משיחות רבינו מרן ראש הישיבה הגה"ר רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין שליט"א ראש ישיבת פונביז',

נשיא מועצת גדולי התורה.

לימוד התורה היא שיחתי

בטלה

היצר הרע מושך לדברים של בטלה, ואפילו דברים כשרים שאין בהם איסור, הבטלה עצמה היא האיסור
שבזה, וכגון קריאת עיתונים, אפילו עיתונים כשרים ממש שאין בהם שום איסור, ורק כתוב שם סתם מעשים שהיו, או שיהיו, זה בטלה ממש, ומלבד הבטלה שבזמן קריאת העיתון, הרי הוא מביא עליו את היצר הרע בידיים, ומגרה את היצר הרע בעצמו, כי זה מעניין ומושך, וכשמתחילים לקרוא כבר קשה להפסיק.
שאלה: יש בחורים שמתעניינים מאד בחדשות, ומתקשרים לקווי טלפון הנקראים 'קווי נייעס'… רבינו
שליט"א: בטלנים, יש בזה הרבה בטלה, זה התמכרות לבטלה. ידוע מהגאון אבן שלמה פ"ז) שיש רוח טומאה שמושכת לדברים בטלים, וכמו שיש רוח קדושה שמושכת לדברי תורה, שיש בהם הנאה גדולה מאד, כך יש הנאה של דברים בטלים שהם טומאה ובטלה, ויש בזה הרבה שטויות, וגם ליצנות ולשון הרע.

היא שיחתי

שנינו באבות פ"ו שהתורה נקנית במיעוט שיחה, וידוע מהגר"א שדייק שלא אמרו 'בלי שיחה' כלל, אלא 'במיעוט'
שיחה, כי אדם צריך ומוכרח לדבר קצת גם שיחה בטלה, כדי שתתיישב דעתו עליו, ומעשה באחד מבני הישיבה שסיפר לי שהוא התחיל לא לדבר דברים בטלים כלל, אלא רק דברי תורה, ולאחר כמה ימים ראה שאינו מסוגל לעמוד בזה, והוא מרגיש מאד לא טוב מזה, כי אכן זה נגד הטבע, וצריך קצת 'מיעוט שיחה'. אך לכאורה קשה שהרי כתוב תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, ומי שכל היום שיחתו בדברי תורה היכן הוא המיעוט שיחה שלו? אכן תשובתו בצדו, כי הפסוק אמר 'היא שיחתי', היינו שהתורה עצמה היא השיחה, ומקיים את ה'מיעוט שיחה' בדברי התורה עצמם, וכיצד זה יכול להיות? לכך הקדים הפסוק 'מה אהבתי תורתך', שאם יש אהבת תורה, אזי התורה היא השיחה. ושיחה פירושה דיבור קל, שיוצא מעצמו בלי מאמץ, שיחה קלה, שמרוב אהבת התורה והתענוג והנעימות שבתורה, דברי תורה יוצאים מפיו ממילא, וגם ה'מיעוט שיחה' שלו הוא בתורה!

בלי תורה אין חיים

מובא בגמרא (ב"מ פד, א) על רבי יוחנן וריש לקיש, שכשנפטר ריש לקיש בכה רבי יוחנן ואמר היכא את בר
לקישא, כי הוא צריך את ריש לקיש שהיה לומד איתו, ובלי ריש לקיש אינו יכול, ועסק התורה שלו אינו בשלמות, ובא רבי אלעזר בן פדת וישב לפניו, ועל כל הלכה שאמר רבי יוחנן היה רבי אלעזר מביא ראיות, ואמר לו רבי יוחנן הרי אני יודע שזה נכון ואינני זקוק לראיות, אבל ריש לקיש היה שואל קושיות! עשרים וארבע קושיות! והיה שואל תחילה קושיא אחת והייתי מיישבה, ואחר כך היה מוסיף לשאול עוד קושיא ושוב הייתי מתרץ, וכך היו יוצאים עשרים וארבע קושיות עם עשרים וארבע תירוצים, ועל ידי כך 'רווחא שמעתתא' – היה הלימוד מעניין וברור, עם חיים מאושרים, ועכשיו אין עוד אחד במדרגת ריש לקיש שיכול לשאול קושיות כמוהו, ומובא שם בגמרא שרבי יוחנן לא החזיק מעמד בזה, ונעקרה דעתו מרוב צער.
כיוצא בזה מצינו בגמרא (מכות י, א) שהרב שגלה מגלין תלמידו עמו, אם הרב הרג נפש בשוגג ונתחייב גלות, צריכים
להגלות את תלמידו עמו, משום שנאמר 'וחי' – עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא, והרב בלי התלמיד לא יוכל לחיות, כמו רבי יוחנן שלא היה יכול לחיות בלי ריש לקיש [ולשון הרמב"ם פ"ז מרוצח וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"], זוהי המציאות של תורה, שבלעדיה אין חיים!
וכך היה מעשה גם בדורות האחרונים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שגירשו הרבה יהודים ממקומם
למקום אחר, וגם הגאון רבי איצל' מפוניבז' זצ"ל שהיה עם תלמידיו בפוניבז', גירשוהו למקום אחר בעומק רוסיה, ונשאר שם בלי התלמידים, והיה לו צער גדול מזה, וכשנודע מכך בישיבת ראדין אצל החפץ חיים שגם כן גלתה ממקומה באותו הזמן] ביקשו תלמיד חריף ובעל כישרון גדול מבני הישיבה שילך ללמוד עם רבי איצל, ונתנו לו את הוצאות הדרך ובגדים ללבוש שילך לרבי איצל, לא בשבילו, אלא בשביל רבי איצל, שיהיה לו עם מי לדבר בלימוד, כי מזה הייתה חיותו, ובלי 'רווחא שמעתתא' לא היו חייו חיים.

מתוך הדחק

דיברתי פעם עם מרן החזון איש זצ"ל בענין הנוגע למעשה, שיהיו קשיים ללמוד, ואמר לי בזה הלשון:
תורה מתוך הדחק דער אויבערשטער האט דאס ליב", הקב"ה
אוהב את זה, שעוסקים בתורה מתוך הדחק, ותורה מתוך הדחק זה לכתחילה, ואין צריכים שיהיה בלי קשיים, אלא אם יש קשיים זה לכתחילה. ואמרו חז"ל קהלת רבה ב, ט) על הפסוק אף חכמתי עמדה לי – תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי, ועוד אמרו (אבות דרבי נתן ג, ו) טוב אחד בצער ממאה שלא בצער! זוהי מעלת התורה מתוך הדחק.
האברכים בימינו כמה גשמיות יש להם? ועוסקים בתורה מתוך הדחק, זו זכות עצומה מאד, ובגמרא בסוף
סוטה מט, א) אמר רב יהודה בריה דרב חייא כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק תפילתו נשמעת וכו' רבי אבהו אומר שביעין אותו מזיו שכינה וכו' רב אחא בר חנינא אמר אף אין הפרגוד ננעל בפניו, ע"כ. וכדברי החזו"א הרי הוא אהוב להקב"ה, וכמו שאמרו באבות פ"ו על מי שעוסק בתורה לשמה שנקרא רֵ ע אהוב וכו', ונזכר קודם רע ואחר כך אהוב, שזו מדרגה יותר גדולה, וזו זכות עצומה מאד.

התורה מגנא ומצלא

חשוב מאד לדעת את המעלה של בחורי ישיבה שעוסקים בתורה, זכות התורה שלהם מגינה על כל עם
ישראל! התורה של בני הישיבות מגינה על כל עם ישראל, בארץ ובחוץ לארץ.
ומעשה שהיה, עם הצדיק מנתיבות רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שבאו מאנשי הצבא לבקש ממנו ברכה לפני פעולה מסוכנת שעמדו לעשות, ושאל אותם, מתי הזמן שאתם חושבים לעשות, ואמרו לו, בשעה שתיים בצהריים, ואמר להם: זה לא הזמן המתאים, כי אז בישיבות זו שעת מנוחה, שנחים קצת אחרי מנחה גדולה, וחסר זכות התורה של העוסקים בתורה, לכן תחכו לשעה ארבע, שאז כבר כולם עוסקים בתורה. אפילו באותו היום! אם זה בשעה שיש פחות עוסקים בתורה, אפילו שיש עוסקים בתורה גם בשעות אלו, אבל לא כולם, וכשיש פחות עוסקים בתורה, חסרה הזכות לכל עם ישראל. זהו כוח זכות התורה.
וגם כל השנה, בכל יום ויום, עם ישראל הוא שה אחד בין שבעים זאבים אסתר רבה יא, י), שבעים האומות הם זאבים, שרוצים לטרוף את השה, והקב"ה מצילנו מידם, בכל דור ודור, כפי שאומרים ב'והיא שעמדה' בהגדה של פסח, ובאיזו זכות? – בזכות התורה, רק זכות התורה! זה מה ששומר אותנו.

לימוד תורה בשישי ובשבת קודש

יש ענין הצריך חיזוק, ימי ששי ושבת קודש, שהם כמעט שליש מהחיים, שני ימים בשבוע שמתבזבזים, ויש
בהם רפיון בציבור. וצריכים לדעת שאין שום פטור מתורה בימים אלו, אמנם יש לעסוק גם בצרכי השבת ולקיים מצות עונג שבת כהלכה, אבל שלא יעבור זמן סתם בבטלה.
ויש חלק מהציבור שמזלזלים בזה, בפרט בקיץ, שהימים ארוכים, יש הרבה זמן בערב שבת אחרי מנחה גדולה, ויש כאלה שמאריכים בהכנות לשבת, ומושכים אותם על פני כל היום. וגם בישיבות ניכר ההבדל, שסדר הלימוד ביום ששי אינו כמו בשאר ימות השבוע, שבכל השבוע יש שיעורים, ובסדר א' מכינים את השיעור, אבל ביום ששי אין שיעור, וזה נעשה כמו 'יומא דפגרא' שיש בו רפיון מתורה.
והאמת היא שאין לזה שום הצדקה, וכל מי שיחשוב על זה ברצינות יחפש עצות כיצד למנוע את הרפיון, וראוי לקבוע חברותא מיוחד לימים אלו, ששי ושבת ומוצאי שבת, ללמוד ולנצל את הזמן כראוי.
כמדומני שבכולל בגייטסעהד אצל מו"ר הגרא"א דסלר זצ"ל היה סדר לימוד מיוחד, מיום ששי עד אחרי
השבת, שהיו לומדים ענין אחר מכל השבוע, וכך ראוי לעשות, לקבוע חברותא ללמוד פרק אחר או מסכת אחרת, כל אחד במה שמושך את לבו, וזה יביא לניצול הזמן בשלמות. בימי ששי ושבת אפשר ללמוד הרבה מאד. רק צריכים לעשות תכנית קבועה מראש, שיהיה סדר קבוע, עם דבר קבוע מה ללמוד, ומקום קבוע היכן ללמוד, שאם אין דבר קבוע מראש, אזי עד שמחליטים מה ללמוד עובר הזמן. בפרט בני ישיבה שאין להם הרבה הכנות לשבת, צריכים להתחזק בתורה בימי ששי ושבת. ואין לדחות את הכנת צרכי השבת לרגע האחרון, אלא להפך, יש להקדים ההכנות ולעשותם מיד אחרי מנחה גדולה, באופן שסדר הלימוד בבוקר יהיה כרגיל כמו בשאר ימות השבוע, ולאחר תפילת מנחה מיד מכינים את ההכנות לשבת, מתרחצים ולובשים בגדי שבת, וחוזרים ללמוד עד כניסת השבת.

שמעתי שגם מרן הגר"ד פוברסקי זצ"ל בימי בחרותו בישיבת מיר, היה יושב ולומד ברציפות בלי הפסק עד כניסת השבת, ובאופן כזה מנצלים את הזמן כראוי, ומוכנים לשבת בשעה מוקדמת.
בערב שבת יש עיתונים גדולים מאד, עם חומר קריאה לשבת, אבל זהו יצר הרע, שהיצר הרע מחפש לבטל תורה,
ובפרט בשבת וערב שבת, שיש קדושת השבת, היצר הרע משתלט על זה.
והעצה היא שלא לקרוא עיתונים בשבת! שבת הוא יום של קדושה, וצריכים לעסוק בו בדברים של קדושה, וכל אחד לפי מדרגתו ילמד גמרא או משניות או חומש עם רש"י, או יאמר תהלים, ויעשה שאר מעשים טובים, אך שלא יקרא את העיתון, ואף שלפעמים יש דברי תורה בעיתון, אבל נגררים מזה הלאה, וגם זה לא כדאי, אלא בינתיים לדחות את זה לאחר השבת, ואחר כך אפשר להשתמט מזה. ואמנם יש כאלו שצריכים את זה. אך על כל פנים ההנהגה הראויה ליום ששי ושבת היא לנצל את הזמן לתורה. היו ילדים שהיה להם רבי שהצליח להשפיע עליהם שילמדו במשך שני הימים של ששי ושבת שמונה עשרה שעות, ילדים בגיל צעיר, מסתמא בני עשר או אחת עשרה, למדו שמונה עשרה שעות בששי ושבת, בלי מאמץ גדול, הם אכלו וישנו, עם סעודת שבת והכל, ולמדו שמונה עשרה שעות! כך צריכים לנצל את הששי ושבת שלא יהיה בטלה, ואפשר לנצל, כל אחד לפי האפשרויות שלו לנצל את הזמן, ולסדר הכל בצורה מסודרת שהזמן לא יתבזבז אלא ינוצל כראוי, ובזה מקדשים את השבת.

לימוד התורה בבין הזמנים

בימי בין הזמנים יש רפיון מתורה אצל חלק מהציבור. ובאמת אין שום זמן של פטור מתורה, וחיוב עסק התורה
הוא תמיד בכל זמן, כמו שכתוב והגית בו יומם ולילה, ולא מוזכר חוץ מבין הזמנים… אדרבה בימי בין הזמנים החיוב גדול יותר, מפני שיש כאלה שמתרפים, וחסר זכות התורה.
וכל המתחזק בתורה בימים אלו נוטל שכר כנגד כולם, כמו שאמרו בירושלמי סוף ברכות אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה ואתה נוטל שכר כולם, וביאר מו"ר הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל כי המתחזק בזמני רפיון נוטל שכר כמו שהיו מקבלים כל הציבור אם היו כולם לומדים.
ומאחר שזכות הלימוד בבין הזמנים גדול כל כך, גם החיוב בזה גדול יותר, כמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה ג, טז) כי לפי גודל המצוה יגדל עונש מי שיחדל לעשותה, וכל אחד צריך להשתדל כפי כוחו לעסוק בתורה, וידוע שבימי בין הזמנים היו הרבה אסונות רחמנא ליצלן, מפני שחסר בהם זכות התורה, והמתחזק בתורה בימים אלו מגין על כל העולם. ידוע מגדולי ישראל שהיו נוסעים לדאצ'ה לנוח בבין הזמנים, אך גם במקום המנוחה דיברו בלימוד כל הזמן,
ורק לא התעמקו כהרגלם, אבל דיברו בלימוד ולא הסיחו דעת מתורה.
ויש תשובה מהגאון רבי שלמה איגר (שנדפסה בשו"ת רע"א מהדו"ק סימן רכ"א) שהוא כותב בתחילת דבריו שהיה זמן שהיו לו הפרעות בסדרי לימודו, ולא היה לו כוח להתרכז, והוצרך לנוח וללמוד בצורה יותר קלה, וחזר אז על כל הרי"ף והנימוקי יוסף במסכת יבמות, ונתחדשו לו שם הרבה חידושי תורה, וכתב מהם במכתב ארוך לאביו, כל זה בזמן שהיה צריך לנוח, זו הייתה המנוחה שלו!
בין הזמנים המוזכר בקדמונים לא היה זמן שאנשים גדולים ביטלו מלימודם, אלא זה היה לצורך המלמדים,
מלמדי תינוקות, שלמדו כל היום עם התלמידים, ובחודש ניסן היו עסוקים בצרכי הפסח ואפיית המצות, שבזמנם לא היו מצות מוכנות כמו בימינו, וכל משפחה הייתה אופה מצות לעצמה, כפי שזכורני מימי ילדותי ברוסיה, שבכל בית היה תנור גדול של חרס, ולפני פסח היו מכשירים את התנור ואופים בו בודה וטרחה גדולה, ולא היה למלמדים פנאי ללמד, וכן בחודש תשרי היו עסוקים בצרכי החג.
אבל בחודש אב לא היה כלל בין הזמנים, ורק מאוחר יותר התחילו לעשות כן פה בארץ, כי סוף סוף בקיץ יש שזקוקים למנוחה, ואם כל אחד ייסע מתי שירצה זה יגרום רפיון בישיבות, ולכך הנהיגו את תקופת בין הזמנים בשלושת השבועות שאחרי תשעה באב, שאז כולם יכולים לנוח, והרווח בזה שעד תשעה באב כולם ימשיכו ללמוד בלי הפסק, וכל הענין בזה הוא בשביל צורך חיזוק התורה, אבל זה לא זמן של פטור מתורה.
בימי בין הזמנים ניתן לראות מה היא מדרגתו של האדם בתורה, כי באמצע הזמן יש מסגרת שמחייבת,
ולומדים מפני שכולם לומדים, וכמעט שאין שייך בחירה שלא ללמוד, והלימוד הוא 'מצות אנשים מלומדה', אבל בבין הזמנים, מי שלומד יותר ממה שהמסגרת מחייבת, זהו סימן שהוא בן תורה אמיתי, והוא בעל מדרגה ששולט על עצמו, ואילו מי שמתבטל בבין הזמנים, זהו סימן שגם באמצע הזמן הוא לומד רק מפני שמוכרח והמסגרת מחייבת אותו, והיצר הרע שולט עליו. יש לקבוע זמנים ללימודו, בשעות קבועות, ובמקום קבוע, וללמוד דבר קבוע, עם חברותא לפי הצורך, ולפני פסח צריך גם לעזור בבית, ויש לדבר עם בני המשפחה לרכז את העזרה בזמנים מסוימים, כדי שבשאר הזמן יוכל ללמוד, וכן להקפיד על תפילה בציבור במתינות וביישוב הדעת, ולקבוע זמן ללימוד מוסר דבר יום ביומו, אפילו כמה רגעים, שזה נותן השפעה של חיזוק על כל היום כולו להתנהג על פי התורה.

החזקת תורה

מי שמחזיק תורה, זוכה בעולם הבא לדעת את כל התורה שלמדו מכוחו, ומעשה שהיה באחד שהשאיר
עיזבון בשביל תורה, וקנו בזה ארון עם ספרים לישיבת פוניבז', ובאותו הזמן למדו בישיבה מסכת גיטין, ובין הספרים קנו גם חידושי הרשב"א על גיטין, והמנוח שהשאיר את העיזבון בא בחלום למי שטיפל בזה, ואמר לו בעל פה מדברי הרשב"א בגיטין מילה במילה, כיון שבזכותו מהעיזבון שלו למדו רשב"א, זכה גם הוא ללמוד ולדעת את הרשב"א במתיבתא דרקיעא. והיו עוד מעשים כאלה.
וכבר כתב כן החפץ חיים בשם עולם פרק ט"ו) כי המחזיק תורה יזכה שיפקח השם את עיניו לעתיד וירחיב את אור שכלו עד שיזכה לישב בישיבה של מעלה, כמו שאמרו פסחים נג, ב) כל המטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, ע"כ.
מצינו לגבי השבת אבדה ב"מ לג, א) שאבדת רבו קודמת לאבדת אביו, מפני שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו
מביאו לחיי העולם הבא, וכתבו הפוסקים ביו"ד רמב) שגם מי שמשלם שכר לימוד עבור ילד, דינו כמו 'רבו' והוא קודם לאביו, כי הוא משלם את שכר הלימוד עבורו, ומביאו בזה לחיי העולם הבא, חיי נצח. ונמצא אם כן, שמי שמחזיק תורה, הרי הוא כמו שמלמד תורה, ויש לו דין של רב. וכל העוסקים בתורה, אלו שמחזיקים אותם הם כמו רבותיהם, וקודמים להוריהם. זוהי הזכות הגדולה שיש למחזיקי התורה. מרן הרב מפוניבז' זצ"ל סיפר לנו פעם, כי בזמן שהייתה ישיבתו בפוניבז', היו לו הרבה חובות, קשיים כספיים, וקרא אז לאסיפה של רבנים מהסביבה, מליטא, ואמר להם כך, כשפתחתי את הישיבה לא שאלתי רשות על זה, כי לפתוח ישיבה זהו חיוב, הרבצת תורה, אבל עכשיו במצב הקשה של הישיבה, שכבר אינני יכול להמשיך עוד, אני מבקש את רשותכם לסגור את הישיבה. ועמד אז אחד מן הרבנים ואמר כך, ההלכה היא שאם אדם הולך עם משא כבד צריכים לעזור לו, כמו שכתוב "עזוב תעזוב עמו", אך זהו רק בזמן שהמשא הוא לפי כוחותיו, אבל אם היה טעון יתר על משאו, משא כבד שאינו לפי כוחותיו, אזי כבר אמרו במשנה ב"מ לב, א) שאין צריכים לעזור לו, משום שנאמר חת משאו – משאוי שיכול לעמוד בו, והוא אשם בזה שלקח על עצמו משא יותר מכוחותיו, ואין אנו חייבים לעזור לו. ואם כן לכאורה גם כאן, הרי הרב מפוניבז' לקח על עצמו עול שאין בכוחו להחזיקו, ומדוע שנעזור לו. אך הסביר אותו הרב ואמר שאין זה דומה, כי הדין של יתר על משאו נאמר בזמן שהמשא הוא של מי שסוחב את המשא, אבל אם המשא הוא שלי ואדם אחר סובל ונושא את המשא שלי, ששייך לי, הרי הוא עושה לי טובה, שנושא משא שאני הייתי חייב לשאת, וכי לא אעזור לו בזה, ודאי שצריך לעזור לו! וכך גם ישיבה הרי זה חיוב ומשא של כלל ישראל, וכולם חייבים לעזור להחזיק את הישיבה.

