מי אמר "דיינו"? מסע הזהות של עם ישראל פרשת בא

מי אמר "דיינו"?

בניית עם ב15- שלבים | "דיינו" – מודל של הכרת הטוב | מסע הזהות של עם ישראל – המשך

הרב יצחק ידידיה שינפלד שליט"א

.1
השיר "דיינו" בהגדה של פסח מציג חמישה-עשר שלבים של חסדי ה' – מהיציאה ממצרים ועד
בניית המקדש. אולם מעבר להיותו שיר הודיה, "דיינו" מכריז על מסע זהות: כל שלב מוסיף נדבך
בהפיכתנו מיחידים משועבדים לעם עם ייעוד ומשמעות.
פרק א: היציאה ממצרים: "הוציאנו ממצרים" – מעבר מעבדות לחירות, לא רק פיזית אלא גם
תודעתית: מעבדי פרעה לעבדי ה'. "עשה בהם שפטים" – עשר המכות מחנכות את ישראל
להבין את שליטת ה' בטבע. "עשה באלוהיהם" – שבירת האלילים מבססת אמונה בבורא יחיד.
"הכה בכוריהם" – מכת בכורות מסיימת את השעבוד וממחישה את ההשגחה האלוקית. "נתן
לנו את ממונם" – רכוש המצרים מסמן חירות כלכלית והכנה לעתיד עצמאי.
פרק ב: קריעת ים סוף: "קרע לנו את הים" – מבוי סתום נפתח, והעם לומד שאין גבול להנהגת
ה'. "העבירנו בתוכו בחרבה" – הליכה על קרקע יבשה מעמיקה את האמון. "שיקע צרינו בתוכו"
– טביעת המצרים מוחקת סופית את האיום שנשוב לעבדות.
פרק ג: ההליכה במדבר: "סיפק צרכינו במדבר" – ארבעים שנה של תלות מוחלטת בה'.
"האכילנו את המן" – 'לחם מן השמיים' המחבר קיום פיזי לאמונה. "נתן לנו את השבת" – יצירת
זמן קדוש המייחד את ישראל.
פרק ד: מעמד הר סיני: "קרבנו לפני הר סיני" – ההכנה להתגלות ולעיצוב תודעה לאומית. "נתן
לנו את התורה" – הרגע המכונן שבו ישראל מקבלים ברית נצחית.
פרק ה: ארץ ישראל ובית המקדש: "הכניסנו לארץ ישראל" – חיבור בין רוח למעשה, והקמת
מדינה על פי התורה. "בנה לנו את בית הבחירה" – מוקד אחדות האומה וגילוי השכינה.
לסיכום, שיר "דיינו" אינו רק רשימה של חסדי ה', אלא תהליך הדרגתי המשלב חירות פיזית,
אמונה, חוק ומשפט, וחיבור לאומי עמוק. כל שלב הוא ערך בפני עצמו, וביחד הם יוצרים מסע
זהות שאנו ממשיכים לחגוג ולהודות עליו עד היום.

.2
גם לאורך המאמרים הקודמים עסקנו במסע הזהות של עם ישראל – מהנהגת האבות ועד
הגאולה. למדנו שכל שלב נחוץ לתמונה השלמה, ושאין התפתחות ללא מעבר בכל התחנות
הללו. אלא שכאן הבן שואל: איך אפשר לומר "דיינו"? הרי אם הקב"ה בחר להעניק לנו את כל
החמישה-עשר השלבים, משמע שכל אחד מהם היה הכרחי!

.3
הביאור לכך הוא שיש כאן שני רבדים: הגם שעם ישראל נזקק לכל שרשרת השלבים – יציאת
מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, הכניסה לארץ ובניית המקדש – כדי להגיע לייעודו, הרי שאף
שלב אינו מובן מאליו. כל שלב הוא מתנה אלוקית עצמאית, הראויה להודיה והלל גם בלי להתלות
בהמשכו.
כשאנו אומרים "דיינו" על כל שלב, איננו מבטלים את הצורך בהשלמת המסע, אלא מכירים בכך
שכל צעד בפני עצמו טומן בחובו ערך עצום: "אילו הוציאנו ממצרים" – די היה לנו בשחרור
מעבדות לחירות – זהו אירוע מכונן. "אילו נתן לנו את תורתו" – די היה לנו בקבלת התורה,
המקנה בסיס רוחני ומוסרי, גם בלי הארץ והמקדש.
במסע הזהות של האבות והבנים, אנו לומדים דבר נוסף: לא ממתינים לסוף הדרך כדי להכיר
תודה.

.4
רעיון ה"דיינו" אינו הסתפקות במועט, אלא הכרה בכך שכל שלב במסע הזהות הוא נס בפני
עצמו. איננו מחכים ליעד הסופי כדי להודות, אלא חוגגים כל שלב בדרך – וכך מגלים את עומק
ההודיה.
אברהם, יצחק ויעקב לא ראו את ההבטחות מתגשמות בשלמותן, אך הודו על כל צעד במסע. כך
גם בני ישראל: לא חיכו להגיע לארץ או לקבל את התורה כדי להודות – כבר בקריעת ים סוף שרו
"שירת הים". וכמו האבות, וכמו דור יוצאי מצרים, גם עלינו לדעת: ההודיה אינה תלויה בסיום
הדרך, אלא בהכרה בערכה של כל מתנה בזמן אמת.
לא רק במסע של העם, אלא גם במסע האישי של כל אחד מאיתנו יש תחנות חשובות. לכל שלב
יש משמעות, ועלינו להודות עליו גם כשהדרך עוד נמשכת.
זה השיעור של "דיינו" – לדעת להעריך כל שלב במסע. ואולי, כמו כל צעד בדרך, גם ההבנה הזו
היא שלב בפני עצמו.