כ״א באדר א׳ תשפ״ד – 29/02/2024
Getting your Trinity Audio player ready...

קונטרס "יסודות בעבודת ה"' – פסח – ב'

משיעורי הרה"ג ר' אהרן רובינפלד שליט"א

בעהמ"ח ספרי "תורת הקנינים" "תורת המצוה"

ניסן תשע"ג

מהות חג הפסח

חג הפסח – חיזוק הקשר ביננו ובין השי"ת

אמרו חכמינו ז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים." וידוע מספרי הקודש, כי כל האורות והשפעות שהיו בימים ההם, מתעוררים מחדש בזמן הזה מדי שנה בשנה בהגיע החג הקדוש.

אחר הדברים    המיוחדים והנפלאים  שאירעו  בעת  יציאת מצרים הינו הקשר האמיץ והחזק שנרקם אז בין בני ישראל לאבינו שבשמים. קשר זה נעשה לקשר של קיימא כאשר גילה השי"ת את חיבתו ואמר: "בני בכורי ישראל." בכך הראה השי"ת, כי קיים ביננו ובינו קשר של אב ובנו, אשר אינו מתנתק בכל מצב שהוא. וכשם שאף כאשר הבן מתרחק מאביו, גם אם יתרחק מרחק עצום מאוד, עדיין מקושר הוא אל אביו בקשר טבעי, כמו כן קיים קשר  בר  קיימא ביננו ובין אבינו שבשמים, וגם אם נתרחק חלילה, עדיין יחול עלינו התואר: "בני בכורי ישראל," וכשיטת: "בין כך ובין כך קרויים בנים," וראיה לדבר, כי במצרים היו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, בבחינת: "ואת ערום ועריה," ולמרות כך נקראו בניו של מקום.

כפי המקובל  לנו  מרבותה"ק, בהגיע חג הפסח חוזר וניאור אותו אור שהיה בשעת הנס, ואם כן, מתעוררת מדי שנה בשנה אמירתו של השי"ת: "בני בכורי ישראל," ונשפע מן השמים בימים נעלים אלו התחדשות עצומה בבניית הקשר ביננו ובין השי"ת, בין בכלל – לכל בית ישראל, ובין בפרט – לכל יחיד ויחיד, והזמן גרמא לבסס ולחזק את ההתקשרות של כל יהודי עם אביו שבשמים, שתהיה איתנה ויציבה, אשר על ידה ובכוחה יוכל לעמוד איתן  נגד  רוחות  מצויות  ורוחות שאינן מצויות אשר מביא היצה"ר.

התוצאה מחיזוק הקשר שבין כל יהודי לאביו שבשמים היא, שירגיש בקרבו התעוררות עצומה לקרבת אלוקים, ומאליו ימשך אחר השי"ת והדביקות  בו,  בבחינת:  "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום," וכפי שהיה בשעת יציאת מצרים, שאחר שאמר השי"ת: "בני בכורי ישראל," נוצר הקשר האמיץ בין בני ישראל לאבינו שבשמים, וחשו בתוכם משיכה טבעית אל השי"ת כמשיכת הבן אחר אביו, עד שהתחננו  ואמרו  מפנימיות  לבם: "משכני אחריך נרוצה."

ע"י אמונה תמה בה' יתקשר וידבק בהשי"ת

ענין זה מובן היטב, על פי מה שאמרנו כבר, כי הדבקות בה' וההתקשרות עמו תלויה מאוד מאוד באמונה בה.' כי אם מאמין הוא בידיעה  חזקה  וברורה,  שכל המאורעות הנעשות עמו, מכוונות ממעל, וכל מה דעביד רחמנא בין לטוב ובין להיפך, בין ברוחניות ובין בגשמיות, מקורם מלמעלה, ולכל דבר  ודבר  יש  סיבה  ברורה,  אז ביכולתו  להדבק  בה'  במידה  רבה ולהיכרך אחריו, בידעו כי הכל מאתו, ואין לו לעצמו כלום, וכבן המאמין ביכולותיו של אביו.

והנה הלא ידוע ומפורסם, כי חג הפסח הוא חג האמונה, ופסח הוא זמן מיוחד בו נשפע מן השמים אמונה בה' במידה גדושה לכל בני ישראל. וכמו שבמצרים השפיע ה' אמונה רבה על ידי הניסים והנפלאות אשר עשה בשידוד מערכות הטבע, וכמו שנאמר: "למען שתי אותותי אלה בקרבו," ועל ידי כך תתחזק האמונה וההכרה בה,' וכהמשך הכתוב: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים… וידעתם כי אני ה,"' עד אשר הגיעו ביום השביעי של חג הפסח לאמונה רבה, שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו," כן מתעורר ענין זה מחדש בכל שנה ושנה, והימים הללו מסוגלים לאמונה שלימה בהשי"ת באופן מיוחד.

הנה כי כן, כאשר בחג הפסח מתחזקת האמונה וההכרה הברורה בה,'  אזי  מתחזקת  הדביקות וההתקשרות בה,' אשר כאמור היא תוצאה ישירה של מידת האמונה, ובכח האמונה שזוכה כל יהודי בליל הקדוש,  יכול  הוא  להתקשר  עם השי"ת  כבן  המקושר  עם  אביו, ולבקש "משכני אחריך נרוצה."

יתר על כך, מובא בשם הגה"ק בעל  "חתם  סופר"  זי"ע  כי  ענין המתעורר בכל שנה ושנה, אזי ההתעוררות המחודשת הינה ביתר תוקף מהזמן הראשון, ואם כן, ניתן לזכות בימים אלו לאמונה רבה בה' והתקשרות חזקה עמו במדריגה נעלית  יותר  ממדריגתם  של  בני ישראל בשעת יציאתם ממצרים.

אכילת מצה – משרשי ועיקרי החג הקדוש

ענין הדביקות והקשר עם השי"ת שהוא משרשי ועיקרי החג הקדוש הזה, שייך אל מצות אכילת מצה, וכפי שיבואר להלן.

מסיבה זו, מצינו כי אכילת המצה תופסת מקום בראש, וכפי שניתן להיווכח שהתורה הק' אינה מכנה את החג הקדוש בשם "חג הגאולה" או "חג הפסח" כפי שרגילים אנו לומר, אלא התורה הקדושה מזכירה את החג בשם "חג המצות," הרי שהמצה היא מיסודי החג.

כמו כן,   הצטווינו   בתורה הקדושה: "את חג המצות תשמור," שהיא הוראה מיוחדת שעלינו לשמור את ענין המצה, וכמו שמצינו בשבת קודש, אשר ישנה חובת שמירה על יום השבת: "שמור את יום השבת." בנוסף לכך, מרומז בציווי: "את חג המצות תשמור" – שעלינו להמתין ולצפות  לקיום  מצוה  נפלאה  זו, מלשון "ואביו שמר את הדבר."

גם בברכת "אשר גאלנו" הנאמרת בליל  הקדוש,  ניתן  להבחין בחשיבותה המיוחדת של אכילת המצה, כי בנוסף לטובת המקום עלינו:  "אשר  גאלנו  וגאל  את אבותינו," אנו גם מודים להשי"ת בהודאה  עצומה  אשר:  "הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור."

המורם מכל אלה, כי מצות אכילת מצה אינה ענין צדדי ופרט אחד ממצוות החג, אלא המצה הינה עיקר גדול  במצוות  הלילה,  והשפעת האמונה בה' והדביקות בו ית' תלויה בכך.

גם בחלק ההלכה מודגש ענין המצה באופן מיוחד, ומדברי חז"ל וגאוני הדורות, נמצינו למדים כי בענין אכילת מצה ישנם כמה ענינים החלוקים זה מזה.

בליל הפסח מחויב כל אשר מזרע ישראל הוא לאכול כזית מצה מן התורה,  ו"הכתוב  קראו  חובה." והגה"ק המהר"ל זי"ע חידש, כי כמה שמוסיפים לאכול מצה בליל הפסח, מקיימים יותר את מצות אכילת מצה, וגם אחר הכזית הראשון ניתן לקיים את המצוה הנפלאה בכל חתיכת מצה אשר מכניס האדם לפיו. בנוסף לכך, אמרו חז"ל, שעל האדם להשתדל שאכילת המצה תהיה לתיאבון, כדי שיאכל מצה טפי. בנוסף לענין אכילת מצה אשר נצטווינו בתורה, תיקנו לנו חז"ל ענין נוסף לאכול כזית מצה של "אפיקומן," זכר לאכילת מצה שהיתה נאכלת עם קרבן הפסח, כמו שנאמר:   "על   מצות  ומרורים יאכלוהו."