חינוך לאהבת התורה

צריכים להחדיר בתלמידים את ההשקפה מה זה תורה, ומהו עסק התורה, שיבינו שעסק התורה זה העסק
הכי טוב שבעולם, והוא החיים הכי מאושרים כמו שאמרו (אבות ו, ד) אשריך בעולם הזה, עסק התורה וידיעת התורה, שבזה תהיה
ההתעניינות, ויידעו את החשיבות של זה!
שאלה: איך מכניסים ערבות התורה לתלמידים? רבינו שליט"א: ערבות התורה זה כמו סיפור. ילד אוהב לשמוע
סיפורים, כי זה פשוט וקל. וכך גם צריכים ללמד, בצורה פשוטה, מה שיותר פשוט, שהילד יוכל להבין בקלות, בלי מאמץ, וזה נותן את הטעם בלימוד. בנוגע לדרך הלימוד, איך מחנכים תלמידים לאהבת תורה, הנה בכל שיעור יש מצוינים בעלי כישרונות שמבינים מהר, ויש בינוניים, ויש חלשים, וצריכים שכולם ייצאו עם סיפוק ותועלת מהשיעור.
והדרך היא לומר את השיעור ברמה כזו, שהמצוינים יבינו לבד את ההמשך, וכשהרב שואל שאלה, המצוין יוכל לומר מעצמו את התירוץ, ואמנם הוא שותק ומחכה בדרך ארץ ואינו עונה, אבל אחר כך כששומע את התירוץ הוא נהנה, שגם הוא מעצמו חשב על זה, ומקבל עידוד מזה. והבינוני אמנם לא יבין את התירוץ מעצמו, אבל לאחר שישמע מהרב ויתאמץ קצת יוכל להבין, ובסופו של דבר עם קצת מאמץ הוא יבין את כל השיעור, בשעת השיעור או בחזרה. והחלש שהוא ברמה יותר נמוכה, צריך שיוכל להבין לכל הפחות חלק מן השיעור, וכשהוא מבין חלק, זה גם כן סיפוק בשבילו, שקיבל משהו מהשיעור. ובאופן כזה המצוינים מרגישים הרגשה מאד מצוינת, והבינוני גם כן מרגיש טוב, שהוא יודע ומבין את השיעור, וגם החלש מרוצה שקיבל משהו מהשיעור, ויוצא עם עידוד ומרץ להמשיך ללמוד. אבל אם אומרים שיעור ברמה יותר גבוהה, שהמצוין צריך להתאמץ ומבין רק בקושי, והבינוני לא מבין את כל השיעור, והחלש לא מבין כלום, אזי הם נשברים, כי הרב אומר שיעורים כל כך טובים ויפים והם מרגישים שאינם שייכים לזה, שאינם במדרגה הזו ואינם יכולים להבין את זה, ומתייאשים! וזו בעיה גדולה מאד שיש שאומרים שיעורים ברמה גבוהה מדי, והתלמידים מרגישים שזה לא בשבילם ואינם יכולים להגיע לרמה כזו – והם באמת לא יכולים.
ושמעתי שגם הנשירה שיש בזמנינו רח"ל, מתחילה לפעמים בכיתות הגבוהות בחדרים, כשמלמדים שיעורים קשים יותר מהרמה של התלמידים ויש שנשברים ומתייאשים, ומזה מתחילה כל הירידה. וזה תלוי במלמדים, שאם אומרים שיעורים ברמה גבוהה יותר מכוחם של התלמידים, זה לא טוב, וגורם לתוצאות לא טובות, כי הם מרגישים שאינם יכולים והשיעורים לא בשבילם. אך כאשר מחנכים לפי כוחם של התלמידים יש להם טעם ומתיקות בלימודם, והם גדלים ומתעלים בתורה.

<< לעמוד הקודם – ידיעת התורה

לעמוד הבא – התפילה >>