה, ובפרט שהמצב קשה. ואדרבא חיזוק בדברי תורה במנחה וערבית עדיף מהכול.
ו. רק נעליים שהיו ברגליו בזמן יציאת הנשמה השם יצילנו אסור לנעלם וצריך לזרקם לאשפה.
ז. הבן או הבת יכולים להינשא ולהיכנס לחופה מיד לאחר השבעה והחתן גם יכול להסתפר כרצונו הטוב ולהביא כלי נגינה לחתונה ולשמוח, ועל אחת כמה וכמה אחרי שלושים בתוך שנה שמותר, והאיסור הוא ללכת לאירועים, אבל להתחתן תוך שנה מותר ומצווה. (יבי"א ח"ה דף רסא)
ח. לבקר בבית הקברות אין חובה כלל ועיקר, ואין מצווה, מי שלא רוצה או קשה לו להניח לו. ובפרט לנשים שיש מצווה עליהם שלא יבואו לבית הקברות. (יור"ד ס"ס שנט)
ט. המנהג לעלות בשבעה ושלושים לבית הקברות. (חזו"ע ח"ג דף רי) אבל אין חובה לעלות עם הבגד הקרוע אלא ניתן רשות על פי ההלכה לקום בבוקר מהשבעה, להתרחץ, לכבס, לאכול, ואחר כך לצאת ללויה, וכמובן שאין צורך ללכת לבית הקברות עם הבגד הקרוע. וכן לאחר שלושים צריך גערה לבנים האבלים על הוריהם. ואין חובה לקחת אותם לספר ולשלם עליהם.
י. אין כבוד אחרון, יש כבוד תמידי בתורה מצוות ומעשים טובים. אין כבוד אלא תורה. (אבות פ"ו)
יא. כשעושים השכבה בבית וקשה לאבלים לקום ולעמוד, להניח להם להישאר יושבים על גבי קרקע.
יב. כשאין מנחמים בבית מותר לאבלים לנקות, לבשל, לעזור ולסייע לכבוד שבת קודש וכיוצא בזה. (חזו"ע ח"ב עמ' רנח)
יג. כאשר אין מקום בבית האבל לשינה, וכן כשצריך טיפול מסוים מותר לאבלים לישון כל אחד ואחד בביתו.
יד. כאשר הנפטר מסורתי ולא דתי, אין כל כך חיוב בדיני אבלות, ומקילים כפי הצורך.
טו. כל ציבור המנחמים הסועדים שם מברכים ברכת המזון של אבלים להצדיק דין שמים. (חזו"ע ח"א דף תקו)
טז. תמיד טוב לומר קדיש, זה קידוש ה' זה כבוד לה' ואפילו שיש הורים בחיים ואפילו אחרי שנת האבל יש עילוי לנשמה בזה.
יז. אין איסור ללכת למשפחות ולהתארח תוך שנת האבל, כי זה מחזקם ומעודדם.
יח. אין חובה להדליק נר נשמה לנפטרים שנה שלימה ומספיק בז' ימי אבלות. (חזו"ע א שנח. וכן ח"ג דף נד)
יט. מותר להשתמש ולאכול מהמאכלים או הכלים של האבלים. כפי העניין וכן מותר לקנח ידיו במגבות שהאבלים משתמשים בהם ולכן אוכל נקי שנשאר בבית האבל, לתרום האוכל למקום תורה ויראת שמים, וזה מצוין.
כ. אין חובה להביא עשרה אנשים לבית העלמין בזמן האזכרה. אין עשרה אין קדיש, אבל אפשר לקרא תהילים ומשניות לעילוי נשמת הנפטר ויעשו השכבה ודי בכך. (חזו"ע ח"ג עמ' ריד)
כא. מנהג טוב להביא אברך בן תורה או דרשן מתאים בשעות הבוקר כשאין אנשים זרים ואין הפרעות, לדרוש וללמד ולשבח אותם עד כמה שניתן, לקרבם לתורה וליראה, ולא רק בין מנחה לערבית שזה לטובת הציבור בלבד.
כב. מותר לאבלים לאכול בשר ולשתות יין מיד לאחר הקבורה ואין צריך להחמיר בזה.
כג. מותר למנחמים לשבת על גבי הקרקע עם האבלים ואדרבא זה כבוד עבורם. (חזו"ע ח"ג דף סח)
כד. כשאבא מת לא להתווכח על הירושה לפני האמא זה פוגע ומעליב מאוד ויש חשש למחלוקת. עדיף אחרי שבעה לבוא לחכם ולקבל עצה טובה על הצד הטוב ביותר.
כה. אסור לומר לאבלים לשבת "שב" אלא "אל תקום" "אל תטרח" (חזו"ע ח"א דף מא)
כו. מותר להניח מלח על הביצים לאבלים.
כז. צניעות בלבוש בבית האבלים ובפרט לנשים. כי זה מקום ציבורי, כל שבעת הימים, ולהזהיר הנשים שלא יגישו כיבוד לגברים. ולהתלבש בלבוש צנוע ומכובד לכבוד הנפטרים וציבור המתפללים. וכן לבקש מהאורחים והמוזמנים. לכבד את המקום בלבוש צנוע ומכובד.
למעוניינים לשמוע עוד על הנהגות והלכות לבית האבל
ניתן לפנות לרב יוסף בן-תורה הי"ו 052-5457936