חוץ מעניני אכילת מצה בליל הפסח, הובא בפוסקים כי ישנו ענין נוסף של אכילת מצה משך כל ימי החג,  וכמו  שנאמר  "שבעת  ימים תאכל מצות," ואף שאין בכך חובה, מכל מקום יש בכך מצוה קיומית. הרי לנו, כי כל עניני החג, בין בחלק הפנימיות ובין בחלק ההלכה, סובבים והולכים סביב אכילת מצה.

ונכון לציין, כי בירושלמי מובא חידוש עצום, שבאכילת מצה, בנוסף לקיום מצות אכילת מצה, מקיימים גם בפועל מצות לא תעשה של: "לא תאכל חמץ," בכך שאוכלים מצה אשר נשתמרה מחימוץ.

אכילת מצה בתיאבון הרוחני

ואחר שראינו מעלת מצוה קדושה זו, ראוי ונכון לעסוק בימים הללו בביאור הפנימי של מצות אכילת מצה, וכמו שנהוג שאין אוכלים מצה מראש חודש ניסן, כדי שיאכל את המצה בליל פסח לתיאבון במובן הפשוט והגשמי, כמו כן, עלינו להתעמק במצוה זו בטעמיה וברמזיה,  כדי  שנאכל  את  המצה בתיאבון הרוחני, בתיאבון דקדושה. וכמקובל מצדיקי הדורות זי"ע על לשון הפסוק: "בערב תאכלו מצות," שעלינו לאכול את המצות מתוך עריבות ונעימות. וענין זה שייך רק אם מעיינים ועוסקים בעמקות ובפנימיות המצוה, כי בכך נעשה האדם מקושר אל המצה, ואז יאכלנה "בערב-" מתוך עירבות ומתיקות נפלאה,  אחר  שזכה  לעמוד  על הענינים הטמונים בה.

וכבר הורה לנו על כך רבן גמליאל באמרו:  "כל  שלא  אמר  שלושה דברים הללו, לא יצא ידי חובתו," ואחד משלושת הדברים הוא "מצה, על שום מה,"… הרי לנו, כי האוכל המצה ללא ידיעת טעמה, אינו יוצא ידי חובת המצוה, וברור לכל, כי בנוסף  לטעם  הפשוט,  ראוי  ונכון לדעת את שאר טעמיה ברמז ובסוד, וכל המרבה לעסוק בכך, הרי זה משובח.

מעלת וקדושת המצה

מצה "מיכלא דאסוותא ומיכלא דמיהמנותא"

אחר הדברים הללו, כאשר הראית לדעת כי המצה מעיקרי המועד היא, וידיעת טעמיה חשובה ונחוצה מאוד, עלינו  לבאר  את  טיב  מצוה  זו ופנימיותה.

איתא בזוה"ק (פר' בא, ופר' תצוה) שהמצה מכונה "מיכלא דאסוותא," וכן "מיכלא דמהימנותא."

בנוסף  לכך,  ידועה  הקושיה המובאת בזוה"ק (פר' בא) בשם רבי יהודה, שאם החמץ כה גרוע וחמור, אם כן, למה לא אסרה לנו התורה את אכילתו  ולא  ציוותה  לנו  להתרחק ממנו משך כל ימות השנה.

והנה בזוה"ק (שם פר' בא) תירץ, כי משל  למה  הדבר  דומה,  לעבד שהשתחרר  מאדונו,  ובכל  שנה, בהגיע אותו זמן שזכה להשתחרר, נוהג  הוא  מנהגי  חירות  בעצמו להראות כי בן חורין הוא. ולכן, דווקא בימי הפסח בהם יצאנו מבית עבדים יש ענין להראות לכל כי בני חורין  אנו,  ולאכול  את  המצה המסמלת את חרותינו.

ובמקום אחר (פר' תצוה) תירץ, כי הדבר  דומה  לחולה  אשר  התרפא מחליו, וציוו עליו הרופאים, כי בתקופה הראשונה יאכל מאכלים מסויימים המסייעים לרפואתו השלימה, וכן אסרו עליו לאכול מאכלים המזיקים לבריאותו, ואחר שיתרפא לגמרי, יוכל שוב לאכול כדרך כל בני האדם.

וכן מבואר  בספה"ק,  כי  גלות מצרים היתה תקופת ההריון של העם היהודי, והגאולה ממצרים היתה כדוגמת הלידה, ולכן נחשב חג הפסח כיום הולדתו של עם ישראל. וכשם שאחר לידה צריך לדקדק ביותר במאכלי הוולד, ובדרך כלל אוכל הוא רק חלב אמו אשר עדיף ביותר עבור חיזוק גופו הרך, כמו כן, אחר לידת עם ישראל נצטווינו לאכול מצה שהיא "מיכלא דאסוותא" כדי לחזק אותנו, וכמו כן, הצטווינו להתרחק מחמץ שביכולתו להזיק.

עלינו להבין היטב את הקשר בין שני  מאמרים  קדושים  הללו שבזוה"ק, ובמשמעותם של "מיכלא דאסוותא" ו"מיכלא דמהימנותא."

אכילת מצה – כאכילת קדשים

כדי להבין כל זאת, נקדים קצת אודות  מעלת  אכילת  מצה,  כפי המבואר בספרי החסידות.

הנה, בזמן  שבית  המקדש  היה קיים, היו  לנו  מצוות רבות שהיו תלויות  באכילה,  כאכילת  קדשים, ביכורים, תרומות ומעשרות וכו,' ואחר שבעוונותינו הרבים חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו, נותרה לנו מצוות אכילת מצה בליל פסח שהיא בזמן  הזה  כמעט  המצוה  היחידה התלויה באכילת דבר מאכל מסוים.

מספרי  הקודש  למדים  אנו,  כי אכילת מצה דומה לאכילת הקדשים, וכדבריו הידועים והמעוררים רשפי אש של הרה"ק בעל "תפארת שלמה" בספרו (לשבת הגדול) הכותב: '"מצות תאכל  במקום  קדוש,  בחצר  אוהל מועד יאכלוה' (ויקרא ו, ט.) לרמז, שיכין את עצמו קודם פסח, לקדש ולטהר את עצמו, להיות כלי מוכשר שיבא לתוכו המצה במקום קדוש, ואז: 'בחצר אוהל מועד יאכלוה' – שיהיה המקום שהוא עתה פה, כמו חצר אוהל מועד."

"וזה שנאמר בתרגום יונתן (שמות יט, ד:) 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' –  כי  בשעת  עשיית  הקרבן  פסח במצרים היה העמוד הענן נושא אותם אל הר הבית, לעשות שם הקרבן פסח, ואח"כ היה מחזירם למצרים, ומשם יצאו למחרת הפסח. כמו כן עתה, באכילת מצה בכוונה נכונה, בקדושה ובטהרה, נתקפל בחינת ארץ ישראל  תחתיו,  ומקומו  קדוש, בבחינת חצר אוהל מועד."

"בזה יש ליישב בפרשת בא (שם יג, ה,) דכתיב: 'והיה כי יביאך את הארץ כו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה,'  דמשמע  כי  כל  המצוות הנוהגות בפסח, הם דווקא בביאת הארץ, וזה תמוה, הלא המה המצוות התלויים בגוף, וגם במדבר נצטוו על קרבן פסח, וגם עתה בגלות נוהג חיוב אכילת מצה, אך לפי הנ"ל ניחא, כי גם עתה יכול לבוא לאותו בחינת ארץ ישראל, במקום שהוא עומד עתה, אם הוא אוכל בקדושה, בהכנה הראויה."

וכן מפורסמים דבריו הקדושים בקטע שלאחריו, וזו לשון קדשו: '"מצות תאכל במקום קדוש.' הנראה לרמז בזה גודל מעלות אכילת מצה, שהוא דומה קצת לאכילת קדשים. כי הנה כל המצות הם נעשים בגופו של האדם מבחוץ, אך מצות אכילת מצה ואכילת קדשים הם נכנסים בגופו של האדם בפנים, לכן נקראו קרבנות, שמקרבת את האדם ברפואת הנפש בפנימיות, כמ"ש (ויקרא א, יג) 'והקרב והכרעיים ירחץ במים.' וז"ש (שמות כט, לג) 'ואכלו  אותם  אשר  כופר בהם,' כי הם תועלת גדול לקדש את האדם בפנים, כמ"ש (תהילים קג, א) 'וכל קרבי את שם קדשו,' כמ"ש חכז"ל (שבת מא). 'הסיקו בפנים,' כי נכנס בכל האברים הפנימים לקדש ולטהר אותם."

"וגם ענין אכילת מצה הוא נקרא בזוה"ק  (זוהר  ב  קפג):  'מיכלא דאסוותא,' כי הוא רפואת הנפש בפנים, והוא גם כן תועלת לאדם, על ידי שמכין את עצמו בהכנה דרבה בתשובה ומעשים טובים, שיהיה הגוף טהור ומוכן להכניס הקדושה בתוכו על ידי אכילת מצה. וז"ש 'מצות תאכל במקום קדוש' בהכנה הראויה, אז 'בחצר אוהל מועד יאכלוה' כמו אכילת קדשים בחצר אוהל מועד."

וראיה לדבר,  כי  הלא  בבית המקדש היה אסור משך כל ימות השנה להביא חמץ [זולת שתי הלחם ולחמי תודה,] וכמו שאמרו: "כל המנחות  באות  מצה,"  ורק  מחוץ למקדש היה מותר לאכול חמץ, ומכאן ראיה ברורה שבפסח מתקדש אף ביתו של היהודי כבית המקדש, ומאכליו הגשמיים מתעלים כקדושת הקדשים בבית, ולכן נאסרה לנו בימים הללו אכילת חמץ אף באכילת חולין,  כדוגמת  האכילה  בבית המקדש.

דמיון נוסף ישנו ביניהם, כי כמו שהקרבנות  היו  חייבים  להיעשות לשמה, ואם לא נעשה הקרבן לשמה, פיגול הוא לא ירצה, כמו כן, נצטווינו לאפות את המצות לשמה, ומסיבה זו הקפידו יראי ה' להשקיע שעות על גבי שעות בענין השימור לשמה, והיו מוסיפים בענין זה הידורים רבים ומשמרת למשמרת, כדי שתוכל לחול על  המצות  קדושה  רבה  כקדושת הקדשים, ואז, אחר הכנה גדולה זו, כאשר יאכל האדם את המצה בליל פסח כראוי וכנכון, תזכך היא אותו, וגופו יתקדש ויטהר, וכשם שאכילת הקדשים היתה מכפרת לבעלים, שנאמר: "ואכלו אותם אשר כופר בהם," כמו כן זוכה כל יהודי לכפרה בעת אכילת המצה, וכדברי ה"תפארת שלמה,"  שהקרב  והכרעיים  ושאר האברים הפנימיים יהיו נרחצים על ידי  המצה, ויתקדשו  בקדושה  של מעלה, ואז יתקיים בהם מקרא שכתוב: "ברכי נפשי את ה,' וכל קרבי את שם קדשו."

"הא לחמא עניא" אור אלוקי השורה על המצה

זאת  ועוד,  הגה"ק  בעל  "חתם סופר" זי"ע כותב בדברי קדשו כמה פעמים בענין שינוי הגרסאות בקטע "הא לחמא עניא," שיש הגורסים "הא לחמא," ויש שאמרו שהגירסא הנכונה  היא  "כהא  לחמא,"  כי  אין לומר על המצה שאנו אוכלים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא," כי הרי לא אכלו מצה זו, ומכריע ה"חתם סופר" שאין צורך לגרוס "כהא," כי למרות שמצה זו אינה ממש מאותן מצות שהוציאו אבותינו ממצרים, אך ישנו דמיון רב ביניהן, כי הלא ידוע שמשיירי המצה שהוציאו בני ישראל ממצרים אכלו ס"א סעודות, וטעמו בהן טעם מן, ושפע אז רוח אלקי שלושים יום על אותן מצות, ושפע קודש זה נשפע לנו מדי שנה על כזית המצה הנאכלת בליל פסח, ולכן אפשר לומר "הא לחמא  עניא,"  כי  אותה  קדושה שחפפה  על  המצות  של  אבותינו, שורה גם על המצות שלנו.

ובכך מבאר  ה"חתם  סופר"  את הסמיכות "כל דכפין ייתי ויכול," כי לכאורה קשה, איך יכול כל יהודי להזמין לביתו "כל דכפין," הלא ישנו גבול למצות שעל שולחנו, אלא, אחר שהזכיר "הא לחמא עניא" – שבמצות הללו ישנו שפע קודש ואור אלוקי השורה עליהן, ואם כן, הרי שהמצה הינה מאכל רוחני, וידוע שבעניני רוחניות  אין  גבול,  וכמו  שמצינו ש"מקום הארון אינו מן המדה," ובוודאי יהיה די מצות לכולם, ולכן יכול לומר "כל דכפין ייתי ויכול."

"וכל קרב וכליות יזמרו לשמך" כי הכניסו מצוות רבות בליל פסח

וידוע ומפורסם לכל, כי הרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז זי"ע היה מניח את ידיו על מעיו אחר עריכת הסדר, והיה אומר בשמחה גלויה : "שישו מעי, שישו, כמה שמות הקדושים נכנסו בכם, כמה מצוות קדושות נכנסו בכם, מצה, מרור, ד' כוסות, ואפיקומן." ופשוט וברור, כי אצל כל יהודי נכנסות בלילה הפסח מצוות קדושות אלו, ובני מעיו שבקרבו סופגים קדושה רבה, ובוודאי שאפשר לכוין על כך בעת תפלת "נשמת" באמירת התיבות: "וכל קרב וכליות יזמרו לשמך…" כי אחר ליל קדוש  זה  מזמרים  אברי האדם הפנימיים  שיר  ושבחה  לה'  על המצוות אשר נכנסו בהם. שורה גם על המצות שלנו.

כמו כן ידועים סיפורים ותיאורים על העבודה הקדושה והנשגבה של צדיקי  הדורות בעת אכילת המצה אשר היתה נראית וניכרת לעין כל, עד שהגיעו למדריגת התפשטות הגשמיות, פשוטו כמשמעו. ומקובל בשם הרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז זי"ע, כי אליהו הנביא מקריב בכל שנה קרבן פסח, ומביאו לצדיקי הדור, ואכן, העידו על הרה"ק מצאנז, כי בשעה שאחז את כזית המצה הבחינו  עליו,  כי  מחזיק  היא  את המצה כפי שמחזיקים דבר רותח, ובוודאי זכה אז לכך.

היוצא לנו מדבריהם הקדושים, כי על המצה שורה אור אלוקי וקדושת הקדשים שבבית המקדש, ואכילתה מקדשת  ומטהרת  את  גוף  האדם, ומגביהה אותו למעלה למעלה.

עבודת האכילה בכלל ובפסח בפרט

ואכלתם אכול ושבוע" שהאכילה עצמה הינה עבודת ה'

כדי לבאר  הענין  בטוב  טעם ובבהירות עלינו להקדים ענין עבודת האכילה באופן כללי.

הקב"ה  ברא  את  האדם  באופן שחיותו תלויה באכילה, וללא אכילה ושתיה אין ביכלתו להתקיים.

פשוט וברור לכל, שהקב"ה היה יכול לברוא את האדם ללא צורך זה, אלא שכך עלתה במחשבתו, ורצונו היה שחיות האדם תהיה דווקא על ידי אכילה. כדי שידע, כי גם בענין האכילה ישנה עבודה שלמה, וגם בשעה שיהודי אוכל עליו להתבונן "מה ה' אלוקיך שואל מעמך."

המדריגה הפשוטה היא, שהאכילה הינה הכנה לעבודת ה,' והיינו, שעל ידי שגופו ניזון כראוי ביכולתו ללמוד ולהתפלל ולקיים את רצון הבורא, ובשעת האכילה על האדם לחשוב  שאוכל  הוא  כעת  כדי שכוחותיו יתחזקו לצורך עבודת הבורא, ועל כך נאמר: "בכל דרכיך דעהו," אולם, אצל הצדיקים ישנו ענין גבוה יותר, שעצם אכילתם היא היא עבודת ה,' וכדבריו הידועים של הרה"ק מבארדיטשויב זי"ע בספה"ק "קדושת לוי" על הפסוק: "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה"א .. ולא  יבושו  עמי  לעולם,"  שעצם האכילה והשביעה הינה עבודת ה,' ולכן, אין שום בושה בכך שאוכלים, כיון שיש בעצם האכילה ענין של "והללתם את שם ה' אלקיכם."

מדריגה זו הינה מדריגת הצדיקים, אולם גם אנשים פשוטים עליהם לדעת  מכך,  ולהשתוקק  להגיע למעלה זו, ולנגוע באפס קצהו של עבודה גדולה זו.

עבודת האכילה  להגביה את הניצוץ שבמאכל לשורשו העליון

ועדיין שומה עלינו להבין, מהי הכוונה שעצם האכילה היא עבודה, ומה הוא הענין אשר נדרש מהאדם לעשותו בעת אכילתו (בנוסף לזהירות היתירה שיכניס לפיו רק מאכלים כשרים ללא שום חשש ופקפוק) כדי שתיחשב אכילתו כעבודת ה.'

והכוונה בכך היא, על פי דברי האר"י הק' זי"ע, כי בכל דבר מאכל שורה ניצוץ הקדוש, אשר מקורו במאמר ה' שאמר בעת בריאת העולם, ודבריו של השי"ת הלא חיים וקיימים, וכמו שנאמר: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים," וניצוץ קדוש זה הוא המחיה את המאכל, והעבודה אשר ה' אלוקינו שואל מעמנו בשעת האכילה היא, לתקן את אותו ניצוץ קדוש ולהגביה אותו לשורשו.

וזוהי הכוונה, שאכילת הצדיקים הינה עבודת ה,' כי הצדיקים בגודל קדושתם יודעים היכן טמון הניצוץ, ואיך ובמה אפשר להגביהו ולעלותו לשורשו העליון.

הבעש"ט הק' זי"ע אף פירש בכך את הפסוק: "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף," שסיבת הדבר שהאדם חש לפעמים ברעב ובצמא היא, כי: "נפשם בהם תתעטף," שהנפש הפנימית של המאכל, דהיינו הניצוץ הקדוש, ממתינה ומצפה שהאדם יאכל את המאכל ויעלה את הניצוץ לשורשו, ולכן, מסבב השי"ת שירגיש בתחושת רעב או צמא, ויהיה מוכרח לאכול ולשתות, וכך יעלה את הניצוץ השמימה.

וכשם שסיבת הרעב היא כדי שיתקן את הניצוץ, כמו כן, כאשר מרגיש האדם תחושת שובע אחר האכילה, אין זה משום שאכל את החלק הגשמי שבמאכל, אלא כיון שתיקן  והעלה  את  חלק  הקדושה שבמאכל, המחיה את נפש האדם.

היוצא מדברנו, כי בשעה שהצדיק אוכל כראוי, מפריד הוא את החלק הרוחני שבמאכל ומעלהו לשורשו שלמעלה, ונעשה אז בירור בין חלקי המאכל, וזהי עיקר עבודתו. וכשם שבענין הגשמי של אכילה אין אומרים שאכילה פירושה הנחת המאכל בפה גרידא, אלא אחר שהמאכל נכנס אל הפה, נטחן הוא ויורד לתוך מעיו, ואז נעשה בירור אחר בירור בין כל חלקי המאכל, כאשר חלק מהמאכל מגיע אל הכבד, וחלק אל המח, והחלקים הנותרים נדחים כפסולת, כמו כן, גם ברוחניות נעשה  בירור  אחר  בירור,  כאשר הניצוץ הקדוש מגיע לשורשו.

עבודת האכילה נעלית מעבודת התפילה

כיון  שאצל  הצדיקים  שעת האכילה הינה שעת עבודה, לכן אין הם  מתגשמים  ממאכלים.  ולמרות שאנשים פשוטים מתגשמים מאכילה, אצל הצדיקים הדבר שונה, ולא זו בלבד, אלא הם אף מתעלים מתוך עבודה זו, וכפי שאמרו צדיקי קמאי זי"ע, כי הטעם לאיסור אכילה לפני התפלה הוא, כי עבודת האכילה הנעשית מדברים גשמיים גדולה ונעלית יותר מעבודת התפילה, והרי הכלל הוא, כי "מעלין בקודש ואין מורידין,"  ולכן  הסדר  הנכון  הוא, שקודם יעסוק בעבודת התפילה, ואחר  כך  יתעלה  ויעסוק  בעבודת האכילה.

"על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"  חיות האדם היא מדבר ה'

וביתר ביאור, דהנה שורש ויסוד הענין הוא דברי קדשו של האר"י הק' זי"ע אשר פירש את הפסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם," שהכוונה היא, שחיות האדם איננה מהלחם,  דהיינו  מהחלק  הגשמי שבמאכל כפי שנראה לעיניים, אלא: "כי על כל מוצא פי ה-"' ממאמר ה' שאמר בעת בריאת העולם, כגון: "תדשא הארץ… עץ פרי" אשר בכך נבראו כל האילנות והזרעים, ממנו: "יחיה האדם." והבעש"ט הק' זי"ע ביאר בכך את ענין הברכה שמברכים טרם אכילת כל דבר מאכל, כי הניצוץ הקדוש מתרומם בשעת הברכה, ומכך יונקת הנשמה את חיותה.

שורש הלחם גבוה יותר משורש האדם והענין מוסבר באריכות בספה"ק "ליקוטי תורה" (פר' צו,) ונביא את תורף הענין.

ידוע כי ישנן ד' מדרגות זו על גבי זו, ואלו הן: דומם, צומח, חי ומדבר. ולכאורה, היה מן הראוי, כי המדריגה הגבוהה יותר תשפיע חיות לאלו שתחתיה, והיינו, שהמדבר יתן חיות לחי ולצומח וכו,' ובאמת הרי הדבר הפוך, והמדבר ניזון ומקבל את חיותו מן המדריגות התחתונות.

כמו כן, צריך לבאר את עומק הענין שהאכילה משפיעה על חיות האדם,  וכל  פעולות  גופו  ומוחו תלויות באכילתו, עד שכאשר אוכל האדם את מאכליו שמקורם כאמור מן  המדריגות  התחתונות  מזדכך שכלו, אשר לכאורה אינו מובן כלל.

ומבואר בדבריו, כי אכן מדריגת המדבר נעלית יותר מן הדומם הצומח והחי, אולם כל זה הוא רק בפועל, אבל שורשם העליון של הדומם, של הצומח ושל החי, הינו למעלה משורש האדם, ולמרות שלאדם אכן ישנה מעלה, ששורשו היא ממידת החכמה ולכן הוא ממוזג ומתוקן כראוי, ברם, בשורש העליון, גבוהות יותר שאר המדריגות מהאדם, כי שורשם של הדומם הצומח והחי הוא מז' מדות, הנעלות יותר ממידת החכמה  שהיא  שורשו  של  האדם המדבר.

וכאשר היה  שבירת  הכלים במידות, [גם אם אין מבינים את מהות הדבר, עלינו לדעת שכך היה,] וכולם נפלו מטה, נפלו הדומם הצומח והחי ממדריגתם העליונה למדריגה פחותה ונמוכה יותר ממדריגת המדבר, וכמשל לאבן הנופלת מחומה על הארץ, שאם תיפול ממקום גבוה, תהיה נפילתה נפילה  חזקה  ותגיע  למקום  נמוך מאוד, ואם תיפול ממקום שאינו גבוה כ"כ, לא תיפול למקום כה נמוך.

בכך ניתן להבין את הענין שהאדם שהוא  המדבר  ניזון  ומקבל  חיותו מהמדרגות שלמטה ממנו, כי הלא החיות של המאכל הוא הניצוץ הבא משרשו  העליון,  ובשורש  העליון עומד האדם במדריגה פחותה מהם.

בכך מבאר הוא את ענין "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – שחיות האדם אינה מעצם הלחם, אלא משורשו שהוא במקום גבוה יותר מבחינת חכמה שהיא שורש האדם, ולכן, משפיע שורש הלחם חיות לשכלו וחכמתו של האדם, עד שאם לא יאכל כראוי, לא יוכל להשתמש כהוגן בשכלו ובחכמתו.

וכראיה לדבר שהלחם אינו דבר פשוט  וגשמי  יצויין,  כי  לח"ם בגימטריא שלש פעמים שם הוי"ה, הרי לנו, כי טמונים במאכל האדם ענינים  פנימיים  ונשגבים,  וממנו מקבל האדם את חיותו.

בפסח ישנו גילוי ביותר לעבודת האכילה

דרך זו של עבודת האכילה משך כל ימות השנה היא דרכם של הצדיקים, וכל הרוצה לדבק בדרכיהם הללו,  הרשות  בידו,  וכל  הרוצה ליטול יבוא ויטול, כי כל אחד ראוי להתעלות ולחיות עם עניני קודש אלו כדרך הצדיקים, בבחינת "ועמך כולם צדיקים."

אבל בבוא  חג  הפסח,  כאשר האכילה הינה קודש קדשים, והמצה שבאכילתה מקיימים אנו מצוה דאורייתא נחשבת כאכילת הקדשים בחצר אוהל מועד, ישנו גילוי בתוקף יתר לענין זה, וראוי ונכון לכל יחיד ויחיד לדעת בימים אלו ענין זה, שהחיות שבתוך המאכל הינו הניצוץ הקדוש שמשורשו העליון, וכיון שכאמור לעיל ששורש הלחם הינו למעלה ממידת החכמה [שהיא שורש האדם,] על כן, באכילת המצה בליל הקדוש,  נשפע  מלמעלה  חכמה וידיעה בה' במידה גדושה.

ויצויין כי במצה שייך ביותר ענין "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם," וכרמז הנפלא הכתוב בספה"ק "בני יששכר" בשם הספה"ק "ברית כהונת עולם" על הפסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" וגו,' כי "לחם" בגימטריא כמספר ג' הויות בלי המילוי, ו"מצה" בגימטריא כמספר ג' הויות עם המילוי, והיינו "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" –חיותו של האדם אינה מהלחם שהיא בגמטריא כשם  ה'  ללא  המילוי,  בבחינת "לבדו," אלא "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם'" – חיותו היא מאותו לחם אשר בגימטריא כשם ה' עם המילוי, בבחינת "על כל מוצא פי ה"' – עם המילוי, והיינו, המצה. הרי לנו, כי במצה קיים יותר הענין של מוצא פי ה."'

וה"בני יששכר"  מרמז  ענין  זה בלשון חז"ל שאמרו שהמצה מכונה "לחם עוני" כיון "שעונין עליו דברים הרבה," והיינו, שמרבים לומר עליו את שם הוי"ה עם המילוי.

קדושת המצה היפך מקליפת מצרים

מיכלא דמהימנותא"  שנשארת כפי שעשאה האומן

ידועים דברי קדשו של בעל "בני יששכר" בספה"ק "דרך פיקודיך," כי המצה מכונה בשם "מיכלא דמהימנותא," כיון שהמצה נשארת ממש כפי שעשאה האומן, משא"כ החמץ מגביה את עצמו יותר ממה שהאומן עשאו, ולכך נצטיוינו לאכול מצה ולהשבית את החמץ, להורות לנו כי עלינו ללמוד מהמצה, ועלינו לדעת כי  כל מה שהקב"ה עושה עמנו, בין בגשמיות ובין ברוחניות, הכל מכוון בחשבון, ואין לנו לנסות לשנות או להוסיף ממה שעושה עמנו הבורא ית,' וכדוגמת המצה אשר אינה משתנית כלל ממעשי האומן שעשאה.

וכיון שהמצה מחדירה בנו  את ענין האמונה השלימה בהשי"ת ובמעשיו שעושה עמנו בכל עת ובכל שעה,  על  כן  נקראת  "מיכלא דמהימנותא."

ומצוה לאכלה בליל ט"ו בניסן, כי שליטת המזלות באותו זמן הינה בתוקף, כדי שנתבונן במצה המסמלת את האמונה בה,' שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ואין שום מציאות אחרת חלילה, ומסיבה זו היתה יציאת מצרים דווקא ביום ט"ו, עת שליטת המזלות בתוקף, לידע ולהודיע לכל ברואי עולם, כי השי"ת הוא המנהיג את העולם ומשדד את המערכות כרצונו, ולא כדעת המצריים שעבדו לטלה – ראש המזלות. וזוהי הכוונה: "ושמרתם את המצות" – המרמזת על ענין האמונה בה,' "כי בעצם היום הזה" – דווקא ביום ט"ו ששליטת המזלות בו הוא בתוקף  "הוצאתי  את  צבאותיכם מארץ מצרים".

ומרמז את הענין בדברי הגמרא: "לחם עוני – שעונין עליו דברים הרבה," כי אחר שלומד האדם מהמצה אשר אינה משתנית ממעשי האומן  את  ענין  האמונה  בה' בתמימות ובשלימות, ומשריש בקרבו כי לא ריבוי מעשיו יגרמו להצלחתו, וכל עניניו נתונים אך ורק בידי שמים, ועליו אך לבטוח ולהאמין בה' בלבב שלם, אזי לא ישקיע הוא את כל כוחו ומרצו  בהשתדלויות  רבות,  אלא יעתיר בתפילה אל ה' אשר בידו כל, והוא המחיה את כולם, וירבה בתפילותיו אל אבינו שבשמים. וזהו "שעונין עליו דברים הרבה" – שע"י המצה  יתפלל  הרבה  אל  השי"ת השומע תפילת כל פה.

"והיה ה' מבטחו" להשליך את כל יהבו על ה' ולא יסמוך כלל על מעשי ידיו

ונבאר את הענין ביתר עומק.

הנה השי"ת ברא את האדם בעולם המעשה, וגזר עליו: "בזעת אפיך תאכל לחם," וכאשר רוצה הוא לאכול או לשתות עליו לעמול על פרנסתו, ולכן דומה לו במחשבתו כי הצלחת  פרנסתו  תלויה  במעשיו שעושה, אם ירבה במעשיו ועסקיו, יצליח  יותר,  ואם  ימעט,  תמעט פרנסתו,  וכאשר  מרגיש  קשיים בפרנסתו, תולה זאת מיד במיעוט פעולותיו, אך מחשבה זו הינה עצת היצר וטעות גדולה היא, כי אין ההצלחה תלויה ברוב מעשיו או במיעוט מעשיו, כי הכל נגזר עליו מלמעלה, ובין אם מצליח הוא אין הסיבה   תלויה   בריבוי   מעשיו והשתדלותו, ובין אם שרוי הוא בדחקות חלילה, אין זה מחמת חסרון פעולותיו, אלא הכל מכוון מלמעלה, וברכת ה' היא הנותנת לו לעשות חיל.

ועל  כך,  הזהירה  התורה  הק' באמרה: "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמר מצוותיו ומשפטיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה'  אלקיך  כי  הוא  הנותן  לך  כח לעשות חיל…"

בענין זה שוררת הסתרה נוראה, כי חלילה  שוכחים  שההצלחה  הוא מאתו ית,' וכן הכשלון הוא מלמעלה, ועל כך צריך לעמול ולהשריש בנפשו את האמונה בה.'

בספה"ק "דגל  מחנה  אפרים" כותב, כי אמונה ובטחון בה' אין הכוונה שמדמה במחשבתו כי הצלחתו תלויה במעשי ידיו, ובוטח בה' שישלח לו סיעתא דשמיא במעשי ידיו, כי זהו נקרא בטחון במעשי ידיו ולא בה,' אלא משמעות הבטחון  היא,  שיבטח  בה'  שהוא

הנותן לו את הכל, ומה שעושה פעולות ומעשים הוא רק, כי מוטלת עלינו חובת ההשתדלות, והצטווינו לעשות פעולות, כדי שיהיה מקום שבו תוכל לחול ברכת ה.' בכך מפרש הוא את כפל הלשון: "ברוך הגבר אשר יבטח בה,' והיה ה' מבטחו," שלא די שבוטח בהשי"ת אשר יצליח את דרכו, אלא "והיה ה' מבטחו" – שאת כל מבטחו שם הוא בהשי"ת, ואינו סומך כלל על מעשי ידיו.

בלשון  חסידים  מסופר,  כי הבעש"ט הק' זי"ע הוצרך פעם לנדבת יד, ודפק על דלתו של אחד העשירים, אך תיכף אחר שדפק, עזב את המקום ופנה ללכת לדרכו. כאשר פתח בעל הבית את דלתו, כבר החל הבעש"ט הק' ללכת מפתח הבית. תמה הוא בפני הבעש"ט על פשר מעשיו, והסביר, כי הלא על האדם מוטלת רק חובת ההשתדלות ותו לא, והברכה הרי תגיע מכל מקום, וא"כ אף אם לא ישאר לעמוד על פתח הבית תגיע הברכה אליו, ולכן, אחר שקיים את השתדלות עזב את המקום [ישנה אריכות רבה בענין, ואין כאן מקום להאריך בכך, ובשיחות על עניני אמונה ובטחון הארכנו במהות עבודה נחוצה זו.]

קליפת מצרים "לא ידעתי את ה"'

משמעות קליפת מצרים היא, שאין מכירים ומאמינים כי הבורא ית' נותן הכל, וכל מה שיש לו לאדם הוא מאתו ית,' וכמו שאמר פרעה: "לא ידעתי את ה."'

המצריים תלו את כל הצלחתם ביכולת שלהם, וענין זה מרומז בכך שבמצרים לא ירדו גשמים, כי הלא הגשם מקשר את האדם אל הבורא, כי אף פתי לא יחשוב שירידת הגשמים תלויה בו ובמעשיו, והכל מודים שהגשמים באים מלמעלה, וברצות האדם להשקות את שדהו ולזרוע זרע, ומטר אין, יצטרך הוא להרים את עיניו השמימה ולהתפלל אל ה,' ואף אם השקיע בשדהו וטיפחו בעמל וביגיעה, לא יוכל לראות בהצלחתו, אם לא ישפיעו לו מן השמים גשמי ברכה, ולכן הפליגו חז"ל ואמרו: "גדול יום הגשמים…" כי יום זה מודיע ומזכיר לכל באי עולם, אשר הכל תלויים בהשפעתו של השי"ת, ובזכות הגשמים מתחזקת האמונה בהשי"ת.

אך במצרים לא ירדו גשמים, ולכן לא היה להם ענין זה, וכל אחד סבר, כי ההצלחה של שדותיו וכרמיו ושאר עניניו תלויים אך ורק ברוב מעשי ידיו,  וקליפה  נוראה  זו  שלטה במצרים. והיהודים אשר היו אז בגלות מצרים, היו מצויים בניסיון מר זה, אשר קשה מאוד לעמוד בו, וכמרומז  בלשון  'מצרים'  שהוא מלשון 'מיצר,' לרמז, כי היה זה כעין מיצר אשר קשה מאוד לצאת ממנו. ועל כך ניבא יחזקאל במאמר ה:'

"בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים, והנבא עליו ועל מצרים כלה. דבר ואמרת, כה אמר ה,' הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי, ואני עשיתני… וידעו כל יושבי מצרים, כי אני ה,' יען היותם משענת קנה לבית ישראל…  הנני  מביא  עליך  חרב, והכרתי ממך אדם ובהמה. והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה, וידעו כי אני ה,' יען אמר יאור לי ואני עשיתי.

ואף שבל המקומות שבעולם ישנה הסתרה זו, שמחשבות בני האדם סובבים והולכים סביב מעשיהם ופעולותיהם, ובטוחים הם כי בכך מבטיחים הם את הצלחתם, ושוכחים אשר ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל, אך במצרים היתה קליפה זו בתוקף, ביתר שאת וביתר עוז משאר מקומות, ורמז לכך, כי פרעה – אותיות עור"ף, לומר שבכך הפנו עורף אל ה' הנותן לנו את כל מה שיש לנו מטובו הגדול.

ואחר שיצאו בני ישראל ממצרים, נגאלו הם מקליפה זו והחלו להכיר כי הכל שלו ית,' וממנו הכל, והוא לבדו  עשה  ועושה  ויעשה  לכל המעשים.

בית עבדים"  הרגשה של הכרח וחיוב לדברים מסוימים

ארץ מצרים מכונה "בית עבדים," וכנוסח התפילה: "ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו," כי חוק מצרים היה ש"אין עבד יכול לברוח משם," וענין העבדות היה כה מושרש  בדמם,  עד  שהיו  רגילים לומר: "מוטב להיות עבד במצרים, מלהיות שר במדינה אחרת," כלומר, שהיתה שם עבדות לענין העבדות.

בספר "סוד ישרים" להרה"ק ר' גרשון חנוך העניך מראדזין זי"ע מבאר בעמקות, כי המשמעות של "עבד" היא, שמרגיש שמחויב לעשות דברים מסוימים, ואין בידו דרך להיפטר מעשות הדברים הללו. ו"בן חורין" הכוונה, שחש ומרגיש שאינו מחויב לעשות אותה פעולה, אלא שעושה אותה מחמת שישנו ענין חיצוני  שמחמת  כן  צריך  הוא לעשותה.

אדם החי במחשבה שמוכרח הוא לעשות פעולות שונות למען פרנסתו, כי אם לא כן לא יהא לו מה לאכול, סימן הוא כי הינו "עבד," ועדיין לא יצא מגלות מצרים מבית עבדים, אך אדם היודע ומכיר באמת, כי בעצם אינו מחויב לעשות שום פעולה, כי השי"ת הוא הזן ומפרנס מקרני ראם עד ביצי כינים, ודואג לו לכל מחסורו, אלא שרצון ה' הוא שהאדם יעשה השתדלות מצידו, ולכן עושה הוא  פעולות,  הרי  הוא  בן  חורין אמיתי.

וניתן להמשיל לכך סוחרים רבים הסמוכים ובטוחים על כוחותיהם ומעשי ידיהם, וחושבים לעצמם כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה," עד שאפילו ביום השבת קודש, שהוא זמן מנוחה וחירות, אין להם מנוחה, ומחשבותיהם טרודות בעניני עסקיהם,  ונמצא  שהם  עבדים אמיתיים אשר אין להם שום זמן חירות, ולעומתם, יראי ה' וחושבי שמו המאמינים בלב שלם, כי הכל תלוי בהשי"ת, והוא משפיע לכל חי את הנצרך לו, לא רק שביום השבת מרגיש הוא כאילו כל מלאכתו עשויה, ושרוי הוא במנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, אלא אף בימות החול, כאשר עוסק הוא על המחיה ועל הכלכלה מרגיש הוא תחושת חירות, ומסיר דאגה מלבו, כי מאמין הוא באמונה שלימה, כי לא המעשה גורם, אלא ברכת ה' היא הנותנת לו את כל צרכיו ודי מחסורו, ומה לו להיות טרוד ודואג, ונמצא כי כל ימיו בן חורין הוא.

הוי אומר, קליפת מצרים היא "לא ידעתי את ה,"' כי בטוחים היו כי הכל  תלוי  ברוב  יגיעתם  ומעשי ידיהם, ולכן נחשבו לעבדים, כי משועבדים  הם  לפעולותיהם,  אך ההיפך מקליפה טמאה זו הוא, שהאדם מאמין ויודע, כי הוא לבדו ית'  עשה  ועושה  ויעשה  לכל המעשים, וה' הוא הנותן חיל, ואז שרוי הוא בחירות אמיתי, כיון שאינו משועבד כלל למעשי ידיו. זוהי תמצית  "גלות  מצרים"  ו"גאולת מצרים" על רגל אחת.

ומביא בדבריו  את  דברי  זקינו הרה"ק מאיזביצא זי"ע שאמר, כי המשוקע בדבר מסוים ומשועבד הוא לכך בכל מאודו, עד שמרגיש כי מחויב הוא לעשותו, ואין ביכולתו להיפרד מענין זה, עובר על הלאו: "ולא ישוב את העם מצרימה," כי מצרים הוא מקום עבדות, והמתנהג בדרכי  העבדים,  הרי  כאילו  חזר מצרימה.

ומוסיף עוד, כי הלא ידועים דברי האר"י הק' זי"ע בענין "ולא יכלו להתמהמה," שאילו היו מתמהמהים עוד, לא היו יכולים לצאת משם לעולם, וכותב על כל, שאין הביאור בדברי האר"י כפשוטם, כי הלא הקב"ה הוא כל יכול, ואין מה שיעכב בעדו להוציא את בני ישראל אף אחר שהיו מתמהמהים, אלא הכוונה היא, כי אילו היו מתמהמהים לרגע קט, היתה קליפת מצרים – "לא ידעתי את ה"' מתגברת עליהם ושולטת עליהם, ואף אם היו יוצאים ממצרים בפועל, לא היו מגיעים לאמונה השלימה בה' וההכרה בו כי הוא המחיה את הכל, והיו סוברים כי פעולת האדם הן הגורמות ומסייעות להצלחותיו ולכשלונותיו. ולכן, הוציאם הקב"ה בחפזון  כדי  שלא  ישארו  לעולם עבדים.

לך ה' הממלכה" גם המלכת הבורא היא רק מאת ה'

עד כה הסברנו את הענין בענינים גשמיים, אולם אותו ענין שייך ממש גם  בענינים  רוחניים,  שלא  יאמר האדם "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה," ובזכות כשרונותי ורוב מעשי  הצלחתי  לסיים  מסכתות ולהיות בקי במכמני התורה וכדו,' אלא ידע נאמנה: "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל," וכל הצלחותיו בתורה, בתפילה, בעבודת ה' ובתיקון המעשים מאת ה' היתה זאת, ומה שהוא עושה השתדלות, ויגע רבות לדעת את ה' ולהתעלות במעלות הצדיקים הוא רק בבחינת: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק" – שיסמוך על ה' אשר יזכהו להתעלות ולקנות  שלימות  לנפשו  ולנשמתו, ולא יבטח במעשיו ופעולותיו.

וכה פירש הרה"ק המגיד מקאזניץ זי"ע בספה"ק "עבודת ישראל" את הפסוק: "הוא תהלתך והוא אלקיך," שזה שהאדם זוכה להלל ולשבח את השי"ת  –  "הוא  תהלתך,"  אינו מכוחות עצמו, אלא "הוא אלקיך" – גם זה תלוי אך ורק בהשי"ת שלבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים ולכל  המאורעות  שבעולם,  בין ברוחניות ובין בגשמיות. ומרמז את הענין גם בלשון הפסוק: "לך ה' הממלכה,"  שלא  נאמר:  "לך  ה' המלוכה" אלא "הממלכה," כלומר, שלא רק שהמלוכה והממשלה לחי העולמים, אלא אף הממלכה, דהיינו, שמה שבני ישראל ממליכים אותו עליהם, אף זה מגיע אך ורק מאתו ית"ש, והוא הנותן לאדם חיל וכח ואפשרות להמליכו. כי האדם לעצמו מה הוא, ואין בו דעת עצמית להמליך את הבורא ית"ש.

מסיבה זו, פותחים אנו את תפילת שמונה עשרה בפסוק: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך," לומר, כי האדם בכוחות עצמו אינו מסוגל אפילו לפתוח את פיו, ורק אחר שהשי"ת יפתח את פיו – "ה' שפתי תפתח," אזי: "ופי יגיד תהלתך" – יכול האדם להמשיך לתוך פיו דיבורי תהילה ותפילה, ו"אגיד" מלשון המשכה (מלשון: "גוד אסיק.) וכן בפסוק: "התהללו בשם קדשו" מרומז הענין, כי לא האדם הוא המהלל את השי"ת, אלא שם קדשו של הבורא ית"ש.

הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע כותב בספה"ק "קדושת לוי," כי גם בזמן מתן תורתנו, כאשר גילו בני ישראל את מסירותם ונאמנותם לבורא ית"ש, ואמרו פה אחד: "נעשה ונשמע," ובכך גרמו נחת רוח להשי"ת, עד אשר תמה ואמר: "מי גילה רז זה לבני, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו," לא סברו הם כי חלילה בכוחות שלהם זכו להגיע למדריגה נשגבה זו שיוכלו להקדים עשיה לשמיעה, אלא תלו את הכל רק בהשי"ת, וסברו באמת, שרק בזכות הבורא היה ביכולתם לומר "נעשה ונשמע." ומעמיס את הענין בלשון הכתוב: "וישב משה את דברי העם אל ה,"' שמשה השיב להשי"ת, ש"דברי העם" – שהקדימו באמירתם עשיה לשמיעה כדוגמת מלאכי השרת, "אל ה"' – היה אך ורק מאת ה.'

המורם מכל  דבריהם,  כי  גם ברוחניות אל לו לאדם חלילה לסמוך על כוחותיו ופעולותיו כקליפת מצרים שלא הכירה בה,' אלא ישליך את יהבו אך ורק על ה,' ויתלה את השגותיו והתעלותו בתורה, תפילה, עבודת הבורא, קרבת אלוקים וכדו' בברכת שמים ממעל.

"חמץ" קישור הצלחת האדם אל פעולותיו

נחזור לענין ראשון, כי דבר זה, אשר נסמוך ונאמין רק ביכולת הבורא, מלמדנו המצה, אשר אינה משתנית כלל ממעשי האומן שעשאה, ואינה

מבקשת לעשות מעצמה פעולות כדוגמת החמץ אשר אינו סומך במעשי האומן, ועושה פעולות מעצמו יתר ממה שעשה בו באומן. ועל כן נקראת המצה: "מיכלא דמהימנותא" המשרישה  את  ענין  האמונה  בה,' ומצה היא זכר לחרותנו מארץ מצרים, אשר שם היינו משוקעים בעבדות, ואחר שיצאנו משם זכינו להיות בני חורין, ואיננו משועבדים לעשות מעצמנו  פעולות,  וגם  את  אותן הפעולות וההשתדלויות שאנו עושים, אין אנו חושבים לרגע כי רק בזכותן תצלח דרכנו, אלא משליכים אנו את יהבנו על ה' אשר כל בידו.

ה"שפת אמת" מסביר, כי החילוק בין תיבת "חמץ" ל"מצה" הוא הקוץ שבין הח' לה.' וביאור הדברים הוא, שהאות  ה'  מורכבת  מנקודה  וקו הסובב, ובאות ח' מחוברת הנקודה לגג, ומשמעות הדבר, כי "מצה" שיש בה ה' מסמלת את האדם היודע שהוא רק כלי המקבל מאת ה' נקודה של תורה, נקודה של תפילה, נקודה של אהבת ה,' נקודה של יראת ה' וכו,' אך אינו מהרהר כי בכוחות עצמו זכה לכל אלו, אך ה"חמץ" שיש בו ח' מרמז על האדם הלוקח את כל הנקודות ששולחים לו מן השמים, ומדביק אותן לעצמו, כאשר סמוך ובטוח כי כל אלו הגיעו לידו בזכות מעשיו ורוב יגיעתו, ותפקידנו בימים נעלים אלו הוא, להשבית את החמץ והמחשבות הללו, ולאכול את המצה, ולהדבק ברמזים שבה, ולחיות תמיד עם הרגשה זו.

זהירות ממשהו חמץ – רק בסייעתא דשמיא

וכבר ידוע, כי איסור חמץ שהוא במשהו, קשה מאוד להשמר מכך בדרך הטבע, ואין לו לאדם דרך אחרת אלא להישען על אבינו שבשמים. וגם אם ירבה בניקיון וכיבוד הבית, ויטרח על כך ימים ולילות, ויוסיף הידורים וחומרות רבות, עדיין לא יוכל לומר בבטחה, כי בזכות מעשיו בוודאי לא יכשל במשהו חמץ, אלא מוכרח לומר, כי רק בעזר אלוקי ממעל יכול הוא להישמר ממשהו חמץ, ובכך יפקחו עיניו, וללמד על הכלל כולו יצא, כי אין דבר בעולם, אשר יוכל לסמוך על מעשי ידיו.

וידוע כי צדיקי הדורות זי"ע היו מרבים בתפילה אל ה' שיזכו להישמר ממשהו חמץ, וכמסופר על אחד מצדיקי בית רוז'ין זי"ע, שהשתטח פעם אל ציון קדוש לפני חג השבועות, ושמעוהו מתחנן שיוכל להישמר בפסח הבא ממשהו חמץ. הרי שכבר בימים הללו דאג לכך.

וכך היה מנהגם של צדיקים רבים לברך את עדת מרעיתם ימים רבים לפני חודש ניסן בברכה זו, שיזכו להישמר ממשהו חמץ.

ועוד אמרו הצדיקים זי"ע, כי בעת אפיית המצות, יורדים מלאכים ממרום לשמור על העיסה שלא תחמץ, כי בדרך הטבע אין אפשרות שקמח ומים יתערבבו יחד ולא יחמצו.

ומסופר, כי אצל אחד מאדמור"י בית טשערנאביל זי"ע הגיע פעם חסיד אחד, וסיפר בצער רב, כי משך כל ימות השנה משתדל הוא בכל מאודו להישמר מחמץ, ויש לו תחת ידו מברשת בה הוא מקנח בכל ימי השנה כל פירור של חמץ שרואה בספריו, כדי שלא יכשל בפסח ח"ו במשהו חמץ, והנה בעצם ימי הפסח, מצא בתוך צלחת המרק חיטה, ותמה על פשר הענין, כי הלא משקיע הוא כוחות אדירים משך כל השנה. ונענה לו  רבו,  כי  החיטה  הגיעה  אליו מארובה שעל התנור על ידי עוף, וסיבת הדבר היא, כיון שסמך על השקעתו שמשקיע בכל ימות השנה בענין  הזהירות  מחמץ,  ושכח לחלוטין כי השמירה מאיסור חמץ תלויה רק בהשי"ת, על כן הראו לו מן השמים, כי עם כל השתדלותו העצומה, נכשל הוא בחמץ גמור, וידע להבא, שעליו להעתיר על כך בתפילה ובתחנונים אל השי"ת.

הרי לנו, כי מצות מצה ואיסור חמץ משרישה רבות את ענין האמונה בכוחות ה.'

כמו כן ישנם סיפורים רבים אודות צדיקים אשר השקיעו כוחות רבים בטחינת החיטים וקצירתם, ובאפיית המצות,  ואח"כ  הוחלפו  המצות שלהם בטעות במצות פשוטות, ולא הראו שום סימן של צער, ולא עוד, אלא שמחו במצות הפשוטות שהגיעו לידם, באמרם: "הרי ממילא אי אפשר לסמוך כלל על מעשי ידינו, כי בה' תלויה שמירת המצות, ואם מסבב כל הסיבות סיבב שמהמצות הללו הגיעו לידינו, סימן מובהק היא, כי  המצות  הללו  שמורות  כראוי ומיועדות עבורנו…"

וידוע שהזהירו במשנה זהירות, שלא לבא לידי כעס בשעת אפיית המצות, וכרמז שנתן הרה"ק ר' מנחם מענדל  מלינסק  זי"ע  בסמיכות הפסוקים: "אלהי מסכה לא תעשה לך. את חג המצות תשמור," להורות, כי כפי שומרים בשעת האפיה שלא יבואו המצות לידי חימוץ ח"ו, צריך לשמור גם שלא יבואו המתעסקים לידי כעס, ועליהם לזכור, כי "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה," וזהו ענין סמיכות הכתובים.

ועל פי דברינו מובן הדבר ביתר שאת, כי הלא כל ענין המצה הוא אמונה שהכל מאתו יתברך, ואם כן מה לו לאדם לכעוס, כי הרי כל מה שאירע עמו מכוון מלמעלה.

סיכומו של דבר, כי קדושה נפלאה שורה זו על המצה כקדושת הקדשים, ומכונה:  "מיכלא  דמהימנותא,"  כי היא משרישה את האמונה בהשי"ת, היפך  מקליפת  מצרים  שהיא:  "לי יאורי ואני עשיתי."

ב' בחינות במצות

ונסיים את דברנו בקושיה שמביא הרה"ק בעל ה"תניא" זי"ע, על מה שאנו אומרים: "מצה זו על שום מה, על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם."' וקשה, כי הלא בני ישראל הצטוו לאכול מצות בליל פסח עוד בהיותם בארץ מצרים, טרם יציאתם משם, וכבר תמה על כך המהרש"א.

וכן מקשה, מדוע מצינו כי התורה הקדושה כתבה פעם אחת: "בערב תאכלו מצת," בכתיב חסר – ללא ו,' ופעם כתוב: "ויאפו את הבצק עגות מצות כי לא חמץ" – מלא.

ומסביר התניא," שישנן ב' בחינות שונות במצות אכילת מצה.

הבחינה הראשונה  היא  המצות שאפו בני ישראל במצרים לפני חצות הלילה,  עוד  טרם  יציאתם  לגמרי מקליפת מצרים.

אותן המצות השפיעו בהם חכמה רבה ודעת, כי הרי שורש הלחם הוא למעלה ממידת החכמה כאמור לעיל, ולמרות שעדיין לא ידעו הם את ה' כראוי, ולא היו להם השגות נעלות, עם כל זה זכו להכיר את בוראם, וכמו  שמצינו:  "אין  התינוק  יודע לקרות אבא, עד שיטעום טעם דגן," כי הדגן ששרשו למעלה מהחכמה גורם לתינוק לקרוא אבא, ולמרות שאין לו דעת להבין את הענין הנקרא "אבא"  כפי  שגדול  מבינו,  מ"מ ביכולתו לקרוא אבא.

כמו כן, למרות שעדיין היו אז במדריגה קטנה ונמוכה, מ"מ זכו על ידי המצות לקרוא אבא לאבינו שבשמים, ובכך סללו דרך, כי גם כאשר יהיו ישראל במדריגה קטנה, יהיו תמיד מקושרים אל השי"ת בבחינת "בנים למקום," ותמיד יאמינו בבורא ית"ש, ועל כך מרמז הפסוק: "כי נער ישראל" – אף על פי שהם  בבחינת  נער  שאין  לו  דעת כגדול, מ"מ: "ואהבהו."

זוהי המדריגה הפחותה שבמצות, ועל כן כתוב כתיב חסר על אותן מצות שאכלו במצרים.

והמדריגה הנעלית שבמצות היא אותן המצות שאכלו אחר יציאתם ממצרים,  שגרמה  להם  לגילוי השכינה ולהשגות נפלאות.

ולכן כתוב על אותן מצות כתיב מלא, עם האות ו,' כי האות ו' מרמזת על ענין המשכה, שבזכות אותן המצות נמשך עליהם גילוי שכינה באופן  נעלה  מאוד.  ולמרות  שלא התעסקו בני ישראל בבצקם זמן רב, לא היתה אחיזה לחיצונים בבצקם, ונשמרו מחמץ.

ובזה  מבאר  הוא  את  השאלה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה," דהיינו, על איזו מדריגה משתי המדרגות מסמלות המצות שאנו אוכלים בליל פסח, ומבאר והולך, כי אף שמצווים אנו לאכול את המצות קודם חצות, עם כל זה עושים אנו זכר לבחינה הנעלית של המצות שאכלו אחר יציאתם ממצרים, וזהו: "על שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם," כלומר, המצות שלנו הן זכר למצות שאחר יציאתם ממצרים, והטעם, כי אבותינו שהיו במצרים הרי חיו ללא תורה ומצוות, לא זכו מיד למדרגה הנעלית של המצה, כי הוצרכו קודם לגאלם מקליפת וזוהמת מצרים, אך אנו שזכינו לתורה ולמצוות, וחיי עולם נטע  בתוכנו,  באפשרותנו  לזכות למדריגה  הנפלאה  של  המצות המרמזות על חכמה וידיעה בה' באופן גבוה, ואמונה חזקה בו ובכל מעשיו, ובכך נזכה להידבק בה' כראוי וכנכון.

מצות מצה רחבה ועמוקה היא

בסייעתא דשמיא  זכינו  לברר ולבאר ענין אחד מני אלף מפנימיות מצוה קדושה זו. הנושא שעסקנו בו כעת הוא כטיפה מן הים מענינים הרבים השייכים למצות אכילת מצה, וניתן להאריך בכך רבות, אולם הכלל ידוע, כי "תפסת מרובה לא תפסת," ועל כן התעמקנו בענין אחד, וישמע חכם ויוסיף לקח.

ויהא רעווא, שנזכה לקיים כראוי את מצות התורה "בערב תאכלו מצות," מתוך עריבות ומתיקות,. ועל ידי אכילת מצה נזכה לבחינת "משכנו אחריך נרוצה" באמת ובלב שלם, ומתוך כך להגיע ל"הביאני המלך חדריו," ויהי רצון שנזכה להרגיש את כל הטעמים אשר ישנם באכילת מצה, ויתוסף בנו דעת, חכמה ואמונה תמימה בה,' ויזכנו השי"ת, שנוכל עוד לקיים בהאי שתא את מאמר הכתוב: "על מצות ומרורים יאכלוהו," ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, במהרה בימינו. אמן.

מאמרים נוספים

נושאים שונים

תפילות

היי צדיק/ה ! 

זיכוי הרבים כבר עשית היום?

שתפ/י אותנו עם החברים

כל הזכויות שלך 😉

קדושים תהיו - לתקן עולם במלכות שדי