הילול

ראוי להלל ה' על כל הטובה שעושה עמנו, ואף שאלו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להללו ולו דומיה תהילה. על כל פנים בלא כלום אי אפשר, וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה', ובפרט כשמספר איזה ענין שעשה והצליח, תכף יהיה שם שמים שגור בפיו ויאמר, שבח לאל יתברך כי הפליא חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך. אפילו אם יש לו יסורין יש לו להלל לה' שזכהו להיות מכלל אשר יאהב ה' יוכיח, ושאינו מכלל משלם לשונאיו, ושלא יסרו ביסורין יותר קשים ומרים, כי הוא רחום בדין וגובה חובתו של אדם בטובתו. ואם העדיף ה' לו טובה יותר על אחרים ראוי לו להלל לה' המעדיף טובו עליו שלא בזכות רק ברחמיו ובחמלתו, כי כמה טובים ממנו חסרים כל טוב. וייכנע מאד ויקבע בלבו אמונה שלמה כי הוא הנותן לו כוח לעשות חיל ומידו הכול ולו נתכנו עלילות:

ועל אחת כמה וכמה ראוי להלל לה' האיש אשר העדיף ה' טובו עליו בטובות הנפש וזכהו להיות חלקו מיושבי בית המדרש וחננו חכמה ודעת, ועל הכול אם חננו ה' להיות שלם באיזה מדות טובות ולהכיר איזוהי דרך ישרה יותר מאחרים אשר דרכם ישרה בעיניהם והיה להם העקב למישור. וכן אם הזמין ה' לו איזו מצוה והצילו מן העברה, הן אלה טובות גדולות מכל חיי העולם הבא. ואם אמרו (ברכות לד, ב) במלך שכיון שכרע שוב אינו זוקף להורות הכנעה לפני ה' שהעדיף טובו עליו, כל שכן וקל וחמר מי שהעדיף לו ה' טובות הנפש, כמה וכמה חייב להיכנע ולומר קטנתי מכל החסדים כי אף זו מתת אלקים היא וצריך להודות לו ולברך בשמו. וזו ענך מצוה ממה שתקנו לנו חכמים ז"ל לקרא את ההלל על הנסים ועל הפרקן כמו שכתב הרב ספר החרדים. ומכלל חסדי ה' ומשפטי ה' ישרים משמחי לב שמה שאנו מברכים אותו ומהללים לשמו על הטובה שעושה עמנו יערב לו וה' יחשב לנו למצווה ומקבלין עליה שכר עד שאמרו שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה (עי' מדרש תהלים שוחר טוב יח ו) הנה שכרו שעושים לו נס אחר שנאמר (תהלים נ כג) זבח תודה וכו' אראנו בישע אלוקים. היש חך מתוק מזה, לכן הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו:

א. מנם לעניין הלול בני אדם יש בדבר סור מרע, כגון מאי דכתיב (משלי כח ד) עזבי תורה יהללו רשע אשר הוא בכלל רעת החנפה כי רבה היא. ככתוב בספרים וכמו שכתבנו קצת במקומו, וכן איש מתהלל במתת שקר, ואפילו המתהלל במתת אמת ענוש ייענש. ובהילול מעשה הצדיקים יש בדבר צד מצוה אשר ישמעו ואשר ילמדו לעשות כמעשיהם, כי קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא, א). אבל צריך לשקל בפלס שלא תהא מצוה הבאה בעברה, כגון לומר שבחו בפניו שיוכל לבוא לידי גאווה ועובר על לפני עור, וכן אם אומר שבחו בפני שונאיו נכשל באבק לשון הרע שמתוך שבחו בא לידי גנותו. וכן יש לו לזהר כשמספר בשבחו שלא יהא בפני אנשים שיש לחוש שיפילו בו עין הרע. וכן יש לזהר שלא יגרם הפסד או שום דבר נזק לחברו שלא לרצון יהיה לו בשבחו אותו על דרך מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה תחשב לו (משלי כז יד). ולפעמים ראוי להללו בפניו על מעשיו הטובים ולהודיעו גדל מצותו ומתן שכרו כדי שיתחזק במנהגו הטוב וכה יוסיף, אבל ראוי לצרף בדבריו לומר אליו שאל יחזיק טובה לעצמו כי לכך הייתה יצירתו ואין אדם יכול לצאת ידי חובתו. והמקבל טובה מחברו ראוי להללו ולברכו בסתר ובגלוי שלא להיות כפוי טובה, ואפילו על פרוסת לחם שאוכל אצל בעל הבית תקנו רבותינו ז"ל (ברכות מו! א) שיברך לבעל הבית. ואמרו (שם נה, א), שהמונע מלברכו מקצר ימיו ושנותיו. דכתיב (בראשית יב ג) ואברכה מברכך. כמפרש בש"ס, כל שכן המקבל מחברו טובה יתרה וכל מין הנאה בין כסף בין שווה כסף שמחייב לברכו, ובזה יחולו ברכות על ראשו. וכבר אני עני סדרתי סדר תפלה למקבל הנאה, הלוא היא כתובה וסמכתיה בבית תפלתי בסיעתא דשמיא. ויישא ביום ההוא קל וחמר, על אחת כמה וכמה ראוי להלל ולברך לה' אשר מידו הכול וכל המהנים אותו שלוחי דרחמנא נינהו, ואין קץ לטובותיו וחסדיו אשר עושה עמנו בכל יום תמיד ולו נאוה תהילה: