צפוי – מצפה לישועה | פלא יועץ | קדושים תהיו תפילין מהודרים

צפוי

ידוע שאחת מן השאלות ששואלים ליום הדין היא, צפית לישועה (שבת לא, א), וזהו דבר המסור ללב, שלא די באמר בפה שהוא מצפה לישועה, אלא צריך להיות מצפה לישועה בלב שלם ואמונה שלמה. שכמו שבכל יום אדם מתקרב אל המיתה, כך בכל יום ויום מתקרב הגאלה, ואם יתמהמה, נחכה לו כי בוא יבוא בודאי בלי שום ספק. ולא על הגאלה בלבד צריך להיות יושב ומצפה, אלא על כל מין צרה שלא תבוא עלה אדם צריך להיות מצפה תשועת ה' כהרף עין:

וכבר כתבו משם האר"י ז"ל, שבכל יום כשאומר לישועתך קוינו כל היום (בראשית מט יח) יכון שמצפה לישועה על כל צרה שנמצא בה, והוא מסגל מאד. ויכון כשאומר כי לישועתך שהוא אינו חושש על עצמו רק על צער השמים, כי בכל צרתם לו צר, ומצפה שיעשה הקדוש ברוך הוא בעבור כבוד שמו, "לישועתך" דיקא. ומתוך שמצפה לישועה יזהר להשמר מכל דבר המעכב את הישועה, ולעשות כל דבר טוב, שהרי כל מגמתנו ותאותנו הוא על תשועת השם וגאלת השכינה:

הנה כי כן לא יוכל איש לומר: האם בשבילי מתעכב הגאלה, או יש בידי לקרבה אפלו אם אהיה צדיק גמור, הרי יש כנגדי כמה אלפים מישראל, עם ההולכים בחשך, יותר גרועים ממני, ואם הייתי יודע שבשלי הצער הזה, ובשבילי מתעכבת הגאלה הייתי ממית עצמי על התורה ועל העבודה. אבל זה הבל, מאחר שגאלת השכינה אותה אנחנו מבקשים, הרי מפרש בזהר הקדוש, דכל פקודא דעבדין ישראל מקלין גדפוהי דשכינתא ופרחת לעלא, ועל כל עברה שעושה כל אחד מישראל מכביד גדפהא דשכינתא ויורדת היא למטה, לזאת יחרד האיש וילפת חרדה גדולה, ויהא צופה ומביט וכל אשר בכחו לעשות יעשה בגין לאקמא שכינתא מעפרא. ומה גם כי בהגיע עת לחננה כי בא מועד הידוע לאל דעות ה', אפלו על ידי אחד מישראל שיעשה תשובה שלמה, יכול לקרב הגאלה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש על הפסוק "שובה ישראל" (הושע יד ב), שמשום הכי נאמר בלשון יחיד:

ואחרי הודיע אלהי"ם אותך את כל זאת בין תבין מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא כ"א, ה"א) שאמרו: "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו", ועתיד לתן את הדין על שלא משך ידו מעברות ולא עשה כל אשר בכחו לקרב תשועת השם באפן שלא יהיה עכוב בסבתו, ושתהיה מקצת גאלה לשכינה על ידו. וזה כלו פרי הצפוי לישועה. והעושה כל מה שמטל עליו לעשות, נוטל שכרו משלם, ומעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאלו פדאו לו ולבניו וכאלו נבנה בית המקדש בימיו: ציבור

אמרו בזהר הקדוש (ח"א רלד): דצלותא דיחיד לא עלת קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא, אשגח בה קדשא בריך הוא ואסתכי בחובוהי, וצלותא דסגיאין עלת כלה קמי קדשא בריך הוא ולא אשגח בחוביהו. וטעם גדלת מעלת תפלה בצבור, האחד מצד ענית אמנים ויהא שמה רבא וברכו וקדשה שהם רבי הערך. שני שאינו דומה מועטים העושים המצוה לרבים העושים, כי מתעלת הרבה יותר. והשלישי כי תפלת היחיד אם היא בלי כונה, אם הוא בעל עברות וכיוצא, אינה מתקבלת, אבל כשתצטרף עם הרבים תתקבל. והן רבים עתה עם הארץ, בקל מבטלין תפלה בצבור בסבה קטנה, וסוף שנעשה כהתר, ומבטלין אפלו בלא דבר, ומרעה אל רעה יוצאים שמתפללים תפלה חטופה וקטופה, ושלא בזמנה, ולפעמים אין מתפללים כלל:

וכבר כתב מוהרי"א בספר "ככר לאדן" וזה לשונו: רעדה אחזתני איך התרה הרצועה להתפלל ביחיד וגם אחר זמן קריאת שמע, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר ח"ג דף קפו.) שחיב נדוי, ובמדרש כונן אמרו שחיב נדוי על בטול קדיש וקדשה. ורבותינו ז"ל פרק קמא דברכות (דף ח א), ובזהר הקדוש (בראשית ח"א דף רלד) הפליגו במעלת תפלה בצבור, והדברים קל וחמר להתמיד בזה, וכבר כתבנו בזה לעיל בערך "מנחה", וכבר הדרשנים דרשו זאת וכזאת וכזאת וצוחי ככרוכיא, אבל מי יתן והיה לבבם לשמע דברי חכמים וינחלו טוב בעולם הזה ותתענג בדשן נפשם לעולם הבא:

גדל חיוב כבוד צבור וחמר אסור טרח צבור, מפרש כשמלה בספר "שלמי צבור", עין שם. ולפי חמר שבו צריך לזהר הרבה. וחיב כל תלמיד חכם בקהל עדתו אם רואה שמאריך בתפלתו או שמאחר לבוא, יזהיר לחזן הכנסת שלא ימתין עליו, כי מוטב לאדם שיתפלל ביחיד בביתו ולא יטריח על הצבור. ואם הצבור מוחלים על כבודם ורוצים להמתין, לא יאבה ולא יקבל.

ולפי מה שכתב שם שאסור טרח צבור אינו דוקא בבית הכנסת, אלא כל בי עשרה. מזה ילמד אדם כשהוא קרוא לאיזה כנסיה, כגון לסעדה או ועד, זריזין מקדימין לילך בראש הקרואים, ולא יטריח את הרבים להמתין עליו, ואיזהו מכבד, המכבד את הבריות (אבות ד א) וכל שכן את הצבור, שהקדוש ברוך הוא חבב כבודם מכבודו כנודע מכמה אסורים שהתרו מפני כבוד צבור ומשום טרח צבור (שבת פא). ומי שמקפיד וחושש על טרח צבור ועל כבוד צבור ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם: