ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם = המשכן המקדש והשבת

הגה"צ ר"ש פינקוס זצוק"ל

כ"כ עצומה קדושתה של שבת קודש, שזה ממש מעין בית המקדש. הגר"ש פינקוס זצ"ל עומד בספרו ('שבת מלכתא' ח"ג פ"ז) על ההקבלות הרבות שמצינו בין שבת קודש, לבית המקדש. ונעתיקם:

א. הנה ל"ט מלאכות שבת נלמדות מהמשכן (שבת מ"ט) היינו שבנין המשכן היה ע"י ל"ט מלאכות, והן הן המלאכות שהשמירה מלעשותם, עושים את הבנין של שמירת שבת.

וכתב ה'נפש החיים' שהל"ט מלאכות הם עולם שלם, והם בנו את המשכן שהיה מקביל לעולם ומלואו, והיה בו את הכוחות להשפיע על כל העולם שינק מכוחו.

כן הדברים בשבת, חלה שביתה על כל מציאות העולם הטבעי, והעולם פושט צורה ולובש צורה חדשה ומתעלה ומתקדש ונקרא מעין עולם הבא, היינו עולם חדש לעצמו. ולכן כמו שהעולם כולו נבנה ע"י ל"ט מלאכות, כך קדושת שבת תלויה בל"ט מלאכות שאדם שובת בהם, ואינו בונה את העולם, דומיאדמעשה בראשית, שביום השבת נפסק בריאת העולם.

ב. תכלית ענין בית המקדש הוא לכפר עוונותיהם של ישראל, שהם יוצרים מחיצה המבדלת בין ישראל לאביהם שבשמים. שבת קודש זה יום של מחילת עוונות, "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר" (שבת קי"ט). וזה מפני ששבת זה בחינה של המקדש – ולא יגורך רע.

ג. בבית המקדש היתה מנורה, וכן בשבת נרות של שבת. ובמנורה מצינו ב' מצוות, הטבת הנרות, והדלקת הנרות. וכן הדין בשבת מצינו עפ"י האר"י (הובא במשנ"ב סי' רסגס"קיב) שמצוה על הבעל להיטיב ולהכין את הנרות של שבת

, ועל האשה מצווה להדליק.

יתרה מכך, מלבד מצות ההדלקה במקדש, היתה 'חלות' מצוה על המנורה עצמה, וכן בשבת בפזמון של האר"י הק' המושר לפני הסעודה כתב "נְזַמִּין לָהּ הַשְׁתָּא. בִּפְתוֹרָאחַדְתָּא. וּבִמְנַרְתָּאטַבְתָּא. דְּנַהֲרָא עַל רֵישִׁין – אֲסַדֵּר לִדְרוֹמָא. מְנַרְתָּאדִסְתִימָא. וְשֻׁלְחָן עִם נַהֲמָא. בִּצְפוֹנָאאַרְשִׁין". ואם שהדברים הם מסודות התורה, עכ"פ רואים שיש בשבת ענין של מנורה בדרום ושולחן בצפון כמו בבית המקדש.

ד. בבית המקדש אחד מכלי השבת היה ה'שולחן', וכן בשבת יש ענין [בשם האר"י הק', (עי' שער הכוונות דף עב.)] בשולחן בן ד' רגלים דוקא, ועיי"ש עוד מכוונות האר"י לגבי השולחן עצמו.

ה. בבית המקדש היו י"ב לחמי-פנים, ובזוה"ק מזכיר י"ב חלות לשבת, ולאר"י הרי זה כפשוטו, שבכל סעודה צריך י"ב חלות, ולגר"א הכוונה שבכל סעודה יש ב' חלות, ובג' הסעודות יפרוס את החלות לשנים, וכך יהיה י"ב. [2 [חלות] × 2 [נבצעות לשתים] =4 [חלקים ס"ה]. 4 [חלקים] × 3 [סעודות] = 12].

ו. הנה בבית המקדש היו אוכלים קדשים, וכן בשבת סעודת שבת הינה דומיא דאכילת קדשים. והראיה, דאיתא בגמ' דכהן המקדש אשה בחלקו – אינה מקודשת, דמשולחן גבוה קא זכי, ומפרש רש"י (ב"ק י"ב) שבשר קדש הוא משולחן הקב"ה וממון גבוה, ואינו ממון הכהן. דין דומה מצינו בשבת קודש "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב" (ביצה טז.). היינו שבאמת עבור סעודות שבת קודש הקב"ה הוא המשלם, ונמצא שמשולחן גבוה קאזכינן, ואנו אורחיו יתברך ואוכלים  על שולחנו [אמנם המקדש אשה ממזונות שבת מקודשת, אבל בבחינה מסוימת שפיר מדמינן].

ז. בבית המקדש היתה הלכה של בגדי כהונה, וכן בשבת בגדי שבת. כמו שאמרו חז"ל (שבת קי"ג.) "וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול". וכתב רש"י בשבת (קיד.) לגבי בגדי כהונה (ד"ה מניין לשינוי בגדים) – שהוא דרך כבוד לפני המקום. ומפרש המהרש"אשקאי על בגדי שבת, הרי לנו שבגדי כהונה ובגדי שבת דין אחד להם.

ח. במקדש היתה מצות רחיצת פניו ידיו ורגליו, וכן מצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו לכבוד שבת. והנה במקדש היה בזה שני ענינים, חדא חיוב מדאורייתא, והשני תקנת חכמים, החיוב מן התורה הוא רחיצת פניו ידיו ורגליו, וחכמים תקנו סרך טבילה, ואמרו (יומא ל.) "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול". וכן בשבת יש שתי הלכות, רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי הלכה בשו"ע, ואילו הטבילה בערב שבת היא מצד המנהג על פי הסוד.

ט. במקדש היה קודש הקדשים ששם היו הארון והכרובים והלוחות. במקביל ללוחות וספר התורה שהם קודש הקדשים של כלל ישראל, וכבר אמרו חז"ל (ירושלמי שבת פט"וה"ג) לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה, שזה קודש הקדשים של שבת קודש ותכלית הכל.

י. בבית המקדש היתה השראת השכינה, וכן בשבת יש הדגשה מיוחדת של שלום בית, והיכן שיש שלום בית יש השראת השכינה.

יא. מזבח הקטרת, וענין הקטורת מבואר בחינוך ועוד, שהיה להשרות ריח טוב ונעים בבית המקדש, שזהו כבוד שמים וכבוד הבריות [בוודאי שהיה עוד טעמים עפ"י הנסתר, אבל זה הטעם עפ"י ה'נגלה'], ובשבת אף על פי שלא מצינו מצוה מיוחדת לפזר ריח טוב בבית, יש מצוה לכבד את הבית. ולפי האר"י ('פרי עץ חיים', שער השבת יד. הביאו המג"א ריש סימן רסב) יש עניין להריח בהדסים לפני הקידוש.

יב. בבית המקדש היה מצוה של 'מורא מקדש', וכן מצינו בשבת קודש, שעם הארץ אינו משקר בשבת מפני מורא שבת (ירושלמי פ"ד דמאי). ולשיטת ה'יראים' הפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא פרק כו) קאי גם על בית המקדש וגם על שבת, ומורא שבת הוי דאורייתא.

יג. בבית המקדש היתה מצות שירה על הקרבנות, וכן בשבת קודש, מנהג ישראל [הובא כבר בגמ' (מגילה יב.)] לשיר זמירות והודאות בשבת, וכן בפסוקי דזמרה יש תוספת זמירות.

מכל הדברים האלו חזינן גודל וקדושת הזמן, להיכן אנחנו נכנסים למקום אש להבת שלהבת, לבית המקדש ממש ממש, וראוי לשים הדבר על לבנו, ולנצל יום עצום ונשגב זה